פרשת שמיני: כמה עוצמה קיימת בהודאה על האמת!

בפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מקריבים את שעיר החטאת (קרבן מוסף שמקריבים כל ראש חודש), קורה אירוע חריג. לפי המתבקש, היו אלעזר ואיתמר, בני אהרן המקריבים, צריכים לאכול את הקרבן, ובכך לכפר על עוון טומאת מקדש וקדשיו של עם ישראל. אלא שאלעזר ואיתמר כביכול שינו מן הנהלים, ושרפו את החטאת במקום לאכלה.

משה רבנו קוצף עליהם, ומבקש להבין מדוע פעלו בניגוד למצווה: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?". תשובתו של אהרן היתה כי במקרה הנדון, שבניו נשרפו באותו יום, לא היתה לו ברירה כי אם לשרפו, שכן לכהן אונן אסור לאכול מבשר הקרבן: "הן היום הקריבו את חטאתם וגו', ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?".

ומהי תגובתו של משה? ארבע מלים פשוטות ונוקבות: "וישמע משה וייטב בעיניו". משה משתכנע, והדברים גם טובים בעיניו.

שואל מרן ראש הישיבה, הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א: אחר שסוף סוף הודה משה שטעה, וסוף טוב הכל טוב, לשם מה מספרת התורה על הוויכוח הזה? לכאורה מוטב היה להעלים פרשה מביכה זו?

ומיישב, שהתורה באה ללמדנו מוסר גדול לדורות, שילמד אדם קל וחומר מאדון הנביאים ע"ה, שעם כל כעסו וקצפו, ראשית "וישמע משה", האזין לדברים בכובד ראש, ולא היו אזניו אטומות בלהט הוויכוח, וכשהבין ונזכר כי האמת עם אהרן – "ויטב בעיניו". עם כל גדלותו ומעמדו, לא עמד על דעתו, ולא תירץ עצמו בכל מיני תירוצים, ולא אמר "לא שמעתי", אלא פשוט עמד ואמר "שמעתי ושכחתי". ובאבות דרבי נתן (פרק ל"ז הלכה י"ב) כתוב: "מיד הודה לו". כמה קשה הדבר!

ויתרה מזו, אמרו במדרש ויקרא רבה (פרשה י"ג סוף סי' א') שהוציא משה כרוז במחנה לאמר: "אני טעיתי בהלכה, ואהרן אחי למדני". כלומר, לא די שהודה בטעותו בפני אהרן ובניו, אלא דאג לפרסם הלכה זו בכל מחנה ישראל, למרות שדין זה לא שייך אליהם, ולא תיגרם כל טעות אם לא ידעו מכל העניין. כמה עוצמה שקטה טמונה בהתנהגות אצילית זו!

אולם נדמה כי החידוש הגדול הוא ההתייחסות של משה להודאה על האמת. בנוהג שבעולם, אדם שמעמידים אותו על טעותו, אם איש אמת הוא וירא אלוקים הוא, אינו עומד על משמרתו באמתלה כלשהי, אלא מתייצב בפני טעותו ואומר "טעיתי!", אך לא מן הנמנע שיזדחל ללבו צער על הבושה שבדבר, ואולי גם מעט טינה כלפי מי שחשף את טעותו.

גם כאן, אף על פי שמשה הודה על האמת, היינו חושבים לומר כי מן הסתם היה קשה בעיניו לומר "טעיתי", אולם העביר על מידותיו והודה.

מחדש הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל (מחכמי פאס שבמרוקו) בספרו "צוף דבש", כי כל כך היתה חביבה בעיני משה רבנו החתירה לאמת, עד שאדרבא, היה שמח בכך שהעמידוהו על האמת. וזהו שכתוב "ויטב בעיניו" – היה הדבר טוב בעיניו שלא נותר בטעותו.

האדם החכם באמת, מבין שההודאה בטעות היא גופא מדרכי החכמה. גבורת הכניעה מול האמת מלמדת על חוסן נפשי, חירות מחשבה וחכמת חיים. ובאמת, המידה הנפלאה "מודה על האמת" היא אחת משבע מידות שמנו חכמים בחכם, וחילופיהן בגולם (אבות פ"ה מ"ז).