הרבנית חגית שירה לפרשת בהר-בחוקותי: עיניה היפות של רחל, אשת רבי עקיבא

אומרת הגמרא: "כלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות – אינה צריכה בדיקה", בחורה בשידוכים, אם עיניה יפות, לא צריך לברר עליה!

מה הכוונה? מה זה עיניים יפות? רימל עם הארכת ריסים? עיניים כחולות? מה זה עיניה יפות?

אומר הרב יגן זצ"ל – עיניים יפות זה שהמבט שלה הוא מבט נכון על החיים!

לא מה שכולם עושים, אלא מה שנכון וטוב. לא הולכת אחרי הזול וההמוני, אלא מביטה בצורה נכונה על החיים!

המלכה של התקופה הזאת היא רחל, בתו של כלבא שבוע, אשתו של רבי עקיבא. ובכדי שתביני מי היה רבי עקיבא, אזכיר לך רק שהקטן שבתלמידיו היה רבי שמעון בר יוחאי, שכתב לנו את ספר הזוהר. אז תארי לך מי היה רבי עקיבא. הוא זכה לעשרים וארבעה אלף תלמידים, וכל זה בזכות עיניה היפות של רחל.

היא הייתה יפה, בתו של האדם העשיר ביותר. הוא זכה גם לתורה וגם לגדולה.

לבית שלו נכנסו עשירים, רבנים, גדולי תורה, השפיצים של הישיבות הכי הכי מפורסמות. כסף וכבוד.

ורחל מביטה בחלון, ורואה בעיניה היפות את עקיבא, הרועה הפשוט. זקן, בן ארבעים, לא יודע לקרוא אפילו. אלמן שנפטרו לו שלושה ילדים. היא רואה בעיניה את המידות שבו, את הצניעות שבו. היא הולכת אליו (נו, אתן מכירות...), היא מציעה לו נישואים והוא כמעט מתעלף. היום הבחור מציע נישואים על הרים ועל גבעות בכל מיני רעיונות, והיא, הבחורה הכי מהממת, הכי שווה – מציעה נישואים לעקיבא, בתנאי אחד: שילך ללמוד תורה.

והוא מסכים! בוודאי שהוא מסכים. היא מתקדשת לו בצנעה, בלי שאף אחד ידע, ובינתיים, מגיעים לאביה לבקש את ידה שפיצים, גדולי תורה!

מה נסגר איתך, רחל? תראי איזה כבוד!

וכשאבא שלה מגלה מה שהיא עשתה... בצדק, בצדק הוא מעיף אותה.

זו בגידה!

מה לא נתתי לה...

ובאמת, אהובות, מה נסגר עם רחל? מה? לא עדיף בחור ישיבה שמנת? שיודע ש"ס ופוסקים?

לרחל יש עיניים יפות, והיא מבינה.

היא מבינה שכל אלה באמת טובים וחשובים. אבל היא מחפשת משהו אמיתי. היא בוחרת בעמל.

אומרת הפרשה: "אם בחוקותי תלכו..." ורש"י מבאר: "שתהיו עמלים בתורה".

זו לא חכמה להגיע להכל בלי עמל. היא מבינה שהשם רוצה בחיים שלנו עמל, ועל העמל מקבלים את השכר הכי שווה.

היא מבינה.

מידות טובות ועמל – זה מתכון להצלחה.

השם יתברך לא מבקש תוצאות. ביהדות זה לא "מבחן התוצאה", אלא מבחן העמל העשייה.

החיים שלהם מתחילים מאפס, בתוך מתבן. הוא הולך ללמוד, ולא מבין כלום. הוא יושב בכיתה א' עם ילדים שצוחקים עליו, והוא מגלה שהמוח שלו סתום, סתום...

המלמד אומר א', וכל הילדים שרים א'. אבל אחרי שניה הוא שוכח איך נראית א'.

די...

הוא חוזר הביתה מיואש. לא יכול, באמת, לא יכול!

אשתו הנהדרת לא אומרת לו: "אתה לא מתבייש? ויתרתי בשבילך על הכל, על משרתות, ועושר וכבוד... מה כבר ביקשתי ממך? שתלך ללמוד, מה?".

עיניה יפות, והיא הולכת אתו צעד אחר צעד, ומבקשת ממנו להביא שני חמורים. היא מניחה להם על הגב אדניות עם אדמה, ומגדלת להם על הגב גינה. אחרי שהגינה פורחת היא אומרת לבעלה: "בוא, היום... יש שוק". הם הולכים לשוק וכולם צוחקים... דבר כזה לא ראינו בחיים... חמור שיש לו גינה על הגב!

ביום השני כולם מסתכלים וצוחקים, ביום השלישי קצת פחות, וביום הרביעי והחמישי זה כבר לא מעניין אף אחד.

רחל מביטה בבעלה, ואומרת לו: "לך, לך ללמוד. אל תתבייש. אתה רואה, זה טבע העולם, בהתחלה יצחקו עליך, אבל אחר כך ישכחו מזה.

וזה כל כך נכון, בכל דבר בחיים. לפעמים עיניך כל כך יפות, ומביטות כל כך נכון. אבל אז מתגנבת השאלה הכי הכי נוראה שיכולה להישאל בעולם הזה –

מה יגידו?

את באמת רוצה וחפצה להתחזק בצניעות, בלבוש, בדיבור. לפעמים רוצה ממש לשנות גישה לגבי משהו, להשתנות. אבל, ה"מה יגידו" הזה הורס לך את הכל!

זכרי, עם השכנה, עם אמא, עם אבא, עם הבעל, עם החברה הכי טובה... עם מי שלא יהיה פה בעולם הזה, זה קשר או מבט של אולי שמונים שנה. עם הקדוש ברוך הוא – זה נצח.

הכי חשוב זה מה השם יגיד, לא מה השכנה או החברה תגיד, כי מי שאיתך באמת – זה השם יתברך.

כשאת זקוקה לישועה ואת מתפללת – זה אליו. לא אף אחד אחר – רק השם!

כשאת עומדת מול המראה, תחשבי... מה אומר השם על הבגד שלי? החצאית בסדר? זה לא צמוד מידי, בולט מידי?

כשבא לך לענות או להשיב ולצאת קצת בכבוד ממשהו, תחשבי. השם יתברך יודע הכל באמת, והכי חשוב זה מה הוא יחשוב עלי.

את עושה שינוי. ייתכן שבתחילה באמת ירימו גבה, אבל לאט לאט יתרגלו אלייך, ואפילו יעריכו ויכבדו את הדרך החדשה שלך.

רחל המדהימה מוסרת את נפשה עשרים וארבע שנים, לבד!!! במסירות עצומה לתורה ולבעלה, מכבסת לשכנות ומרוויחה פרוטות. חצי מהסכום היא משגרת לבעלה, שימשיך ללמוד, ובחצי הנותר היא מפרנסת את עצמה ואת ילדיה, שנה ועוד שנה. אנשים מדברים, מרחמים, מנסים להסביר לה שהיא טועה.

אבל עיניה היפות ממשיכות להוביל אותה קדימה.

אחרי עשרים וארבע שנים הוא חוזר, עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. "סוף הכבוד לבוא". העיר שלו, בני ברק, לובשת חג. כולם-כולם יוצאים לקבל את פניו של גדול הדור. גם רחל יוצאת. אומרת הגמרא שהיא יצאה אליו בבגדי סמרטוטין...

השכנות שלה מתחננות אליה: "בעלך מגיע... תתלבשי יפה, נשאיל לך שמלה יקרה, מטפחת מעוצבת... תכשיטים, קצת איפור...".

היא לא רוצה כלום!

לפני עשרים וארבע שנים, כשהבטתי בחלון הארמון העשיר וראיתי את עקיבא, לא הבטתי בעיני על החיצוניות שלו, שהיה אלמן, בור ועני. הבטתי פנימה, אל המקום האמיתי. גם היום, כשהוא חוזר בכבוד גדול, הוא לא יביט בסמרטוטין שאני לובשת, הוא יביט בעיניו היפות פנימה, אל שנות המסירות והעמל, כי לא היופי החיצוני עושה את האישה, אלא הצניעות שבה, ועיניה היפות המביטות בצורה נכונה ואמיתית.

היא נדחפת בין ההמון שמנסה להרחיק אותה. היא נופלת לרגליו, והוא מכריז: "שלי ושלכם – שלה!".

היא זכתה לעשרים וארבע שנות עמל, כשבכל שניה המונה תקתק לזכותה, וזה בכלל לא קשור לתוצאה.

"אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים...".

שבת שלום.