פרשת שמיני: מי מתאבל על בני אהרן?

"איזה חמוד", התלהבה הסבתא מהנכד החדש, "האוזניים שלו דומות ממש לשלי".

האמא התלהבה והכריזה שהאף שלו הכי דומה לאף שלה.

"השיניים שלו דומות לשל סבא", הפטיר האב.

"לתינוק יש שיניים?!", הזדעקו כולם.

- "למה, לסבא יש?"...

* * *

חנוכת המשכן, היום השמח והמיוחד לכלל ישראל, התנגש במאורע מעציב מאוד: נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן, נלקחים לגנזי מרומים.

התורה מציינת לשבח את תגובתו של אהרן: "ויידום אהרן". ואז מגיעה הוראה ממשה רבינו: אהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצטווים שלא לנהוג באבלות, ומשה מוסיף "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'".

ויש להבין. לכאורה, הדבר הפוך מההיגיון הפשוט: במקום שאהרן ובניו יתאבלו על נדב ואביהוא, ובני ישראל יידומו וינחמו אותם באבלם, התורה משבחת את שתיקתו של אהרן, ומורה לבני ישראל לבכות על מיתת הקדושים.

"קח את המכתב", ביקש הצדיק ממשמשו הנאמן, "העבר נא אותו לידידי הקדוש המגיד מטריסק [ככל הנראה היה זה המגיד מטריסק. לעומת זאת, שמו של הצדיק שולח המכתב שונה בכל גרסה לשם אחר, לכן נקטנו בצורה סתמית], אשר מתגורר במרחק שלוש שעות הליכה. קשה עלי המרחק ממנו, וחפץ אני לעמוד אתו בקשר באמצעות מכתבים. אם יוכל המגיד להשיבני דבר, אשמח מאוד שתחכה למכתבו ותביאהו אלי".

המשמש, שראה כמה כוחות השקיע רבו בכתיבת המכתב, הסיק שיש כאן קשר רוחני עליון ונשגב מהבנתו. בחפץ לב נטל את המכתב ויצא לדרכו. לאחר כשלוש שעות הגיע להיכל המגיד מטריסק, ומסר לו את המכתב.

המגיד מטריסק נטל את המכתב וקרא בו. מצחו נחרש תלמים, עיניו רפרפו שוב ושוב על הכתוב, פניו אדמו מהתרגשות ולאחר כמה דקות קם ונכנס לחדר הפנימי. המשמש חיכה דקה ושתיים, עשר ועשרים, ולאחר מחצית השעה יצא המגיד כשהמאמץ וסערת הרגשות ניכרים עליו, ומסר את המכתב למשמש המסור, שישיבנו לרבו הקדוש.

שבועות רבים חלפו. הדבר הפך למנהג. אחת לשבוע מקבל השמש מכתב, מוליכו אל המגיד מטריסק וממתין למכתב תגובה המגיע ליעדו בהקדם האפשרי. עד שבאחד הימים פחז היצר על המשמש, והוא החליט להציץ באותם סודות עליונים המוחלפים בין הצדיקים...

הוא נעמד מתחת לאחד מעצי היער מיד כשיצא מהעיר, פתח בלב הולם את המעטפה והציץ בכתוב. לתדהמתו הייתה שם שורת התחלה הכוללת פניית כבוד מרובת תארים עבור המגיד מטריסק, ושורת סיום בקצה הגיליון עם חתימת יד-קדשו של רבו. כל יתר הגיליון היה חלק...

התדהמה התחלפה בחרון. האם בשביל זה מטריח אותו הצדיק מדי שבוע?

אולם כעת גברה הסקרנות: מי יודע מה מגיב המגיד מטריסק לדבר מוזר שכזה? הוא החליט להמשיך בתכנית: הביא למגיד את המכתב וקיבל מכתב בתגובה, מכתב שאותו פתח ברגע הראשון שבו לא נראו אנשים בסביבה. אלא שלאכזבתו המכתב היה זהה לחלוטין לקודמו: פתיחה וחתימה...

בבואו אל רבו, לא כלא המשמש את תמיהתו ושאל: רבי קדישא, הכלום לצון חומד הרבי עמי? מכתבים ריקים נושא אני מהכא להתם?!...

הרבי חייך והסביר: בני האדם מביעים רגשות באמצעות מילים. אין אלו הרגשות בעצמם, כי אם תרגומם לאותיות. ברם המגיד הקדוש ואני מעלים על הנייר את רגשות הלב בעצמם, אין לנו כל צורך באותיות לתרגום...

על פי המעשה דלעיל, שמעתי לפרש (ואיני זוכר בשם מי) את תגובתו של אהרן למיתת בניו: "ויידום אהרן". שתיקה זו של אהרן ביטאה את רגשותיו בעצמם. אהרן חש הצדקה מוחלטת של דין שמים, לכן הרגש שלו הביע דבר אחד: שתיקה.

לעומת אהרן ובניו, בני ישראל חשו בחסרונם העצום של נדב ואביהוא, אלא שלא יכלו להביע את הרגש בעצמו. זקוקים היו לצורך כך לבכי ומספד. "יבכו את השרפה אשר שרף ה'"...

* * *

תגובתם של בני האנוש למצבים שונים תמיד הייתה ותהיה מעניינת. יש המחצינים רגשות, יש כאלה שדווקא כולאים הכל בתוכם; יהיו שיבחרו לשתף את הקרוב ביותר, ואילו אחרים יעדיפו לשתף דווקא את מי שאינו מכירם מקרוב.

המשפט "כשם שאין פרצופיהן שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות זו לזו", מקורו בחז"ל (ברכות נח.). בפעם הבאה שנראה התנהגות ותגובה שונה משלנו לסיטואציה, נזכור שהאף שלו דומה לאמא, האוזניים – לסבתא, והרגש שלו – ל... לאף אחד.