הטור של אורטל קפטן: מה יכולה לעשות לנו מילה טובה אחת

השבוע היה בעלי ניר גם כן בין העולים למירון, וכדי להחזיק אותו ערני בנסיעת הלילה המעייפת, שוחחנו בטלפון והחלפנו חוויות. אני לא זוכרת איך הגענו לישראל, החבר שלו שלמד איתו תקופה ארוכה בכולל, ובשלב כלשהוא החליט לפרוש. וכך מספר לי ניר: "את זוכרת את ישראל, שלמד איתי בכולל?". "כן, בוודאי שאני זוכרת", עניתי, "מה הוא עושה היום?", שאלתי. "הוא עבר את מבחני הרבנות וקיבל תעודת רב שכונה".

"מה?" שאלתי בתמיהה, "הוא לא עזב את הכולל?".

"תשמעי סיפור מדהים. מה כח של מילה יכול לחולל", הוא ענה.

"לפני כעשר שנים התחיל ישראל תהליך חיזוק, והחליט להצטרף לשורות הכולל בו למדתי. הוא הכיר שם מעט מאוד אנשים, עובדה שהקשתה עליו את ההסתגלות למקום ברמה החברתית. הימים הראשונים שלו בכולל עברו בקושי גדול. רובם ככולם היו עסוקים בלימוד בחברותות ובשיעורים כיתתיים. נוצר מצב בו ישראל היה מגיע בבוקר, תופס את הפינה שלו ונכנס לרצף של לימוד. כעבור שלושה שבועות הוא החליט: 'זהו, אני עוזב!'. ההחלטה נבעה מכך שאף אחד לא התייחס אליו, מאחר שכולם היו מרוכזים בלימוד. השעה היתה 10:00 בבוקר. הוא החליט להמתין עד לשעה 13:00, לסיום הסדר הראשון, ואז לאסוף את חפציו וללכת הביתה. בשעה 12:00 הוא ניגש להכין כוס תה במטבח, לשם הגיע אברך שלמד בכיתה שלו. אותו אברך חייך אליו ואמר: 'ישראל, אני חייב להגיד לך שמהרגע שהגעת אלינו, הכיתה נראית אחרת. איזה מידות יש לך, איזו דרך ארץ, בן פורת יוסף...'". וניר ממשיך ומספר לי: "הדברים היו כמו מים קרים על נפש עייפה. הוא התמלא באושר, לחייו האדימו, ומאותו רגע הוא נצמד לאותו אברך וסיפר לו על כך שהוא תכנן לעזוב את הכולל לצמיתות בעוד שעה... האברך חיבק אותו בחוזקה, ואמר לו: "אתה נכס אמיתי לכולל שלנו. לא ניתן לך לעזוב בקלות, ואם תסכים, אני מעוניין להיות החברותא הקבועה שלך, אתה מסכים?", שאל האברך את ישראל. זה הנהן בראשו לאות הסכמה. היום, 10 שנים אחרי, ישראל והאברך החשוב (מאיר) עברו ביחד את מבחני הרבנות, וקיבלו תעודת רב שכונה", סיים ניר את הסיפור.

כמה עצום הוא כוחה של מילה טובה. כמה גדול כוחו של חיוך, וכמה עוצמות נפש הוא נותן לנו, "צרכני המילים הטובות". לא בכדי אמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו יותר מהמשקהו חלב, שנאמר: "...ולבן שנים מחלב".

ומי מאיתנו אינו זקוק למילה טובה?

אישה שמקבלת שיחת טלפון מבעלה באמצע היום, בה הוא אומר בסך הכל משפט אחד: "יקירתי, הכל בסדר? התקשרתי רק לשמוע את קולך". איזו הרגשה נפשית מיוחדת מלווה אותנו אחרי משפט שכזה! זה עשוי להפוך אותנו לסבלניות יותר, נעימות יותר לבני הבית, ובכלל להתגייס לצורכי הבית מתוך שמחה ורצון, ולא כעול.

ילד שחוזר לביתו מבית הספר ואימו מקבלת אותו בחיבוק המלווה במשפט מעין זה: "כמה התגעגעתי אליך. תודה לה' על מתנה נפלאה שכמוך". כל סוגי הוויטמינים שבעולם לא ישוו לכוחות שמקבל ילד כזה.

הורים שמקפידים לומר מילים טובות בבית, גורמים בכך שגם ילדיהם, לכשיגדלו, יתנהגו כמותם, וביתם יהיה עטוף בחמימות, בנעימות וברגיעות.

חברה קרובה סיפרה לי שבבית בו היא גדלה לא הרבו להשתמש במושגים מעין אלו: "אני אוהבת אותך", "את ילדה מוצלחת", וכו'. היא לא הכירה את המושגים הללו בביתה, אלא בעיקר אצל חברותיה, מה שגרם לה לאי נוחות, ובמידה מסוימת לחוסר ביטחון עצמי.

שטף החיים אינו מאפשר לנו להתבונן באופן תמידי איזה ילד זקוק למילה טובה שתחזק, או איזו אישה זקוקה לזריקת עידוד, ודווקא מבעלה, ואיזה בעל זקוק להכתרות המיוחדות שרק אשתו יודעת להכתירו. אבל חשוב להתבונן מידי פעם, וזאת למרות הסחף.

מילה טובה תהווה תרופה לכל מצב.

מילה טובה לאשתך שהכינה את השבת בעמל רב, כמעט לבד.

מילה טובה לבעלך שערך את הקניות, גם אם זאת חובתו המוסרית.

מילה טובה לחמותך שעזרה לך בקניות, או שמרה על הילדים. היא לא הייתה חייבת!

מילה טובה למחנכת של הבת, תחזק ותיתן כח להמשיך ולהשקיע בילדה. זה לא מובן מאליו!

מילה טובה לחמותך שקנתה בגדים לילדים ומצפה למילת הערכה.

גם בשולחן השבת התורה מחנכת אותנו להלל ולשבח את "אשת החיל", אשר טרחה ועמלה לפאר את השבת. נתקלתי במנהג יפה מאד כאשר התארחנו לסעודת שבת אצל בת משפחה קרובה, שם ראיתי שכאשר מסיימת המשפחה לשיר את הפיוט "שלום עליכם", רגע לפני שמתחילים בשירת הפיוט "אשת חיל", נוהגים הילדים לשיר את המשפט הבא ולחזור עליו 3 פעמים: "אשת חיל מי ימצא, וברוך השם אבא כבר מצא".

כמה יפה! כמה מכובד! וכמה מחנך!

"מילה טובה". צמד מילים שאסור לנו לשכוח לעולם.

זה מחזק, זה נותן כוח, וזה נחוץ לכל אחד מאיתנו, ובעיקר לנפש האדם.