להבות של אמונה: כך הפך אומן האש לשכן של רשב"י

"אני שכן של רבי שמעון, זכיתי לגור בחצר של רבי שמעון", אומר לנו אבי אפלבוים המתגורר במושב בר יוחאי הסמוך מאוד לציון הקדוש של רשב"י. "אין יום שאני לא מבקר בציון לפחות פעמיים", הוא מספר בסיפוק.

אבל אפלבוים הוא לא רק שכן של רשב"י, אלא גם חש הזדהות מוחלטת עם האש החיצונית והפנימית הבוערת מידי שנה במירון, עם המדורות ועם השמחה שאינה יודעת גבולות. אצלו בוערת האש במשך כל השנה, זאת מאחר שהוא מופיע במופעי אש ומבצע ג'אגלינג עם לפידים בהזדמנויות מגוונות.

"לאורך כל השנה, בכל פעם כשאני יוצא להופעה ומדליק את הלפידים אני מרגיש שאני עושה את זה לכבוד רבי שמעון, לכבוד כל הצדיקים", הוא מסביר. ולאחר מכן מוסיף בגילוי לב: "וגם לכבוד האמונה הפנימית שלי, כי כשאני חושב על כך, אז היא לגמרי לא מובנת מאליה".

קסם של מדיטציה

אבי אפלבוים נולד למשפחה חילונית שהתגוררה בקיבוץ של השומר הצעיר. "הייתי חילוני לכל דבר", הוא מספר. "לא ידעתי אפילו להניח תפילין. הגעתי מרקע של אפס גמור, אולי אפילו קצת מינוס... אבל בכל זאת, תמיד הייתה לי אמונה, והיא ליוותה אותי בכל השלבים שעברתי בחיים. כיום, במבט לאחור, אני יכול להגיד שהנפש שלי חיפשה אמונה ושיוועה לאמונה, ורק כשמצאתי אותה – מצאתי מרגוע".

ומתי התחלת לעסוק בג'אגלינג?

"כבר מאז שהייתי צעיר נמשכתי לצד האומנותי של החיים. אהבתי לנגן בכל מיני כלים וגם לרקוד, ציירתי המון, וגם התמחיתי בתחום של הג'אגלינג. זה לגמרי כבש אותי".

סליחה על השאלה, אבל ג'אגלינג זו אומנות?

"בוודאי. מי שבונה מופע של ג'אגלינג הוא אומן לכל דבר. הרי המשמעות של אומנות היא ליצור משהו שאף אחד לא יצר קודם לכן, אז אם אתה צייר - אתה יוצר ציור, ואם אתה זמר – אתה שר שיר, וכשאנחנו מדברים על ג'אגלינג אז היצירה בתחום היא אינסופית. כי יש כל כך הרבה שילובים וקומבינציות שאפשר לעשות במהלך כל מופע. יש אנשים שמקדישים לג'אגלינג את החיים שלהם ומגיעים לרמות מטורפות.

"הג'אגלינג באמת כבש אותי", הוא ממשיך לספר, "בעיקר בזכות המדיטציה שיש בו. כי כדי להצליח לבצע מופע כזה אתה מוכרח שיהיה לך המון ריכוז עצמי, ואני מטבעי הייתי בן אדם שאוהב לחשוב ולהרהר, כזה ששקוע בתוך עצמו, אז הסתדר לי מאוד לטפח את הנושא הזה. באותו שלב זה עדיין לא היה מקצוע, אלא תחביב".

מופע של אש

לפני כ-15 שנים גילה אפלבוים את עולם האש והתחיל להבין שהוא יכול לקחת את הג'אגלינג החובבני שלו צעד קדימה ולפתח אותו עוד יותר. אז הוא קנה לעצמו לפידים והחל להתאמן.

"בהתחלה זה היה מפחיד מאוד", הוא מודה, "כי אם לא עושים את הג'אגלינג באופן מקצועי, אז זה עלול ממש להיות מסוכן. אבל עם הזמן הגעתי כבר לרמות גבוהות ממש. ובכל זאת, לא הייתי מרוצה מעצמי. לא ידעתי להסביר מדוע, אז זה תסכל אותי עוד יותר".

באחד הימים הוא החליט לצאת לטיול בדרום אמריקה. "זה היה טיול מהסוג שאתה עושה שכשאתה מנסה לברוח מעצמך. כשאתה מבין שאין לך כלום בחיים והכל ריק אחד גדול. הייתי בספרד וקצת בדרום אמריקה. טיילתי וגם ערכתי מופעי אש ברחובות. הייתי אומן רחוב. מהטיול הזה חזרתי עם המון הרהורי תשובה".

למה? מה קרה פתאום?

"זה התחיל עוד לפני הטיול. בערב הנסיעה שלי ביקרתי אצל חבר וראיתי שעל הקיר בחדר שלו תלויה תמונה עם המזמור 'שיר למעלות'. זה הזכיר לי שפעם שמעתי בדיסק את השיר הזה. אומנם לא ידעתי שזה קשור לתהילים, בכלל לא הכרתי את המושג ששמו 'תהילים', אבל אהבתי את השיר והתחברתי אליו. אז הוצאתי דף ועט והעתקתי את המילים. במהלך הטיול שרתי שוב ושוב את השיר הזה, גם בלי להבין את העומק שלו. במהלך הטיול הגיע חג הפסח וזכיתי להשתתף לראשונה בחיי בליל הסדר כהלכתו בביתה של משפחה בקהילה בדרום ספרד. קראתי אז את ההגדה וזו הייתה חוויה מאוד עמוקה וטעונה.

"באחד הימים הגעתי במהלך הטיול לכפר שנקרא 'Name the dearest' – הפירוש העברי הוא 'שם ה''. אין לי מושג מי נתן לו את השם המיוחד הזה. העברתי את הלילה בחורבה נטושה בכפר, ובבוקר, כשהתעוררתי, ישבתי על גג החורבה והבטתי מסביב. פתאום הצצתי בשעון היד שלי וראיתי לפי התאריך שהיום שבת. בבת אחת התחלתי לבכות. שבת היום! פתאום עלה בי ניגון מיושן והתחלתי לנגן עם החלילית שיר מקבלת שבת שזכרתי מגן הילדים – 'לכה דודי לקראת כלה'. בתמימותי אפילו לא הבנתי שבשבת אסור לנגן. הייתי ממש בהסתרה שבתוך ההסתרה. אבל כנראה שדווקא בכפר שנקרא 'שם ה'' נפקחו לי העיניים. אני זוכר את עצמי יושב במשך שעות ובוכה על הגג. אחר כך המשכתי בטיול, מידי פעם רציתי לחזור שוב לאותו בכי מיוחד, אבל לא הצלחתי לבכות. הרגשתי שיש בתוכי בכי גדול, אבל לא אבכה כל עוד לא תהיה לי כיפה על הראש. באותו שלב עוד לא חשבתי על הכיוון של חזרה בתשובה, אבל הבנתי שאני מחפש משהו. כשחזרתי לארץ אחרי הטיול הזדמן לי להיות אצל חבר דתי במשך השבת, ופתאום בבת אחת הבנתי שזה מה שחיפשתי במשך כל השנים".

אש של רוחניות

אפלבוים החל ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה בעיר צפת, ושם הזדמן לו להופיע במופע ג'אגלינג הכולל לפידי אש בחתונה של חבר. התגובות היו נלהבות מאוד, ולראשונה בחייו הוא החל לחשוב על זה כמקצוע. "התייעצתי עם יועץ תעסוקתי והוא המליץ לי ללכת על הכיוון הזה ולפתח אותו. בתחילה לא הייתי בטוח בעצמי, כי אני לא טיפוס שרגיל לבמה. תמיד התעסקתי במופעים האלו כדבר פנימי שמצריך ריכוז, לכן גם התחברתי אליהם. בג'אגלינג של לפידים אתה בכלל זקוק לריכוז מוגבר. כי אם אתה לרגע אחד חושב על הקהל ולא מתרכז בתוך עצמך, אז הלפיד ישרוף אותך. אבל עם השנים והניסיון למדתי כיצד להופיע, לשאת דברים לפני הקהל, לקשר אותם בתוכן ולספר סיפורים, כל פעם בהקשרים אחרים".

ומהו באמת הסוד של מופע עם לפידי אש? איך אתה לא נכווה?

"צריך להבין שאש זה דבר מגוון מאוד, והיא יכולה להיות בכל מיני טמפרטורות. כך למשל אש של גז בישול בוערת ב-1500 מעלות, ולכן מי שינסה להעביר את האצבע בתוך הלהבה יחטוף מיד כוויה או חריכה, גם אש של מדורה היא חמה ביותר, בערך 1000 מעלות. אבל להבה של נר, למשל נר הבדלה, בוערת בטמפרטורה הרבה פחות גבוהה ומגיעה בערך ל-60-70 מעלות. לכן, אם נעביר בה את האצבע במהירות, בדרך כלל לא יקרה לנו דבר. זה מה שנקרא אש קרה. זה לא שהיא לא חמה בכלל, אבל היא הרבה פחות מסוכנת ויותר בטיחותית. במופעים שלי אני משתמש בלפיד שעשוי מחומר בשם קבלר שמיוצר מחומר בוער שאינו מתכלה. אני טובל אותו בשמן ולאחר מכן מדליק אותו. זה לא שהוא לא חם בכלל, אבל הוא הרבה פחות מסוכן, כמו נר". 

ואיך ישנם אומנים שמצליחים להכניס את הלפיד לתוך הפה?

"אני לא מתעסק עם זה, אבל הרעיון הוא לכבות את הלפיד בדרך כלשהי ברגע האחרון לפני שהוא נכנס לפה".

המופע של אבי נערך בדרך כלל בחושך, ואז יש לאש אפקט ממש מהפנט. "אני עובר במופע מהדבר הקל לכבד", הוא מסביר. "בתחילה מקפיץ להבות קטנות יותר ואחר כך עובר ללהבות יותר גדולות ולזריקות יותר מסובכות, עם חבלים של אש ויריקות של אש, ועוד. תוך כדי כך מתנגנים שירים וקטעי קישור חסידיים.

"הסיפוק הגדול ביותר שלי הוא כשאני רואה אנשים שמחים, שהמופע הזה מצליח לשמח אותם ולרגש אותם. זה דבר שבמשך השנים היה כל כך חסר לי, וכשאני זוכה לעשות זאת, אני מרגיש באמת אור גדול".