כתבות מגזין
"הדור השני של בעלי התשובה מונה מאות אלפי משפחות, איך נצפה שהוא ישתלב בחברה החרדית?"
במשך שנים עסק הרב יעקב קוגל בהדרכת חתנים וזוגות, בין היתר הוא נפגש עם בעלי תשובה רבים, והגיע למסקנה שיש צורך להקים עבורם מסגרות חינוך ייחודיות. כך הוקמה ישיבת נתיבות אי"ש ביד בנימין
- מיכל אריאלי
- פורסם ל' ניסן התשע"ז |עודכן
הרב יעקב קוגל
אם תיכנסו לישיבת נתיבות אי"ש - הישיבה שהוקמה בשנה האחרונה ביד בנימין, תיתקלו ממש בכניסה לבית המדרש במערכת תופים. עוד לפני שתשפשפו עיניים בתימהון, תגלו שבמקום נמצאים גם שני כלבים השייכים לשניים מן התלמידים, ואז אולי תתחילו להבין את הקו המנחה של הישיבה המיוחדת הזו.
כי אכן, מדובר בישיבה מיוחדת במינה המיועדת לדור השני של בעלי התשובה, כאשר היא רואה לעצמה כמטרה ראשונה במעלה לאפשר לבחורים לפתח את העולם הפנימי שלהם. בשיחה עם הרב יעקב קוגל, העומד בראש הישיבה, הוא מסביר: "אנחנו תמיד אומרים לבחורים שלנו: אם יש לכם בעל חיים או כלי נגינה או כלי עבודה, אתם מוזמנים להביא אותם לכאן, ואפילו רצוי שתביאו. ובאמת, הם עושים את זה".
מעבר לכך הוא מציין שהלימוד בישיבה גם כן מתנהל באופן מיוחד במינו. "אנו עוסקים דווקא במסכתות שנוגעות להלכה, ובכך אנו מנגישים את הגמרא וממהרים לבצע אותה הלכה למעשה. זה הופך את הלימוד למעשי יותר וגם יוצר עניין. בנוסף ללימודי הגמרא אנו לומדים גם נ"ך ומחשבה, ובקרוב גם נתחיל עם הכנה לבגרויות, חוגים ושיעורי ספורט.
"בנוסף ללימוד בישיבה, חשוב לנו גם ללמד את הבחורים להיות בעלי אחריות פנימית וחברתית", הוא מדגיש, "לכן החלטנו שלא יהיה בישיבה צוות תחזוקה. כלומר, יש מנקה שמגיע בימי שישי, כשיש שבתות חופשיות ומבצע ניקיונות יסודיים, אבל באופן כללי, ביום-יום כל בחור אחראי לפנות את האוכל מהשולחן, לסדר לבד את חדרו ולהשתתף בתורנויות ניקיון שונות. כי חשוב לנו מאוד להקנות לבחורים אחריות חברתית. כאשר קיבלנו את הישיבה הייתה חצר מלאה בשיחים ובאבנים, אבל הבחורים הכינו רשימה של חומרים וכלי עזר שהם זקוקים להם, ופשוט הצליחו להקים חצר לתפארת. הם עשו זאת ממש בכוחות עצמם".
להקדים ישיבה לנשירה
הרב יעקב קוגל מוכר לציבור גם מכובעו השני, שכן הוא במקצועו מדריך חתנים וזוגות וגם עוסק בטיפול בבני נוער. "מתוקף תפקידי כמנחה", הוא מספר, "הזדמן לי להכיר משפחות רבות של בעלי תשובה וראיתי את ההתמודדות של ילדיהן במסגרות החרדיות. בילדותי גדלתי בעיר ראשון לציון בה רוב שומרי המצוות היו בעלי תשובה, וכך יצא שברוב שנותיי הזדמן לי להיות עמם בקשר. לפני קרוב לעשור גם למדתי במשך תקופה ממושכת בכולל בגבעת זאב שבחציו השני של היום עסק בקירוב. בשנה שעברה, בתקופת הקיץ, נקראתי על ידי הרב שמואל טל שידוע בחיבתו המיוחדת לבעלי תשובה, להקים ישיבה שתיתן מענה ואופק חדש לבניהם של בעלי התשובה הוותיקים שגילו פתאום שאינם משולבים בחברה החרדית כפי שתכננו. הרב טל סיפר לי שבישיבה משותפת עם הרב אשר יחיאל קסל, הרב של כפר הנוער זוהרים, הם הגיעו למסקנה שאם ייפתחו מוסדות מקבילים לישיבות קטנות לדור השני, הם ימנעו את הנפילה העתידית. הרב טל החליט לקדם את הרעיון וביקש מהרב קסל למצוא אדם מתאים שיוכל להרים את הכפפה. הרב קסל שהוא ידיד ותיק שלי קרא לי לדגל וכך יצאנו למסע. יצרנו תכנית, גייסנו רשם, פגשנו ראשי קהילות והתחלנו להתגלגל".
הרב שמואל טל
ומדוע אתה חושב שהדור השני זקוק למסגרת מיוחדת משל עצמו?
"זה לא סוד שכ-75% ממה שמוגדר בציבור החרדי 'נוער נושר' אלו בנים של בעלי תשובה, אך אם נסתכל על המדד בתוך קהילת בעלי התשובה נגלה כי הרבה מאותם ילדים אינם נושרים, אלא פשוט מעולם לא היו חלק מהציבור החרדי הכללי, ואילו החברה לא הייתה מצפה מהם להיות בתוך המסגרת החברתית החרדית החדגונית הם היו נערים מעולים וטובים ומבצעים את תפקידם באופן מושלם. השילוב הזה של כללי חברה נוקשים כחלק ממעטפת רוחנית ועובדת ה' לצד קושי בהבנת הזכות של בעלי התשובה לעבוד את ה' בדרך שלהם, יצרו את תופעת הנשירה בקרב אותם ילדים יקרים, והם אלו שגרמו להם להתקרב לרחוב ולא לה'".
אתה חושב שכל אחד מהדור השני זקוק לכזו מסגרת?
"בוודאי שלא. ישנם בעלי תשובה לא מעטים שהצליחו להשתלב באופן מושלם, אבל יש גם רבים וטובים שלאחר שהיה נראה להם שהם משתלבים, הם פתאום מצאו את עצמם בחוץ. אני חושב שהדבר תלוי בגישה היסודית של – האם שווה לי כבעל תשובה החי מאוד את עצמו ואת התהליך, לאבד את מקומי כדי להיות חלק מהציבור החרדי? והאם אני מספיק חזק וחכם כדי להכיל את זה בלי הקונפליקט לדור הבא? אם התשובה חיובית, אז אני יכול להשתלב, אבל אם יש לי אפילו חשש של 10% שלא אצליח להשתלב, אז עדיף לי להיות חלק מקהילה עצמאית, ולהשקיע את האנרגיות במקום הנכון ולא בתסכול. ועל כל פנים, חשוב לי לציין שבישיבתנו כל הבחורים הם ממשפחות של בעלי תשובה מזה למעלה מ-30 שנה, שאת ילדיהן הגדולים הן גידלו כחרדים רגילים, ופתאום באיזשהו שלב, הן עשו שינוי בתפיסה מכל מיני סיבות".
והרב קוגל גם מבקש להדגיש נקודה חשובה: "אם בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 היו בסך הכל מאות משפחות של בעלי תשובה והן יכלו להיבלע בתוך עשרות אלפי החרדים, הרי שכיום מדובר כבר במאות אלפי משפחות כאלו, שהן מספר כמעט שווה לחרדים 'המקוריים', ומאוד קשה לחברה להכיל בתוכה חברה שזהה לה בגודלה ולתת לה ביטוי מבלי לאבד את מקומה.
"עלינו גם לזכור שבעל תשובה באופיו הוא אדם שמחפש ומצוי תמיד בתנועה. בתפיסת חייו אין שום דבר מוחלט וברור, והכל מצריך בירור וליבון. את האופי הזה הוא גם מעביר לבניו ולבני ביתו. זה עלול להוביל לחיכוכים לא פשוטים עם המוסדות החרדיים, שמבקשים בדרך כלל ליצור תחושה כאילו הכל ברור ובלתי ניתן לערעור, וכאשר נוצר קונפליקט בין הבית למוסד ולרבותיו, אז הנערים עלולים לבעוט במסגרת".
ומיהם הבחורים שבאים אליכם?
"הישיבה משתדלת לקבל בחורים בעלי יכולת לימודית ממוצעת ומעלה, הרוצים להיות עובדי ה', אך אינם מרגישים מחויבים לכללי החברה. רק לאחרונה ניגש אחד הבחורים בישיבה לר"מ של אחר הצהריים. מדובר בבחור שיש לו מראה מאוד לא משלנו, אך הוא ילד ממש ירא ה' ואכפתי. הוא אמר לר"מ בכזו התרגשות: 'זו פעם ראשונה שאני נמצא במקום שלא מתייג אותי לפי הלבוש והמראה, אלא כל הזמן אומרים לי: 'אתה עובד ה' אמתי'. כאן טוב לי להיות".
ומהו השלב הבא? להיכן ימשיכו הבחורים?
"זוהי שאלה שקשה לי לענות עליה. ברור לנו שכל בחור זקוק לגישה אינדיווידואלית ושונה לגמרי. יש בחור שאשלח אותו למכינה קדם צבאית, יש בחור שימשיך לישיבה גדולה, ויש מי שאמליץ לו לצאת לעבודה. העיקר שבסופו של דבר כל אחד יעשה את מה שנכון לו, עם אהבת ה' ועם קרבה לקב"ה".
"המטרה שלנו היא להצמיח אנשים חזקים"
אך יחד עם זאת, כפי שמציין הרב קוגל, הניהול של הישיבה אינו פשוט כלל. "ברור שיש קשיים", הוא מודה. "הצורך המתמיד לתת לבחורים מצד אחד את מלוא הבחירה וההכוונה כדי להגיע לטוב, עם מינימום כפייה, ומצד שני לשמור על כללי משמעת מאוד ברורים – אלו דברים לא פשוטים שדורשים מאתנו הרבה מחשבה, הקשבה וגם נחישות. בנוסף יש לנו הרבה קשיים כלכליים, כי מדובר במוסד בהקמה שדורש המון משאבים. כל זה יוצר תמונה ששואבת אותנו מכף רגל ועד ראש, ביום וגם בלילה".
חזרתי מישיבת הנהלה בכ"ט אדר שבה העמקנו כולנו חשיבה איך אפשר להמשיך את הדרך לאור צרכים כלכליים יחודיים שצריכים להיות לבחורים שלנו, ושיתפתי את הבחורים שאנחנו בוחנים כרגע את המשך דרכנו לאור זה. בבת אחת הרגשתי שאני נמצא בבית אבלים, וכל הבחורים היו עם דמעות בעיניים. ניסיתי להתעשת ואמרתי להם: 'אל תדאגו, ה' לא יעזוב אתכם. יהיה אשר יהיה, אנחנו בוודאי נשארים יחד'. ואז הבחורים ברגע אחד התחילו לחייך ונוצרה באוויר אווירה מחשמלת. באותו רגע הרגשתי שאם הם מרגישים כך, בחסדי ה' כל המאמצים וההשקעה של הרב טל ושלנו נשאו פרי, ואמנם יש עוד דרך, אבל הצלחנו ובאמת הקמנו כאן משפחה".