נסי ניסים: אחרי 3 חודשים בתרדמת - הפצוע התעורר לחיים

תאונת דרכים קשה שעבר סוריאל נפתלייב מפתח תקווה כאשר היה תלמיד כיתה י', גרמה לו לפגיעה קשה. במשך 3 חודשים היה בתרדמת, הרופאים הודיעו למשפחתו כי הוא כבר לא יתעורר לעולם, 5 שנים שהה בבית לוינשטיין, אבל הפך מקור להשראה. 

בשיחה שהעניק ל-mynet מגולל נפתלייב את סיפור חייו. "עצם זה שאני חי זה נס. הרופאים קבעו שלא אלך, שלא אדבר ולא אזיז את ידיי", הוא אומר. כיום, כשהוא לומד במכללה, מתאמן בקראטה ועושה כמעט הכל, הוא מרשה לעצמו לערוך סיכום ביניים. "אחרי התאונה לא דיברתי במשך שנה וחודש, לכן היום אני אוהב לדבר, להשלים את כל המילים שלא אמרתי אז", הוא מסביר וצוחק.

בל"ג בעומר לפני 12 שנים אירעה תאונת הדרכים הקשה. נפתלייב נפצע בכל הגוף. בצד שמאל ספג שישה שברים וראשו נחבט בשמשת הרכב שהתנפצה. הוא אושפז תחילה ב"בילינסון" ואחר כך הועבר ל"שניידר". "למשפחה אמרו חד משמעית, שאני לא אתעורר לעולם", הוא מספר, "או שאמות או שאשאר צמח. בן דוד של אבי הוא רופא ראשי ב'הדסה'. כשנשאל אם אחיה, הוא לא ענה, רק סימן 'לא' עם הראש. ובכל זאת, אבא היה האדם היחיד שהאמין ואמר כל הזמן שאחיה. אחרי כמה שנים, הבן-דוד פגש אותי בחתונה משפחתית ואמר לאבא: 'הבן שלך חוזר לעצמו'. בקווקזית זה נשמע משהו לא טוב. אבא ענה לו: 'הוא לא חוזר לעצמו, הוא כבר מעבר לזה, ועושה דברים שאחרים לא עושים'".

הרופאים לא האמינו למראה עיניהם: הנער הראה סימני חיים

אחרי שלושה חודשים בתרדמת, החל הנער להראות סימני חיים. "פחות מחודש אחרי שהתעוררתי, במיטה שלידי בטיפול נמרץ היה מאושפז אדם זמן רב. שאלו אותו כמה זה שתיים ועוד שלוש", הוא משחזר. "עד שהוא ענה, פרשתי בקושי את היד וסימנתי "5". כולם סביב היו המומים. אימא היתה שם איתי וכל הזמן האמינה שאני מגיב לה. אחר כך הרופא הבכיר התחיל לשאול אותי שאלות דומות. עשיתי לו תנועות עם היד כדי שיעלה את רמת השאלות. הרופא הופתע. אבא אמר לו: 'תשאל אותו שורשים'. עניתי לו, עד ששאל על שורש של 80. ל-80 אין שורש".            

בחלוף מספר חודשים עבר נפתלייב לשיקום בבית לוינשטיין. בהיעדר מקום במחלקת שיקום ילדים, ואחרי מאבק של אביו, הוא הוכנס למחלקת שיקום מבוגרים. "את יום הולדת 17 כבר חגגתי שם". בבית לוינשטיין שהה נפתלייב 5 שנים. שנתיים וחצי מהם באשפוז מלא, ושנתיים וחצי נוספים באשפוז יום.

על שאלת המראיין: "מה היה הכי קשה בשיקום?", משיב נפתלייב מיידית: "מה קל בשיקום? הכל קשה. עשיתי את התרגילים הכי קשים, הכי מפחידים. בכל יום עבדתי שמונה שעות בחדר הכושר, גם כשאמרו לי שזה לא בריא. הייתי שובר את עצמי, כי האמנתי שאני יכול לצאת מזה. עשיתי שכיבות סמיכה. מי יכול לעשות את התרגיל הזה עם שלושה שברים ביד, ברגל ובצלעות? הפסיכולוגיות לא האמינו. מאיפה הכוח? רציתי לחזור לעצמי. אני לא יודע איזה שם לתת לזה".

אחד הרגעים היחידים במהלך השיקום, שבו היה קרוב לדמעות, אירע כשהרופאים הודיעו לו כי יסבול מפזילה עד סוף ימיו. "ראיתי איך מתייחסים לאנשים עם פזילה ולא רציתי שגם אליי יתייחסו כך. הלכתי למומחית הכי גדולה בתחום. נכנסתי בלי תור וביקשתי שתעזור לי. ברגע שהיא בדקה אותי ואמרה שאפשר לתקן את המצב באמצעות ניתוח, התעקשתי ונלחמתי כדי שהוא יבוצע באותו שבוע. רצו לתת לי תור לעוד שלושה חודשים אבל לא ויתרתי. אחרי הניתוח אמרו לי שייקח כמה שבועות עד חודש בטרם אפקח את עיניי, אבל עשיתי זאת מהר מאוד. הרופאה נדהמה ושאלה איך עשיתי זאת".

"תצחק על הכל. בעיקר על עצמך"

במשך שנים נפתלייב העביר הרצאות המספרות על התמודדותו עם התאונה שעבר. את ההרצאות הוא נהג לפתוח במשפט: "תצחק על הכל, בעיקר על עצמך".

"בהתחלה לא כל כך הבינו למה אני מתכוון, אבל מהר מאוד הם מבינים", הוא אומר. "ההומור שמר עלי במהלך הרגעים הקשים".

בהרצאה הוא סיפר, למשל, על הלילה הוא בשיקום, כשהחליט לצאת לטיול בבית החולים, בניגוד להוראת הרופאים. "שמתי את ההליכון בצד והתחלתי לטייל", הוא מספר. "בקומה אחרת תפס אותי הרופא שלי. הוא החזיר אותי למיטה וצעק עליי ועל האחים במחלקה. עשיתי את זה כדי שאוכל לחזור לעצמי כמה שיותר מהר. גם בשיקום, התעקשתי להתחיל וללכת".

הקריירה שלו כמרצה התחילה עוד כשהיה מאושפז בבית לוינשטיין. מאז הרצה עשרות פעמים, בבית לוינשטיין, במרכז הספורט לנכים "ספיבק" ואפילו בחטיבת "אחד העם", בה למד.

בהרצאות סיפר על כל קורותיו בפתיחות גדולה. "זה לא היה קשה, להיפך", הוא אומר. "זה מקל עליי מאוד. התחלתי לאסוף יום יום משפטים יפים כדי לומר אותם בהרצאה".

התגובות, הוא מספר, היו נלהבות. במשובים שנתנו המאזינים, קיבל תמיד את הציון הגבוה ביותר. לאחת ההרצאות הגיעו הוריו. "הם לא האמינו שהילד שלהם עומד ככה על במה ומדבר מול הרבה אנשים. אני לא אוהב לספר על מה הייתי, אלא מה אני הולך להיות", הוא חוזר ואומר.

בהרצאות שהוא מעביר לפני נערים, הוא מתייחס לתגובות באשר למוגבלותו. "אני אומר להם ש'לפני שאתם שופטים אותי על ההליכה, הדיבור או האופי שלי, תנעלו את הנעליים שלי, תלכו בדרך שהלכתי, תיפלו איפה שנפלתי ותנסו לקום כמו שאני קמתי. אחר כך תדברו כמה שאתם רוצים'".

המשימה הבאה שלו היא למצוא את מי שיעזור לו להפוך את הסיפור המיוחד שלו לספר. "עוד בבית החולים, אחרי התאונה, חשבתי לעצמי שאם כבר קרה לי הדבר הזה, לפחות שיהיה סיפור טוב", הוא מספר בחיוך. "כדי שיהיה סיפור טוב, עבדתי כל כך קשה כדי להתאושש. בשביל הסיפור ובשביל החיים".

"כתבתי טקסט מאוד קשה", הוא מספר. "סופר שקרא את הטקסט אמר שזה סיפור מעולה ואפשר להפוך אותו לספר מצוין, רק צריך מימון. המטרה שלי היא שאנשים יקראו וישמעו את הסיפור שלי, שיידעו שיש תקווה ושאפשר לצאת ממקומות קשים במיוחד. אני בטוח שאנשים ילמדו מהסיפור שלי ושהדרך להפחית את תאונות הדרכים מתחילה בלהקשיב לי. נערים יעשו פחות שטויות בכביש. רק שיבוא מישהו שייתן לי את הצ'אנס ויעזור לי".

"האמונה התחזקה אצלי בעקבות התאונה"

האמונה באלוקים עזרה לו להתגבר על אותן שנים קשות. האמונה, הוא מעיד, דווקא התחזקה אצלו בעקבות התאונה. "הייתי קרוב לאלוקים, והוא החליט שהוא רוצה אותי כאן", הוא אומר. "אין לי במה לפקפק. עצם זה שאני חי זה נס. הרופאים קבעו שלא אלך יותר, שלא אדבר, שלא אזיז את ידיי. אני מרים היום משקולות של 20 ק"ג". 

כשחזר הביתה בפעם הראשונה, משפחתו עדיין גרה בבניין ללא מעלית, ואל דירתם עלה כשאחיו נושא אותו בזרועותיו.

גם ההתאקלמות מחדש בחברה, שלא תמיד יודעת לכבד את מי שקצת שונה, לא היתה פשוטה, כפי שנוכח במהלך ביקור ראשון בקניון אחרי השיקום. "רציתי לקנות אייס קפה", הוא משחזר. "באותן שנים עדיין דיברתי לא מספיק ברור. המוכרת שאלה שוב מה אני רוצה, וראיתי שהיא הולכת הצידה וצוחקת עליי. היום כבר לא איכפת לי מתגובות של אנשים. שיחשבו מה שהם רוצים. זה מה שאלוקים רצה שיקרה, זה מה שקרה ואני עדיין משוכנע שאני הרבה יותר טוב מכולם".

שנתיים אחרי התאונה שקל נפתלייב 52 ק"ג, כיום 65. היקף ידו היתה אז 27 ס"מ. כיום הוא מציג לראווה יד שרירית שהיקפה 40. שנה שלמה הוא לא הלך על רגליו, כשמונה חודשים הוא לא הזיז את ידו.

"הייתי רואה אנשים שקמים ועוזבים את המחלקה, בזמן שאני לא מצליח וזה הרגיז אותי מאוד", הוא מספר בגילוי לב. "התאונה נמצאת אצלי בראש כל הזמן. אין יום שאני לא חושב על ה-27 במאי 2005. כשאומרים לי לשכוח, אני שואל 'למה לשכוח את מה שנותן לי את הכוח?' התאריך ומה שעברתי בעקבותיו נותן לי כוח".