האדם והתפילה: התפילה היא מן התכונות הפנימיות המרכיבות את האדם

האדם הינו "נזר הבריאה", והדבר מוכרח ומוכח, מעצם עובדת היותו הנברא האחרון והמשוכלל ביותר. הוא תכלית הבריאה, כלומר: כל הבריאה לא נבראה אלא עבורו [הערה: וכמו שבכל סוגי הברואים קיימת היררכיה – כן הוא בבני-אדם, וכן הוא בין העמים, ועם-ישראל בראש הסולם, הואיל וזכה לקבל את התורה הקדושה מהקב"ה].

חז"ל כבר גילו לנו בגמרא (נידה ל"א א'): ששלושה שותפים יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו, ע"כ. הקב"ה – נותן את הנשמה, ואביו ואמו – נותנים את הגוף, על איבריו. כלומר: בחר הקב"ה את האב והאם להיות שותפיו ביצירת החלק הגשמי שבאדם, ואילו הקב"ה בעצמו נופח בגוף את הנשמה, שהיא החלק הרוחני – להחיות את הגוף.

בדרך הטבע, כל מין ומין נהנה מהחיבור למינו. הואיל ויש באדם מן הרוחניות ומן הגשמיות, הגוף, שהוא גשמי – נמשך אל החיבור לגשמיות, ואילו הנשמה, שהיא רוחנית – נמשכת לחיבור לרוחניות. וכאן המקום להעיר, שהתורה משווה את האדם לנר, ככתוב (משלי כ' כ"ז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם", היות שאין לך דבר בבריאה הדומה לאדם כ"נר": שיש בו את חומר הבעירה – שהוא גשמי, ואת האש – שאינה חומרית, ואת ה"פתילה" – המקשרת ביניהם.

ההנאה הרוחנית בדרגה הגבוהה ביותר היא החיבור לבורא העולם; לכן, הנשמה שואפת להתחבר לבוראה תמיד – בין במודע ובין שלא במודע. חיבור רוחני זה נקרא "תפילה" [והוא בא לידי ביטוי בדיבורו של האדם, אפילו בהיסח הדעת, במילות תפילה כגון: "הלוואי", "יהי רצון", "מי יתן" וכדו'. ולא בכדי, ה"פתילה" שב"נר", שהיא המקשרת בין החלק הגשמי לחלק הרוחני שבו, מורכבת מאותיות: "תפילה"]. תכונה טבעית זו היא מעבר לכח שליטתו של האדם, וכשם שאין האדם יכול להפסיק לנשום – כך אינו יכול להפסיק לשאוף לקשר הרוחני עם בוראו, בין אם יודה בכך ובין אם לאו. שעות מצוקה הן-הן הראיות החותכות לקיום קשר זה, כגון, כאשר אדם מבין שאין מוצא טבעי למצוקה בה הוא נמצא, הוא זועק לכח העליון שבראו. תכונה זו מרומזת באותיות המרכיבות את שמו – "אד"ם", כפי שיבואר מיד.

כידוע, בלשון הקודש, שֵׁם מבטא את התכונות הפוטנציאליות הגלומות בדבר, וגם האותיות עצמן נקראות בשמות – כל אות בשמה, וכל שֵׁם מורכב מאותיות יסוד – הנכתבות והנֶהְגּוֹת, ומאותיות המילוי – הנסתרות ושאינן נֶהְגּוֹת, המהוות, למעשה, השלמה לביטוי המשמעות הפנימית של אותו שם, ולכן – כל צירוף אותיות מקבל את המשמעות המורחבת של האותיות המרכיבות אותו, על פי משמעות האותיות במילואן. לדוגמא: אות א' נקראת וְנֶהְגֶּת: "אָלֶ"ף", ב' נקראת וְנֶהְגֶּת: "בֵּי"ת" וכדו'. נמצא,

שהשם "אדם", מורכב מאותיות: "אל"ף", "דל"ת" ו"מ"מ".

אם נערוך טבלה, נגלה, שהאותיות הנהגות והנסתרות המרכיבות את השם "אדם", הן:

כאמור, האותיות הנֶהֱגוֹת, דהיינו "אדם" – הן שמו המוכר של האדם; ולעומתן, האותיות הנסתרות, שאינן נֶהֱגוֹת, דהיינו "לפלתמ" – שהן אותיות המילוי – מבטאות, כאמור, את התכונות הפנימיות הגלומות באדם, ולמרבה הפלא, הן מרכיבות את המלה "מתפלל".

במילון הידוע והמקובל ביותר, "אבן שושן", בערך "תפילה", אנו מוצאים את הגדרת מונח לשוני זה, בזו הלשון: בקשה מֵאֱלֹקִים, תחינה, דברי תחנונים, ע"כ.

מעצם הגדרה זו אנו מבינים, שהמתפלל מכיר בעליונותו של אֱלֹקִים, ובעובדה שביכולתו להושיע, שזו אותה תכונה שהזכרנו לעיל, הטבועה באדם, והמתפרצת מאליה בשעת מצוקה. ואמנם, נזכרו בתורה תפילות רבות לאורך כל הדורות, ותוצאותיהן, שתפילתו של האדם מועילה לו ומועילה לעולם. והדבר מוכח מהכתוב בבראשית (ב' ה'), כבר מהאדם הראשון, ככתוב: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:" ופירש רש"י (שם, ד"ה כי לא המטיר), וז"ל: ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם, וירדו, וצמחו האילנות והדשאים, עכ"ל.

למעשה, אין אדם שלא חווה, במהלך חייו, התפרצות רגשית כזו, של תפילה מעומק הלב – בין אם יודה בזה ובין אם לאו. וכדי להמחיש את כוחה של ההתחברות לבורא העולם, יתברך שמו לעד, בתפילה הפורצת מעומק הלב, נביא לפניכם את סיפור המעשה הבא:

לפני שנים רבות יצאה משפחה ישראלית מקיבוץ מסוים בארץ לשליחות בעיר לונדון – בירת בריטניה.  המשפחה מנתה חמש נפשות: אב, אם, שתי בנות ובן. ההנהגה הכללית במשפחה זו היתה על פי רוח הדמוקרטיה, ולכן כל החלטה לא היתה יוצאת אל הפועל אלא ע"י הצבעה דמוקרטית, והדבר כלל גם פעילויות במסגרת משפחתית הקשורות לבילויים משותפים הקשורים לילדי המשפחה.

מטבע הדברים, עובדה זו גרמה להתגשמות רצונן של הבנות כמעט באופן קבוע, והדבר היה למורת רוחו של הבן במשפחה. כשהגיעו מים עד נפש, החליט הילד בן השמונה לעשות מעשה, ופנה לבורא העולם בקריאה נואשת, מקירות ליבו, וזה היה תוכנה:

אלֹקים! שמעתי פעם, בשיעורי תנ"ך בבית-הספר, שאתה קיים, ושאתה כל-יכול. אם אמנם אתה כל-יכול, יש לי בקשה ממך, ואם תקבלה – אני מבטיח לך שאתחיל ללמוד ולשמור את מצוותיך. וזו היא בקשתי:

"היות שאני בן בודד במשפחה, ונמצא במיעוט ביחס לאחיותי, דעתי אינה נחשבת כלל. לכן, אני מבקש ממך, שתיתן לי אח – כדי שאפסיק להיות במיעוט, וממילא יתחשבו בדעתי".

לאחר מחשבה קצרה, הוסיף הילד ואמר, בחכמתו:

"יתכן, בעצם, שצריך להיוולד לי אח ממילא, ואני אתחייב לקיים דברי שלא בצדק. לכן, אני מבקש ממך, שהאח שיוולד – יוולד ביום הולדתי, כדי שיהיה לי סימן מובהק שנולד בעקבות בקשתי".

ואמנם, בתוך השנה הקרובה נולד בן נוסף, לשמחת המשפחה ולאושרו של המתפלל. אלא שהיה פער של מספר ימים בין יום הולדתו לבין יום הולדת אחיו. ושוב פנה הילד אל הקב"ה, ואמר:

"אלֹקים, אני מודה לך שנתת לי אח. אמנם, הוא לא נולד בדיוק ביום הולדתי, אולי היה קשה לך לכוון, ואעפ"כ את הבטחתי אקיים".

הילד פנה לאביו, וביקש ממנו ללמוד יהדות, והאב הסכים לרכוש ספרים עבורו – מטעמים הומניים, שהרי אין רע בלימוד לכבד הורים, להימנע מלגנוב וכדו'. ואמנם, הבן התחיל ללמוד לשמור מצוות, ועם התקרבו לגיל מצוות – טרח האב להסיע את בנו ללמוד אצל רב מקומי, ולהחזירו משם.

באחד הימים הקדים האב לבית הרב, ונקש על דלת ביתו של הרב – שמעולם לא פגש. כשפתח הרב את הדלת במאור פנים, הציג האב את עצמו. כשראה הרב את האב, קרא בהשתוממות: "ראיתי הורים דתיים שילדיהם שומרי מצוות, אבל ילדים דתיים שהוריהם אינם שומרי מצוות – מעולם לא ראיתי; כיצד קורה דבר כזה?"

הילד סיפר לרב את השתלשלות האירועים, והוסיף: "אע"פ שאחי לא נולד בדיוק ביום הולדתי – אני קיימתי את דברי."

שאל הרב: "האם אתה זוכר את תאריכי הלידה שלך ושל אחיך?" והתשובה שקיבל היתה חיובית, והוצגו בפניו התאריכים הלועזים של שניהם. ואז, פתח הרב ספר המראה את התאריכים העבריים של אותם התאריכים הלועזיים, והפעם הגיע תורם של האב והילד להשתומם – שני התאריכים הלועזיים, להבדיל, היו בדיוק באותו תאריך בלוח השנה העברי. ואז הוסיף הרב בחיוך: "מסתבר שהקב"ה יודע לכוון, וכל המוסיף גורע".