הרגע ששינה את חיי: "יש גידול, צריך להוציא. מחר נוח לכם?"

הייתי בת 24. נשואה טריה, בערך 4 חודשים.

רחוקה מאוד מבורא עולם. מה שלא ידעתי, זה שהוא תמיד היה קרוב אלי.

האמת, הרגשתי ריקנות תמיד. לא קלישאה, אמיתי.

לא הייתי אומרת ש"חיפשתי את התכלית". אולי חבל שכך.

חיפשתי להרגיש מיוחדת. רציתי מאוד להיות טובה במשהו, שיהיה איזה משהו שמגדיר אותי, שמייחד אותי. חשבתי ללמוד ציור, אולי ללמוד שירה מקצועית, אולי ללמוד שפות.

משהו, העיקר להרגיש שאני שווה משהו.

אני זוכרת איזה יום, לפני אותו הרגע ששינה את חיי, שישבנו עם חברים ועשינו על האש.

אז, קראתי לו אלו-הים. מוזר. היום אני לא מעיזה לקרוא לו ככה.

אני זוכרת שאמרתי: "לאלו-הים לא אכפת אם אני אשמור שבת, אם אדליק את האור או לא. מה שחשוב זה שאני בנאדם טוב".

ואז, יום אחד, זה קרה. קיבלתי את הסטירה הנוראה.

הרגשתי גוש אצל בעלי. רופאים. בדיקות. ואז הבשורה הנוראה שהתבשרנו על בעלי: "זה גידול. צריך להוציא. מחר נוח לכם?".

"ממההה?" (במאמר מוסגר אני רוצה לומר לכל אלו ששכחו להיות בני אדם – קצת רגש לא יזיק לכם בחיים).

אין מילים לתאר את מה שהרגשתי. אני חושבת שאם בנאדם היה מסוגל לבכות דם – זה מה שהיה קורה לי. טירוף פשוט. אהה כן, שכחתי לציין שהייתי בהריון. נכון שלכל אישה יש החלום הזה, להיות נסיכה של כולם בהריון? שכולם יהיו סביבה, וידאגו לה, ויפנקו אותה? אצלי זה ממש לא קרה.

בכל אופן, זה הרגע שבו גיליתי שיש מישהו ששומע. שאוהב אותי בלי סיבה, והוא יודע לרפא גם את בעלי, אף על פי שהפרופסור אמר שהמחלה אצל בעלי היא אגרסיבית, ושהוא חייב להתחיל כימותרפיה מיד. כמובן שהוא התחיל טיפולים, ואני התחלתי להתפלל. בבושת פנים, לא יודעת איך להתפלל ואפילו איך לקרוא לזה שלמעלה. היום, אגב, אני קוראת לו "אבא", או "אבוש". ממש אבא. ה-אבא.

זוכרים שכתבתי שתמיד חיפשתי להרגיש מיוחדת? אז היום אני מבינה שתמיד הייתי, ורק בגלל שאני הבת של מלך העולם – אני כבר הכי מיוחדת שיש.

ב"ה, היום בעלי חי, ובריא. ישתבח שמו לעד. אני שמה בגאווה גדולה את הכתר  שלי על הראש, אפילו כשאני הולכת לישון. וכל מי שלא הכיר אותי לפני כן בטוח שנולדתי עם מטפחת על הראש... זה מצחיק אותי. רק בורא עולם יודע איפה הייתי ומי הייתי, ויודע כ-ל מה שעשיתי, ועדיין, הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות. אין עליו, שתדעו. רק צריך להתפלל ולבקש באוצר מתנת חינם. והוא יתן.

שנזכור תמיד ונחקוק כולנו על לוח ליבנו "רחום וחנון", זה בורא עולם.

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il