"הייתי חדור בציונות ובאהבת המדינה, עד הרגע בו הכל התנפץ לי בפרצוף"

בכל שנה מחדש, כאשר מגיע תאריך ה' באייר ומדינת ישראל חוגגת את קיומה, נסחף הרב יגאל מילר בבת אחת אל שנות ילדותו בשכונת הכרמל בחיפה.

"נולדתי בארץ", הוא פותח את סיפורו, "והייתי פאר החינוך של מדינת ישראל – מהגנון, עבור בבית הספר היסודי, ולאחר מכן בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה. עברתי הכל ממש לפי הספר. בשלב מסוים התגייסתי לקורס טיס ובמשך 17 שנה שירתי במילואים בחיל האוויר, השתתפתי גם בכמה מלחמות ומבצעים כמו מלחמת יום הכיפורים, מלחמת של"ג, מבצע ליטאני, ועוד.

"הייתי אדם מאוד ערכי וציוני", הוא מוסיף, "וגם הגעתי גם מבית טוב – התגוררתי בחברה סטייליסטית. החברים שלי היו סטייליסטים ואבי היה אדריכל נוף מפורסם בארץ ובעולם. הוא תכנן את הספארי ברמת גן וגם את גן החיות התנ"כי בירושלים. הייתי גאה בו.

הרב יגאל מילר בצעירותו

"כשהייתי בן 14 פרצה מלחמת ששת הימים ואני זוכר שהארץ הייתה כמרקחה. ראינו ניסים גלויים כאשר צה"ל כבש כמעט את כל המזרח התיכון. היה ברור שחלק מהשטחים אנחנו לוקחים וחלק משאירים. קראו לזה 'שטחים משוחררים' ו'שטחים מוחזקים'. התחוללו באותה תקופה ויכוחים אדירים על השאלה למי שייכת הארץ הזו ועל מה בכלל נלחמו כאן...

"אני זוכר שבתקופת המלחמה המחנכת שלי שהייתה בעלת דעות שמאלניות, חילקה את הכיתה לשניים ואמרה לחצי כיתה: 'אתם ישראלים', ולחצי השני היא אמרה: 'אתם כביכול ערבים', ואז היא עשתה שעת מחנך וביקשה מכל קבוצה שתסביר למה ארץ ישראל שייכת לה.

"לא אשכח את שעת המחנך הזו. היא הייתה מאוד סוערת ודרמטית. מהר מאוד גיליתי להפתעתי שמנגד לכל טענה שהישראלים העלו, טענו הערבים טענה זהה. הם אמרו: 'אבותינו נלחמו למען הארץ', וכך אמרו גם הערבים. הישראלים אמרו: 'אבותינו קבורים כאן', וגם הערבים השיבו כך. לבסוף המורה חתמה את הדיון במסקנה הניצחת: 'הארץ שייכת לנו – הישראלים, ולמה? כי היא הובטחה לאברהם אבינו'. אני חייב להודות שכנער צעיר הייתי המום. הלכתי הביתה ועברו עליי ימים רבים ושבועות חסרי מנוחה. האם זה מה שהמורה השמאלנית שלנו מנסה למכור לנו? מה לה ולנימוקים דתיים בכלל?

"לימים", אומר הרב יגאל, "הבנתי שהמורה פשוט שיקרה. כי גם להגיד חצי אמת זה שקר. אומנם הארץ הובטחה לנו כבר בימי אברהם אבינו ואחר כך בימי יצחק ויעקב, כל זה נכון, אבל היא לא הובטחה סתם כך במתנה, אלא בתמורה ל'אם בחוקותיי תלכו ומצוותיי תשמורו', רק אז – 'ונתתי שלום בארץ וישבתם איש תחת גפנו ותחת תאנתו'.

"היו גם פעמים נוספות בילדותי ששמעתי רק חצאי אמיתות וזה מאוד הסעיר אותי. זה קרה למשל כאשר התנהל קמפיין עולמי שנקרא 'שלח את עמי'. הקמפיין נועד לשחרור יהודי רוסיה טרם עליית מסך הברזל. גם כאן שמתי לב בעיניים של נער צעיר שחסר כאן משהו – מה זה 'שלח את עמי?' מדוע בכלל עם ישראל צריך להגיע לארץ? אחר כך, כשלמדתי והבנתי קצת יותר, קלטתי שגם כאן יש רק חצי אמת. כי כדברי הפסוק: 'שלח את עמי ויעבדוני'. המטרה אינה סתם לעלות לארץ אלא גם לעבוד את הקב"ה".

דבר נוסף שהפריע לרב יגאל כנער צעיר היה הסמל שאפיין את בית הספר הריאלי בחיפה, שהיה סמוך למקום מגוריו. על סמל התלבושת הופיע הכיתוב: 'והצנע לכת'. אני זוכר שהבטתי על התלמידים והתלמידות שהתהלכו שם בפריצות ושאלתי את עצמי: 'האם לזה ייקרא הצנע לכת?' רק בהמשך הדרך למדתי להכיר גם את המשך הפסוק – 'עם ה' אלוקיך'".

לא כוחי ולא עוצם ידי

וכאן עוצר הרב יגאל ומבקש לציין שכל נשמה יורדת לעולם עם תכונות נפש אחרות – אחד צייר, האחר מוזיקאי, השלישי אמן והרביעי משורר. לכל נשמה הקב"ה נתן תכונות נפש. "לי ולאשתי הוא נתן תכונה של אמת", הוא אומר, "שנינו לא מסוגלים לסבול שקר, ואני חושב שזה מה שהוביל אותנו לחקור ולחפש אחר האמת.

"הכרנו זה את זו עוד מימי התיכון, כי למדנו באותו מקום לימודים, אבל בלילות שבת, כאשר החברים שלנו נסעו למועדונים ולבילויים, אנחנו נשארנו בבית והעדפנו בילוי שקט. בתחילה זה לא היה מתוך שמירת ההלכה, אלא פשוט הרגשנו שזה לא מעניין אותנו.

"כשלמדתי בשמינית היה אירוע מסעיר מאוד כאשר כמה חבר'ה פרצו לבית של המורה להיסטוריה וגנבו את בחינות הבגרות. זו הייתה מעין סטירה מצלצלת. הזדעזעתי מאוד, וגם אשתי שלמדה שנתיים מתחתיי הייתה מזועזעת. זה גרם לנו לחשוב על ערכים. וככל שהמשכנו לחשוב כך גילינו שכל הערכים שגדלנו עליהם היו דברים שהשתנו, ללא כל יציבות. באותה תקופה למשל היה חוק שאסר על אזרח ישראלי להחזיק דולרים. אולם באחד הימים נמצאו דולרים אצל דמות פוליטית מפורסמת, ומיד בבוקר שלמחרת השתנה החוק ופתאום החזקת דולרים הפכה להיות מותרת. כבר אז הבנתי שכדי לחנך באמת מוכרחים שיהיו ערכים יציבים וערכיים, ערכים מוצקים. הבטתי סביבי ולא מצאתי אותם בשום מקום".

הרב יגאל מילר כיום

"אשתי ואני", ממשיך הרב יגאל,  "גדלנו במשפחות מאוד-מאוד ציוניות שהעריצו את המדינה בכל נשמתן. אין לי דרך לתאר את כמות אלבומי התמונות שהיו בבית הורינו לאחר מלחמת ששת הימים. אני זוכר אפילו את השמות שהיו רשומים על האלבומים: 'שישה ימים ביוני – צה"ל בגבורתו', ועל אלבום אחר: 'כל הכבוד לצה"ל', עם צילומים של הפצצות שדות תעופה במצרים. התיעוד היה כמובן אוטנטי, דבר לא סולף, אבל כבר אז הפריעה לי התחושה של 'כוחי ועוצם ידי'. לא הבנתי איך אפשר להתפאר בכוח של צה"ל, כי הרי היו ניסים מדהימים והם אלו שעזרו לנו. אני זוכר שבתל אביב ובערים נוספות בארץ הכינו את כל אצטדיוני הכדורגל והגנים הלאומיים כדי שיהפכו להיות בתי קברות המוניים לעת הצורך. אנשים חיכו לגרוע מכל. אז למה לא יודעים לומר תודה על הנס?

"חלפו מאז שנים ואני עצמי התחלתי לשרת בצבא. התגייסתי לחיל האוויר ובמלחמת יום הכיפורים ראיתי במו עיניי איך שחיל האוויר התרסק לגמרי. שר הביטחון משה דיין קרא למלחמה הזו חורבן הבית השלישי. ראיתי איך למטוסים נגמר הדלק והם נופלים כמו זבובים. שירתי בבסיס וראיתי כיצד חוזרים אליו מטוסים שרופים ופגועים. הטייסים נפלו שבי אצל האויב, והבסיס שלנו בעצמו הופצץ. כל המוטיבציה ירדה. הייתה התרסקות טוטאלית. כדי לחזק את הטייסים המריא מפקד הבסיס, אך באחת ההפצצות הוא נפגע, וכמדומני שעד היום לא נמצאה גופתו. כל התחושה הזו של כוחי ועוצם ידי התרסקה מול עיניי. גם האווירה הכללית במקום בו שירתי, הייתה מעורבת לגמרי, לא הקפידו על דברים מינימאליים והרהרתי לעצמי כל הזמן – איזה מין צבא זה? האם באמת אפשר לנצח כך במלחמות?

"כשסיימתי את הצבא הלכתי ללמוד באוניברסיטה, ואז באותם ימים היה מהפך גדול במדינה כאשר פורסם 'מכתב השמיניסטים לגולדה'. את המכתב שלחו 58 תלמידי תיכון, בעיקר מירושלים, ראשון לציון לתל אביב, ובו הם כתבו שהם אינם יודעם אם יהיו מסוגלים לבצע את המוטל עליהם בצבא, כיוון שהם אינם מרגישים קשר למדינה וקשה יהיה להם להתגייס. המכתב הזה הפך את המדינה, ובעקבותיו הוחלט לגייס סטודנטים שהוכשרו במדעי החברה והרוח באוניברסיטאות המובילות בארץ, להעביר אותם קורס ציונות מזורז ולהציב אותם כמרצים בתשלום, כדי להרביץ ציוניות בנוער שטרם גיוס. אחד מהסטודנטים האלו הייתי אני.

"הפכתי למרצה לציונות בתשלום. הלכתי ודיברתי בבתי הספר ובתיכונים. אבל תוך כדי שהעברתי את השיחות שמתי לב שאני אפילו לא מצליח לשכנע את עצמי. כי ראיתי בצורה ברורה שכל המהות של הציונות כבר מאז שנוסדה הייתה ליצור אלטרנטיבה לתורה. לייצר זן חדש של יהודים. כמו שיש קפה נטול קפאין, כך הם החליטו לייצר יהודי נטול תורה. אז כדי לעשות זאת השתילו לנו ערכים חדשים כמו קידוש השממה, ייבוש ביצות ועבודה עברית. הם הפכו את העבודה שבתורה מתייחסים אליה כקללה של 'בזיעת אפיך תאכל לחם', לאידיאל. את השבת הם חילנו תוך כדי הסיסמה: 'עשה שבתך חול'. המשמעות הייתה – רוצה לנוח? תעשה זאת ביום שלישי או רביעי, או בכל יום אחר בשבוע, העיקר לא בשבת. גם את יהודי המזרח שהגיעו לארץ כשהם דתיים ושומרי שבת, הם חילנו בצורה יזומה. את כל הדברים האלו גיליתי בקורס לציונות. אבל המכה בפטיש היה הספר 'כחש' – ספר חילוני שמתאר את משפט קסטנר, אבל בפועל פותח לחלוטין את כל מעשיהם הרעים של מייסדי המדינה וראשיה. אצלי זה חולל מהפך דרמטי".

להימנע מקפיצות בלתי מבוקרות

את ההתקדמות אל עבר החזרה בתשובה, אומר הרב מילר שהוא עשה שלב אחרי שלב. "הוריי הגיעו מבתים דתיים ועם השנים הם הפסיקו לשמור מצוות, אבל סבא וסבתא שלי עלו לארץ לפני השואה והם היו אנשים דתיים מאוד. כילד שמעתי אצלם בבית את ברכת המזון, הייתי גם הולך עם סבא ביום כיפור ובראש השנה לבית כנסת, וכנראה שמשהו מהגירסא דינקותא נשאר. אומנם גדלתי כחילוני, אבל זיכרונות הילדות עוד היו קיימים אצלי והם השפיעו עליי.

"היום מקובל מאוד שאנשים חוזרים בתשובה במהירות,  אפילו תוך ימים ספורים. אבל אצל אשתי ואצלי זה היה שונה לגמרי. שנינו עשינו עבודה מאוד עמוקה וחזרנו בתשובה באיטיות, צעד אחר צעד. לקח לנו זמן עד שהבנו שאנו מסוגלים לחשוב בכוחות עצמנו ולנתח דברים מבלי שנפחד מלהסיק מסקנות. גם כשזה גבל בעזיבת החברה והבילויים, בקשיים משפחתיים, ולבסוף בקבלת המצוות באופן מוחלט ובבחירת אורח חיים חרדי".

התהליך לא היה קל, "אבל לא פחדנו", הוא מדגיש, "שנינו הרגשנו שגילינו משהו שהוא אמתי, שהחיים מובילים אותנו למקום הנכון. לאחר שהתחתנו גרנו בחיפה, אך בהמשך עזבנו לטובת ירושלים והשארנו מאחורה את כל העבר שלנו".

כיום הרב מילר הוא אברך. "זכינו להקים משפחה עם עשרה ילדים ועשרות נכדים", הוא מספר באושר, "בשעות הבוקר אני לומד בכולל, ובשעות הצהריים, מזה 14 שנה שאני מלמד בישיבת אשרי האיש של הרב בן פורת. אנו מנסים לבנות את הבחורים מבחינה חינוכית ומודרכת, גם מתוך ניסיון החיים שלי וגם כבעל מקצוע, שכן אני עובד סוציאלי בהכשרתי. אני משוחח המון עם הבחורים ורואה את עצמי בתוכם. אני גם מזהיר אותם שוב ושוב מקפיצות בלתי מבוקרות ובלתי מודרכות. כי בעלי תשובה רבים נופלים כאשר הם מנסים לעבור את התהליך במהירות יתרה. אומנם לפעמים מרגישים 'הפסדנו כל כך הרבה שנים, אז בואו ננסה להשלים את הכל בבת אחת', אבל כשזה נעשה ללא הדרכה נכונה, אז עלולים ליפול ולהתדרדר עד כדי שערי מוות, צומות, סיגופין וחיי משפחה לא תקינים. זו הסיבה שאני רואה חשיבות כה גדולה לעמוד בצומת שבו אני נמצא".

והסיפוק הגדול ביותר, הוא לדבריו, כאשר הוא רואה בחורים שעברו דרכם את התהליך ולאחר מכן מתקדמים לישיבות המובחרות שברחבי הארץ, נישאים ומקימים בתים כשרים בישראל. "אלו הם הרגעים המשמחים ביותר שיש לי", הוא מעיד.

ליצירת קשר עם הרב יגאל מילר: veredbelts@gmail.com