חודש חשוון: לא רק המטרה עצמה, אלא התהליך והמסע שצריך לעבור

"אחרי החגים" הפך למושג שגור בישראל לכל תהליך של שינוי או התחלה שאנו רוצים לבצע, אך נדחה ל..."אחרי החגים" - עבודה חדשה, סמסטר חדש, דיאטה חדשה, עבודה על מידה מסוימת, הארת פנים לחברה מהעבודה וכו´. אז מה קורה אם אכן עשינו את העבודה הפנימית הנדרשת בחודש תשרי, התבוננו וביררנו את הרצונות שלנו לשנה החדשה, חווינו חוויות רוחניות מרוממות כל כך בתקופה כה קצרה, קיבלנו החלטות, והתווינו דרך חדשה להגיע למטרות שהצבנו לעצמנו? מה קורה כעת?

החודש היחיד ללא מועדים

כעת מגיע חודש חשוון, הנקרא בפי חז"ל "מר חשוון", בשל היותו החודש היחיד בשנה ללא מועדים. כמו כן, נקרא חודש חשוון בשם "בול", משום העשב שבלה בשדה (ספר התודעה). כלומר, הגענו לסתיו, לשלכת, לשגרת חיי היומיום לאחר החגים. מדוע? מדוע אחרי חודש כה מרומם ועמוס בחגים, אירועים ומצוות, פתאום מגיע החודש היחיד בשנה ללא כל מועד. חז"ל אף מזכירים לנו שזה הזמן בו העשב בלה בשדה. כלומר, תקופת הסתיו הקצרה ולאחריה החורף. מזג האוויר מתקרר, הימים נעשים קצרים וחשוכים והלילות מתארכים. אנשים נוטים להתכנס בבתיהם ו... חוזרים לשגרה ולחיי היומיום. מדוע, אם כן, אחרי חודש כ"כ מרומם ועמוס בתובנות, השגות, מצוות וקבלות, אנו נוחתים פתאום כל כך מהר לחיי השגרה?

הרש"ר הירש מסביר את התשובה בדרכו המופלאה בספרו ´במעגלי השנה´: "בילינו פרק זמן של קדושה והתרוממות הנפש... ופרק זמן זה, שהוא גולת הכותרת של חיי היהודי במשך השנה, העניק לנו את אוצר חיי האושר לפני ה´ ושיווה לחיינו רוממות חדשה. האמנם קנינו לנו את האוצר היקר הזה לצמיתות, באופן שהאוצר הזה יהפוך לקניין? האם גם אחרי שובנו אל חיי היומיומיים נוסיף להתהלך לפני ה´ באותה טהרה גואלת... באותו כוח רצון, ובאותה שמחה ושלום? או אולי חיש מהר תפוג טהרתנו, נשתעבד שוב ליצרינו ויסורו מעלינו השמחה והשלום?...".

מדברי הרש"ר הירש אנו רואים שהשלב בו אנו מתבקשים להוכיח שלא סתם חווינו חוויות מרוממות בחודש תשרי, ולא לחינם ביררנו רצונות וקיבלנו החלטות - הוא חודש חשוון. זוהי בדיוק הנקודה בה אנו מתבקשים להוכיח שאנו אכן יכולים לתעל את כל מה שספגנו לחיי היומיום שלנו ולהביא את זה אל תוך החיים שלנו, אל הבית, אל המשפחה, אל העבודה, אל הלימודים, ואל תוך השגרה של השנה כולה. זהו זמן המבחן, האם רק חווינו חוויות מרוממות, אך לא הטמענו אותן בתוכנו והבאנו אותה אל העשייה היומיומית, או שכן הצלחנו להביא את התובנות, ההשגות, השינויים, הרצונות והקבלות שקיבלנו על עצמנו לחיי היומיום?

לאחר שסיימתי את תקופת ההתמחות שלי בלימודי האימון, חזרתי לשאול את הנשים אותן אימנתי בתקופה זו, האם הן מיישמות את התובנות והלקחים שהפקנו ברמת המעשה בחיי היומיום שלהן. גיליתי שחלק אכן יישמו את הדברים ושיפרו יכולות בעצמן, וחלק זכרו את האימון כזמן של רוממות הנפש, גילוי עצמי, תובנות, קבלות וכו´, אך חזרו אח"כ לגבולות הנוחות שלהם ולא ביצעו את השינוי שרצו. הבנתי שבכל תהליך אימון או שינוי יש רגע של בחירה חופשית גם אחרי התהליך של המודעות והתבוננות - האם לחזור למקומי הקודם או להתקדם הלאה. באימון זה נקרא ´לצאת מגבולות הנוחות שלך´ או ´מעגל הלמידה של המתאמן´, בו הוא מתנסה ולומד ושוב מתנסה ולומד, תוך כדי שהוא ממשיך בצמיחה כלפי מעלה.

אז מה, אם כן, גרם לחלק מהנשים להמשיך הלאה ולבצע את השינוי הרצוי, ולאחרות להתייאש ולוותר על עשייה כלשהי לכיוון השינוי המיוחל?

סודם של המעשים הקטנים

כששהיתי בארה"ב פגשתי באשת עסקים יהודיה שהצליחה בכל תחומי החיים בצורה מופלאה וחיננית. לא יכולתי להסתיר את סקרנותי ושאלתי אותה מהו סוד ההצלחה שלה. היא הסכימה לשתף אותי ונתנה לי מוסר שלקחתי לכל החיים: "כל מה שאני עושה בשונה מאחרים הוא רק ´עוד קצת´. אני עושה הכל כמו כולם, רק מוסיפה לעצמי קצת יותר עשיה ממה שאני יכולה, והקצת הזה עושה את כל ההבדל...". במילותיו המרוממות של הרב וולבה: "כאשר אנו מגיעים לעולם המעשה, הכל תלוי במעשים קטנים דווקא... זוהי החכמה של בנין האדם. גם העולם הגדול אינו נבנה מגושים ענקיים, אלא מאטומים כה זעירים שאין בכח העין להבחין בהם. כן גם בנינו הרוחני של האדם. ידיעה זו צריכה לחולל מהפכה במחשבתנו... מעשים זעירים שאינם מכבידים על האדם – איזו שלימות יכולה לצמוח מהם? אולם, האמת כך היא: דווקא ממעשים קטנים נבנה האדם".

הבנתי שנשים שאימנתי, שראו את החזון הגדול והסתכלו רק על הנקודה הסופית, התייאשו מלעשות צעדים גדולים ומפרכים והשלימו עם מצבן. לעומתן, נשים שפירקו את הדרך לתחנות ביניים קטנות ועשו צעד קטן, הצליחו לאחר זמן להגיע לשינוי המיוחל. על כן, בכל תהליך אימון מדגישים למתאמן תמיד להכנס לפוקוס - מהו הצעד הקטן הראשון שכבר מחר בבוקר הוא יכול לעשות לעבר המטרה. כך גם בחיים, בנינו לנו חזון לשנה החדשה - מה קורה כעת, בחודש חשוון, כשחוזרים לשגרה? עכשיו זה תלוי בנו! בעבודה שלנו בחיי המעשה.

צעדים גדולים - לא בבית ספרנו

לכאורה זה נשמע מוזר - מדוע לנקוט בצעדים קטנים ולא גדולים לעבר המטרה?

ראשית, כפי שציינו בפסקה הקודמת, הסיבה הראשונה היא על מנת שחלילה לא נתייאש מהפער בין המצוי לרצוי. בנינו חזון כ"כ גדול ומרומם, והדרך ארוכה. אם נסתכל רק על התחנה הסופית בחזון שלנו, אנו עלולים להתייאש מהפער ולשכוח שלמעשה הקב"ה מחכה רק להשתדלות שלנו, לצעד הקטן שביכולתנו לעשות כעת. 

הסיבה השניה היא, שהיהדות שמה דגש חזק על התהליך והמסע שעלינו לעבור, ולא רק על המטרה עצמה. לכן, בפרשת בראשית אנו רואים שהעולם נוצר שלב אחר שלב, למרות שהבורא היה יכול לברוא עולם ברגע אחד. המטרה שדברים נאמרו באופן הזה היא כדי לרמוז לנו שהתהליך הוא חלק חשוב, מהותי והכרחי בעולם הזה לצמיחה שלנו, ושלא נוותר עליו. כך גם בכל תהליך אימון. מאוד חשוב תהליך הלמידה של המתאמן, שלב אחר שלב, לבנות יסודות איתנים וברורים לשינוי, ולבדוק בכל צעד מה היה שם, האם הצלחנו או לאו, ואיך בדיוק עשינו את זה כדי ללמוד הלאה ולהמשיך בדרך.

סיבה שלישית, כפי שהרב וולבה מסביר: "מעשים קטנים אינם מעוררים את כח המרידה". כלומר, אינם מעוררים את אותו כוח הרסני הנמצא בתוך כל אחד מאיתנו כשאנו מבקשים לגדול, לצמוח ולעשות שינוי חיובי. במעשים גדולים, מסביר הרב וולבה, האדם מרגיש עול. שינוי גדול יעורר את כח המרידה שבו להכנס לפעולה ולהפריע. במעשים קטנים, לעומת זאת, כח המרידה אינו פועל, וכך האדם פנוי לעשות שינוי בטוח, איתן ויציב, שיחזיק מעמד לאורך זמן.

נקודת ההכרעה

אופייני בתהליכי אימון, ולעתים בתקופה שאחרי החגים, שהאדם יכול לחוות נפילה או ירידה עם החזרה לשגרה. זהו בדיוק השלב שבו נכנס סוד הצעד הקטן לפעולה. המעגל הזה של הלמידה של האדם את עצמו והפעלת הכלים שקיבל ולמד מזמן החגים, הם חשובים מאד, כי כאן מגיעה נקודת ההכרעה לגבי התהליך כולו. נקודת ההכרעה היא - האם אחשוב על החזון הגדול ועל המרחק הגדול שלי ממנו ואתייאש, או שאקח את הפיתרון שמציעים לי חז"ל - ואתמקד בצעד הקטן הבא שלי, ובמה שאני יכול לעשות כרגע, ושנמצא במרחב ההשפעה שלי (ולא במרחב הדאגה שלי), תוך ביטחון ואמונה בה´?

מעניין הוא שחודש חשוון, תקופת תחילת הגשמים מתחילה דווקא בפרשת נח, פרשת המבול, פרשה בה בני הדור נכחדו, כי לא הבינו את חשיבות הצעד הקטן, והתייאשו מלכתחילה מלעשות את הדבר הנכון. הם חשבו שלא יוכלו להגיע לרמת המוסריות שה´ מצפה מהם, לא יגיעו לחזון הגבוה של להיות "אדם", ולא יגיעו לתכלית הגבוהה שה´ ייעד עבורם. לעומתם, נח יצא מהתיבה לאחר המבול, וכשראה את ההרס הנורא הטוטאלי של העולם כולו, הבין את החסד שה´ עשה עמו בהצלתו. הוא לא כ"כ ידע כיצד להודות לה´ על דבר כזה גדול ועצום, והחליט לבנות מזבח עבור ה´. לכאורה, מעשה קטן של אדם שלא ידע איך להודות לבורא עולם על הצלתו. אך, מהפרשה אנו מגלים שבורא עולם כ"כ אהב את הצעד הקטן הזה, שכתוצאה מכך הבטיח כי יותר לעולם לא יביא הרס טוטאלי כזה על העולם. לכאורה, מעשה קטן של אדם אחד, אך אנו רואים שמעשה זה הוליד הבטחה לאנושות כולה לאורך כל הדורות.

לא נותר לי אלא לאחל, שנזכה להוריד את כל התובנות, ההשגות וההחלטות שלנו לחיי היומיום,הן בחודש חשוון והן בכל השנה כולה.