פרשת צו: מה בעצם אנחנו רוצים, נחת – או רוח?

צמד המילים "נחת רוח" שגור מאוד על לשוננו, וכולנו רוצים להיות במצב שכזה. בני זוג רוצים לעשות נחת רוח זה לזה, ילדים רוצים לעשות נחת רוח להוריהם, וכולנו שואפים לעשות נחת רוח לבוראנו.

כשמתבוננים בצמד המילים "נחת רוח", מגלים שבעצם הוא מורכב משתי מילים בעלות משמעות הפוכה. המילה "נחת" היא מלשון נחיתה ומנוחה. לעומתה, המילה "רוח" משמעותה וכל מהותה היא תזוזה ואי מנוחה.

בפרשתנו, פרשת צו, וכן בפרשת ויקרא, מופיע צמד מילים דומה מאוד: "ריח ניחוח". מילים אלו מופיעות פעמים רבות בקשר לקרבנות: "רֵיחַ נִיחֹחַ להשם".

הפעם הראשונה בה מוזכר ביטוי זה היא בפרשת נח. נח יוצא מן התיבה ומקריב קרבנות עולה לפני השם כאות תודה על הצלתו, וכך נאמר: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ להשם וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח השם אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בראשית ח', כ'-כ"א).

נח לא הצטווה להקריב קרבן, אבל כשהוא יצא מן התיבה בריא ושלם, התעורר בתוכו רצון עז לעשות מעשה שיביע את גודל התודה שהוא חב על הצלתו, והוא החליט להעלות קרבנות לפני השם. קרבנותיו התקבלו בברכה, וכפי שכותבת התורה: "וַיָּרַח השם אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ".

מה פשר המושג "ריח ניחוח"? רש"י מסביר שהכוונה היא: "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני" (שמות כ"ט, י"ח), כלומר "ריח ניחוח" – פירושו נחת רוח.

גם צמד מילים זה – "ריח ניחוח", מורכב משתי מילים בעלות משמעות הפוכה. שהרי המילה "ניחוח" היא מלשון מנוחה, והמילה "ריח" היא מלשון רוח ותזוזה.

מהו עומק המשמעות של הביטוי "ריח ניחוח", ומדוע הוא נאמר דווקא לגבי קרבנות? 

מה זה ריח? ריח זה לא הדבר בעצמו, אלא התפשטות והתנדפות של חלקיקים וכימיקלים של הדבר בעצמו. לדוגמא: הפרח – שהוא מקור הריח, מפיץ ריח המתפשט לסביבה. כיצד הריח מתפשט? באמצעות הרוח. לכן המילה "ריח" היא מלשון רוח. אם כן, כל עניינו של הריח הוא הרוח. מה שגורם לריח להתפשט ולעבור לנקודה אחרת, זו הרוח.

התכונה המאפיינת את הריח היא בעצם היכולת להתקדם ולהתפשט למקום אחר.

על כל אדם לשאוף להיות "איש רוח", וכפי שמעידה התורה על יהושע: "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח). תואר זה מופיע פעמים רבות אודות צדיקים שונים. ייחודיותו של האדם היא הרוח, המסוגלות לשאוף, להתקדם הלאה ולהגיע למקום טוב יותר בפנימיותו. זהו הכוח המניע את האדם. אדם "ללא ריח" הוא חסר רוח, חסר שאיפה ומוטיבציה. הוא תקוע באותה נקודה.

נשוב לקרבן.

ברור לכולם, שעצם הקרבת הקרבן לא שווה מאומה אם פנימיותו של המקריב אינה מתקרבת לבוראה. הקורבן נקרא "ריח ניחוח", משום שהקרבן מבטא את העובדה שאדם מוכן להתקדם ולצאת מהנקודה בה הוא נמצא כיום, כאותו ריח המתפשט ומתקדם. הקרבן לפני השם מבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב לעשות מכאן והלאה. במילים אחרות, הקרבן הוא "ריח" של התחלה חדשה. התנ"ך משתמש פעמים רבות במילה "ריח" כאל דבר שמתחיל להיות מורגש, וכאל תהליך שהולך ומתקרב. לדוגמא: "וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה" (איוב ל"ט, כ"ה), ועוד.

הבנו, אם כן, מדוע הקרבן נקרא "ריח". אולם בצמוד למילה "ריח" יש מילה נוספת – "ניחוח". מדוע? ההתקדמות חשובה מאוד, אך מיד לאחר מכן צריך להגביל ולומר "ניחוח", מלשון נוח. כלומר: הפרשה הבאה – פרשת שמיני, מביאה לנו דוגמא לאנשים שהרוח פעלה בהם ללא ה"ניחוח". הכוונה לנדב ואביהוא – בני אהרן, שהרוח דחפה אותם יותר מידי, והם הקטירו אש זרה אשר לא ציווה אותם השם, ובעקבות כך הם איבדו את חייהם. ה"רוח" והרצון להתקרב לבורא היו חזקים מידי, מחוסרי ריסון ונחיתה, והתוצאה הייתה קשה.

זו כוונת רש"י באמרו ש"ריח ניחוח" זה נחת רוח. חייבים ללמוד "להנחית" את הרוח.  

הדבר החשוב ביותר ברוח הוא שהיא תוביל למנוחה, לנוחות, ושלא נהיה במעין סחף קיצוני המוביל אותנו לשאיפות שאינן הגיוניות כרגע. התורה אומרת "ריח ניחוח", ולא "ריח נח". היא כופלת את האות ח' כדי לסמל את חוזק ההכנעה הנדרשת. בעיה אחת היא של אדם חסר רוח, שאין לו שאיפות, הוא תקוע במקום. בעיה שניה היא אדם עם עודף רוח, עם חוסר במנוחה ובשלווה.

בנפש האדם ישנם כוחות רבים, שונים ומנוגדים, המתעוררים לפעולה על ידי הרוח, והאדם אחראי לעוררם או להרגיעם. ריח או ניחוח, נחת או רוח, כל כוח בהתאם להתאמתו לאותו זמן. כל מוטיבציה צריכה להתממש לפי איזונה הנכון, ולא לפי דמיונות. תורת השם מורה ומייצרת לנו את היחס הנכון בין הריח לניחוח, ובמילים אחרות – כיצד לשלוט על הרוח.

כשהתורה אומרת שהקורבן הוא "ריח ניחוח", היא בעצם אומרת שהאדם צריך להיות "ריח ניחוח" – בעל שאיפות ומטרות, אך לא כאלו המנותקות מהמציאות. לדעת ליצור את הנחת, את האיזון הנכון. זה מה שאומר רש"י: "נחת רוח". כשאדם חוטא, בשגגה או במזיד, זה אומר שהוא לא הצליח לשלוט על הרוח שלו, ותפקידו של הקרבן הוא לאזן אותו בשנית ולקרב אותו לבוראו.

הבה נעשה נחת רוח לבורא.