הסלב התורן: "אז מה אם אני לא שומר מצוות? אני הכי מחובר לאלוקים שרק אפשר!"

"אני חיה חיים חילוניים, אבל מחוברת לאלוקים" (שחקנית)
"אני לא שומרת שבת, אבל אני מדברת עם אלוקים כל יום, מבקשת, מתפללת" (זמרת)
"אני מדברת עם אלוקים כל הזמן, אבל יש מצוות שהגיע הזמן לבטל" (שחקנית)
"אני ובורא עולם נמצאים בקשר ישיר, אני לא צריך לשמור מצוות או ללמוד תורה בשביל זה" (זוכה ריאליטי)

ציטוטים מסוג כזה מופיעים לעיתים קרובות בראיונות עם סלבריטאים. לאמיתו של דבר, תתקלו בהם תכופות גם בשיחות באנשים שאינם שומרי מצוות שטרם זכו לחמש דקות של תהילה. לא שאין אתאיסטים בימינו, אבל מספרם די מצומצם. סקרים שנערכים בארצנו הקטנה מפעם לפעם מגלים כי שמונים אחוזים מיהודי ישראל מאמינים באלוקים. דתיים, כמובן, יש הרבה פחות.
כשקושרים שיחה מעמיקה עם אנשים כאלה, לפעמים קשה ממש להבין את דרך המחשבה שלהם. הכרתי פעם אקדמאית מבריקה שסיפרה באריכות איך אלוקים צחק על התוכניות שלה לחיים ושינה לה אותן מהקצה לקצה. "חשבתי שאני לא רוצה ילדים והוא הוכיח לי שדווקא כן. ואז רציתי ילד אחד, הרופאים אמרו שאין לי סיכוי - והוא שלח לי תאומים בהריון טבעי ללא טיפולים. תאומים שנולדו בזמן שהכי לא רציתי, אגב. אבל מה יש לומר? אלוקים יודע הכי טוב. כל אחד משינויי התוכניות הללו – היה לגמרי לטובה".
בקיצור, הגברת מאמינה לגמרי באלוקים כל יכול, טוב ומיטיב, ובהשגחה פרטית. היא גם אוכלת ביום כיפור ומבלה שבתות בחוף הים - ביחד עם התאומים הניסיים שאת מלא הקרדיט עליהם היא נותנת לבורא עולם. אם תנסו לברר בזהירות אם יש איזו הדדיות ביחסים שלה עם בורא עולם, אם היא חושבת שייתכן ואלוקים מצפה ממנה לדברים ולא רק מחפש להפתיע אותה, היא תהיה המומה מהשאלה. מה זאת אומרת? אלוקים מצפה ממנה להיות אדם טוב, זה ברור. והיא אדם טוב. משלמת מיסים, מגדלת ילדים מנומסים, ממחזרת פסולת, לא משתמשת בחד פעמי, תורמת לאגודה למלחמה בסרטן...מה עוד כבר אפשר לבקש?
לא כל המקושרים-לאלוקים החילוניים הם בקטגוריה הזו. יש גם כאלה שדווקא מאמצים סממני דת, אבל המילה 'הלכה' לא חביבה עליהם. תפגשו אותם קוראים תהילים בתחנת האוטובוס, תראו אותם מנגבים דמעה בהכנסת ספר תורה, ובמוקדם ובמאוחר פיד הפייסבוק שלהם ידווח בהתרגשות ובליווי תמונות לרוב על נסיעה לקברי צדיקים, רצוי מאד בחוץ לארץ. 
הפרשת חלה? הם לגמרי בקטע. ערב סליחות מוזיקלי? רק תגידו מתי. הם יתמוגגו מהכל, יעלו פוסטים נרגשים על הלב היהודי וטובו האינסופי של אלוקים ואפילו יזמינו מזוזות חדשות לבית. רק אל תבקשו מהם לעשות משהו ממש קשה. לשמור שבת כהלכתה, למשל, או להתלבש בצניעות. זה ממש לא הכיוון שלהם. "מה אני נראה לך, חרדי?" הם ייעלבו. "אני פשוט יהודי שאוהב את היהדות/את המסורת/את השם" (מחקו את המיותר או השאירו את הכל).
הקטגוריה השלישית מונה הכי מעט אנשים – למרבה השמחה – אבל מפצה על דלילות השורות בקולניות של נציגיה. האנשים האלה יאמרו לך בכל הזדמנות שהם בכלל יותר דתיים מכל הרבנים, שהדת סתם מעוותת את רצונו האמיתי של בורא העולם, ושהמצוות הם אוסף מנהגים חסר פשר וקשר שרק שוטים מקדישים זמן ומאמץ כדי לקיים אותם במקום להתעסק בדברים החשובים באמת, בכוונה האמיתית של הביטוי 'לתקן עולם במלכות ש-די'. אל דאגה, אם תסכימו להמשיך להקשיב להם הם גם יפרטו מהם הדברים ברומו-של-עולם האלה: זה יכול להיות כל דבר מזכויות בעלי חיים ועד דו קיום בין ישראלים ופלשתינים. 

איך מסבירים את התופעה הזו? למה אנשים שמדברים על אלוקים, שמצהירים שהם מדברים 'כל הזמן' עם אלוקים, לא טורחים לבדוק לעומק מה הוא רוצה מהם? איך ייתכן שאנשים רוחניים שמתייפחים בקברות צדיקים לא יימנעו מחילול שבת כדי לראות משחק כדורגל? מה גורם לאישה לשיר ברגש תפילה רגע אחד – וברגע השני להטיף בלהט נגד עקרונות היהדות?

 

גם נטייה רוחנית יכולה לגרום לנו ללכת לאיבוד
רבי ירוחם לייבוביץ', המשגיח הנודע של ישיבת מיר בפולין של לפני השואה, אמר פעם שהנטייה לרוחניות היא מידה בנפש האדם – בדיוק כמו שאר המידות. לאדם ניתנו כוחות שונים: תעוזה, תאווה, סקרנות, שאפתנות, וכן הלאה. רוחניות היא רק כוח אחד נוסף, עוד כלי בארגז הכלים שאדם בא איתו לעולם. היא אינה טובה יותר ואינה טובה פחות משאר הנטיות. אדם יכול לעשות בנטייה הרוחנית שלו שימוש טוב אם הוא משתמש בה כסולם להתקרב לאלוקים ולעשות את רצונו. הוא גם יכול לעשות בה שימוש רע מאד אם הנטייה לרוחניות גורמת לו ליצור מעין דת חדשה כראות עיניו, וגורמת לו להעדיף את תחושת הריגוש הרוחנית שלו על פני מה שהשם דורש מאיתו. 
תפילת נעילה היא ללא ספק חוויה מרוממת מאד. אבל מי שייעמד לתפילת נעילה ארוכה ומשתפכת ביום פורים בבוקר אינו עובד השם אלא אדם מבולבל מאד. בפורים בבוקר אדם צריך להתפלל שחרית, לשמוע מגילה, ולהתחיל בקיום מצוות היום. באותה מידה, נסיעות לקברי צדיקים ללא ספק יכולות להיות חוויות מרוממות – אבל הן לא אמורות להוות בריחה מהתמודדות עם אתגרי המציאות לפי דרך התורה. התחברות לתפילות בסידור היהודי היא התחלה טובה, אבל התחברות להלכות בשולחן ערוך חשובה לא פחות. 
"קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הם", מלמד אותנו הזוהר. אלוקים, ישראל והתורה הם אחד. אי אפשר לנתק את החוט המשולש הזה. רוצים להתקרב לאלוקים? הדרך הזו עוברת דרך התורה. פשוט אין דרך אחרת. 
הדור שלנו איננו הראשון ששואל את עצמו 'מה בדיוק אלוקים רוצה ממני'. סביר להניח שאנחנו גם לא הראשונים שמתפתים לענות שהשם בסך הכל רוצה שנהיה מאושרים, שנחנך את הילדים לדבר יפה, ושנהיה אזרחים פרודוקטיביים שגם נותנים צדקה מידי פעם. אבל הנביא מיכה כבר סיפק תשובה ברורה לשאלה הזו:
"הגיד לך אדם מה טוב ומה השם דורש מעמך", הוא פותח.
"כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך".
עשות משפט, אומר הרד"ק, מגדולי מפרשי הנביאים, מכוון לכל דיני בן אדם לחברו המפורטים והמדוקדקים. אהבת חסד מדבר על החסד שאדם גומל עם זולתו לפנים משורת הדין – אבל לגמרי לפי דרישתו של השם. ואילו הצנעת הלכת עם אלוקים הוא תמצית החובות בין אדם למקום, המצווה להאמין בייחוד האלוקים ולאהוב אותו בכל נפשנו ומאודנו. 
חג השבועות, שחגגנו זה עתה, איננו רק חג עוגות הגבינה: זהו חג מתן תורה. החג שמציין את העובדה שאלוקים נגלה לבני ישראל בקולות וברקים והעניק להם את התורה. לא ניתן לנתק אף אחת מהחוליות בשרשרת ולדון בה בפני עצמה: אלוקים וישראל והתורה – הם אחד.  אנחנו רוצים להתחבר לאלוקים? אין לנו מנוס מהתחברות מהמתנה הכי גדולה שהוא נתן לנו, אז במדבר: התורה. 
לדבר עם אלוקים זה נפלא. כדאי רק לוודא שלא עושים את זה עם אטמי אוזניים נפשיים, מחשש שמא נשמע מה הוא אומר לנו בחזרה.