הקולות שיושבים לנו בתוך הלב. מה עושים איתם?

בפסח הזה, אני רוצה לצאת משעבוד לגאולה. אני רוצה לצאת מהאטימות הגלותית הזאת, לבקוע בה חריץ ו"להתפלח" דרכו הלאה, קדימה, אל הידיים של השם. אני רוצה להתחזק, להשתיק את הרמקולים של הסיטרא אחרא, להכניע את ממלכת הצללים שכובשת בי כל חלקה טובה, למתוח מחדש את המיתרים של הגיטרה, ולנגן את השמחה הזאת של יהודייה שזוכה לעוד יום בעולם של השם.

יש לי משימה קדושה מאד מול ים הקולות שבתוכי, משימה של פדיון שבויים.

איך אפשר להיגאל מהקולות?

קודם כל להבין שיש קולות, זה כבר גאולה גדולה.

להוציא את הקולות מהארון

הקולות האלה, הם כל כך מוזרים. בדרך כלל יש בהם משהו ממש ילדותי, אבל עד שהוא לא יתבהר ויגיד את עצמו במפורש – נסתבך אתו לגמרי. אם אני מרגישה עכשיו בלחץ ממשהו, אם אני מרצה ותוך כדי אני מרגישה שאני בוודאי חוזרת על עצמי, שבטח כולן משועממות, שבטח אמרתי את כל הדברים האלה עד היום כבר עשר פעמים...

אז אם אני אתן לזה לנגוס בי, ותוך כדי אמשיך להציג כאילו אני בשליטה, זה יתיש אותי לגמרי... לעומת זאת, אם אני אשלוף אותם ואחשוף אותם לאור עולם, קבל עם ועדה, ואשתף את קהל המאזינות בתחושות שלי – תהיה לי הקלה משמעותית מאד.

חברה סיפרה לי משהו מצחיק על הקולות. בכל שנה, באזור ראש חודש ניסן, היא ואחיות שלה קובעות יום ובאות לבית ההורים כדי לעזור בניקיון הראשוני לכבוד פסח. כשחזרה השנה ממפגש הניקיון הזה, היא שיתפה אותי: "הגעתי קצת באיחור. שתי אחיות שלי כבר התחילו עם ארונות המטבח: זאת עושה למעלה, זאת עושה למטה. אז תפסתי איזו פינה עם שני ארונות תחתונים ומעליהם שתי מגירות, והתחלתי להתקדם, להוציא, לנקות, להחזיר.. גמרתי אחד, עברתי לשני.. תוך כדי שאני עובדת, אני מסתכלת על אחיות שלי ורואה איך הן מתקדמות וכמה הן כבר הספיקו.. ואז אני פתאום אומרת, בכוונה בקול – כי אני אוהבת להכניס בוקסים ליצר הרע, אחרת הוא מכניס לי... אני אומרת לאחותי שהייתה לידי: "אוף! את יודעת איזה קולות אני שומעת?".

"מה הכוונה?", היא שואלת אותי.

אמרתי לה: "יש לי קול בלב שאומר – 'תראי איך כולן עושות הרבה, ורק את עושה קצת! תראי איך כולן מתקדמות וגומרות וזריזות... בסוף עוד יספרו הספקים ויזדעזעו מהקצב שלך! כל אחת עשתה חצי מטבח ואני רק שני ארונות עם שתי מגירות'...

"'מבינה?' שאלתי אותה, 'אלה הקולות שלי. שאני לא עושה כלום. שאני עושה נורא קצת. יושבת כמו איזה קלוץ ובקושי מתקדמת'.

"אחותי התחילה לצחוק: 'כן? זה מה שאת שומעת?'.

"אמרתי לה: 'כן'.

"'טוב, מעניין מאד', היא אומרת, ואני ממשיכה לרוקן את המגירה ולהחזיר אותה למקומה.

"אחרי דקה של שקט היא אומרת לי: 'ואת יודעת מה אני שומעת?'.

"אמרתי לה: 'מה?'.

"'שאני מנקה הכי חפיף מכולם. שעוד מעט נגמור פה כולנו לסדר את הארונות, וכולם יגידו: 'איחח. זה ממש הכי לא נקי! מי עשה? אה, זה היא עשתה. טוב, היא לא בעלבוסטע, כולם יודעים. גם אצלה בבית לא נקי וגם פה'...'.

"אני מסתכלת עליה: 'באמת? זה מה שאת שומעת???' כולה עם ספוג פלא ועם ספל גדוש פנטסטיק... כזאת יעילה וכל כך משפשפת. איך היא יכולה לשמוע קולות כאלה מטורפים? זה לא יכול להיות!

"אמרתי לה: 'אבל תקשיבי, זה ממש מבריק! ואת עובדת כל כך טוב! ותראי, הכול מים ואת עושה יסודי!'

"'לא נכון! אני לא עושה נקי! את לא מבינה, אני סתם מורחת...'.

"אמרתי לה: 'באמת? זה מה שאת שומעת? מעניין מאד!'

"אחותי השלישית לא הייתה לידינו ולא שמעה את הדיאלוג, אבל אחרי שתי דקות, ובלי שום תיאום, היא אומרת: 'אוף, אתן סולחות לי שאני פחות בעניין של הניקיון ויותר מפנה ומחזירה ומסדרת? אתן כועסות עלי שאני לא ממש עם הסקוץ', אלא רק מוציאה ומכניסה, ומכניסה ומוציאה, זה אכפת לכן הדבר הזה?'

"התחלנו לצחוק, 'זה מה שאת שומעת? נעים מאוד!' כי כל הזמן ראינו אותה מתרוצצת ומזיעה, ובהשוואה אליה הרגשנו כמו בבית הבראה... והנה מתברר שאפילו היא מצליחה להרגיש רע עם עצמה...

"אחרי שדיברנו על זה, המשכנו לעבוד. ואחרי שהמשכנו לעבוד, המשכנו לשמוע את הקולות. עד שבאיזשהו שלב אמרתי: 'אתן יודעות מה? תקשיבו, בואו נסכם שכשאנחנו גומרות לארגן את המטבח הזה, אנחנו מערבבות את כל הארונות ביחד, עד שלא נדע יותר מי עשה מה. נזיז הכול. נהפוך הכול. נערבב הכול עד שנרגע'"...

להגביר את הסאונד הפנימי

צריך להגביר טיפה את הסאונד הפנימי. בכל מיני מצבים שאנחנו נמצאות בהם, ואנחנו נמצאות במצבים – בערב פסח או סתם בחיים, תמיד יש קולות מבפנים. אנחנו צריכות לבקש מהשם שנזכה לשמוע את הקולות שמנסרים בתוכנו ומפריעים לנו מאוד, שנזכה לתת להם ביטוי, שנשחרר, ונרגע.

באחת השנים לפני פסח ידעתי שאני רוצה לעשות רשימות ולבנות יומן, ולסדר לי בראש איך אני מתקדמת עם הניקיונות והבישולים והכול. אמרתי לעצמי: "טוב, ביום חמישי אני אעשה את הרשימות". בא יום חמישי, התפנה הערב, אבל לא ניגשתי לזה. דחיתי ליום שישי. ביום שישי גם לא תפסתי זמן, וחיכיתי עם זה למוצאי שבת, ובמוצאי שבת שוב התחמקתי...

ישבתי בתפילה פרטית של יום ראשון, ושאלתי את עצמי: "מה העניינים עם פסח? את לא מתחילה אותו! למה?".

ואחרי שלושה ימים של תירוצים והתחמקויות שנתלות בסיבות טכניות לכאורה, פתאום אני קולטת שיש בתוכי איזה "לא רוצה". אבל לא סתם "לא רוצה" מינורי, אלא "לא רוצה לא רוצה לא רוצה!!!".

"מה לא רוצה?", אני שואלת את הילדה שמתנגדת בתוכי.

"אני מפחדת".

"ממה את מפחדת?".

"מפחדת. זה נורא גדול. וכל הזמן הם יהיו רעבים. וצריך שיהיה מלא אוכל, וכמה שאני אכין זה לא יספיק בסוף. ובכלל, כל הזמן הזה של החמץ! וצריך לפנות את הארונות, וצריך למצוא מקום לכל דבר, ותוך כדי זה גם צריך לאכול שלוש פעמים ביום, וכולם בבית והם הולכים וחוזרים ושואלים ועמוס נורא וצריך כל הזמן עוד להספיק ועוד להתקדם ומהר מהר ועוד מעט פסח והכל מבולגן...".

בקיצור, התחלתי לשפוך. נתתי לכל הבהלה להיאמר, לכל זמני הלחץ שהצטברו בי משנים קודמות, בלי שידעתי מקיומם, להתנקז. ואחרי ששמעתי את הקולות של הילדה המבוהלת שבי, היא קצת נרגעה.

הרומנייה של עצמי

אתן יודעות, כששומעים ילד – נותנים לו ונותנים לו ונותנים לו לדבר – הוא נרגע. לכן אנחנו צריכות לדבר עם השם במילים שלנו. נשים במיוחד, כי יש לנו צורך פנימי אמיתי לדבר. (גם גבר צריך תפילה כזו, כדי ללמוד שהוא צריך לדבר, בתחילה אפילו את זה הוא לא יודע). כשמדברים ומספרים ומרוקנים, משהו נרגע.

אחרי שמזהים את הקולות ושומעים אותם ומדברים אותם, יש כל מיני טריקים מולם.

יש לי חברה שהייתה עומדת משותקת מול הר המטלות של ערב פסח. היא לא ידעה איך להתחיל, היא לא הצליחה להרים את הסמרטוט ולהתחיל את המגירה הראשונה. פסח היה כל כך גדול וכל כך מלחיץ, שהיא לא הצליחה לעשות את הצעד הראשון. הקולות מבפנים הרגו אותה: "למה אני עושה דווקא את זה? בטח לא את זה צריך לעשות כעת, אלא את ההוא. אני אתחיל מהמטבח, לא, אני אתחיל מהחדרים... מהארונות? אבל ארונות זה לא חמץ! אני אתחיל מהלגו? אבל לגו אפשר למכור...".

לכל כיוון שהיא הלכה, צלפו בה הקולות: "את לא עושה טוב! זה דפוק, את לא מבינה? זה דפוק!".

איך מתמודדים עם כזה דבר?

אחרי שהיא הבינה מה מלחיץ אותה, היא גם מצאה דרך לעקוף את זה. היא אמרה לעצמה: "את יודעת מה? בואי נחליט שאני לא תהילה, אלא העוזרת הרומנייה של תהילה. באתי. שלום. מה עושים היום?". היא נכנסה לראש קטן. קטן-קטן-קטן. וככה, כל יום מחדש, היא התפללה: "ריבונו של עולם, תכוון אותי מה לעשות היום, איך להתקדם. אני מאוד לא טובה בארגון, ובכלל גדלתי בקיבוץ, אף פעם לא עשינו שם פסח, לא בכלל ולא בפרט. אני לא מכירה את ההתארגנות הזאת של בית, לארגן ארוחת ערב לילדים גם כן קשה לי, לא כל שכן לארגן פסח. בוא נחליט שאתה הבוס, ואני רק העוזרת. בבקשה, תגיד לי מה לעשות, תפעיל אותי."

והיא הצליחה. היה לה ערב פסח מתוק ופסח מדהים. היא הגיעה בזמן. היא הגיעה בשלווה. היה לה שמח. כל כך הרגיע אותה להיות הפועלת ולא האחראית, זאת היתה בדיוק התשובה המדויקת והגואלת לקולות שמילאו אותה.

לכל אחת יש קולות שונים לגמרי, פרעה אחר ונוגשים אחרים. לכן על כל אחת השם משגיח בהשגחה פרטית, ומכל סיפור נולד שיר אחר עם צליל חדש של גאולה.