הרגע ששינה את חיי: אפילו הפרופסור המטפל לא האמין שאצא בחיים

שלום, שמי מוטי.

אני בן 30 מאזור המרכז, והרגע ששינה את חיי, בחסדי ה', התרחש לפני 5 שנים בדיוק.

אני חולה בקרוהן כ-12 שנה.

בשתי מילים, קרוהן היא מחלה אוטואימונית כרונית, שבה הגוף תוקף בתאי דלקת את המעי הדק, וכתוצאה מחשיפת המעי לדלקת – המעי מצטלק ונוצרים סיבוכים רבים.

הסיפור שלי התרחש לפני קצת יותר מחמש שנים. חיפשתי את הרופא הטוב ביותר, ולמרות עיכובים להתקבל אצלו נלחמתי להיות מטופל שלו, ולא פירשתי את זה כאיתות שאני צריך קצת יותר אמונה וללכת בדרך הקלה שמסמנים לי משמים.

הרופא נתן לי טיפול תרופתי, אך הדלקת רק החמירה, ובשיאה היה זה לילה של כאבי בטן נוראים עם חסימת מעיים קשה.

התעוררתי בבוקר וגיליתי לחרדתי שמהבטן פרצה לי "גולה", בגודל של אשכולית. כמובן שהרופא הטיס אותי לבית החולים. שם לא הייתי צריך לחכות הרבה במיון, כי רק הרמתי את החולצה – וכל הכירורגים רצו למיטתי. הם העלו אותי לסי טי, ושם התברר כי התפתחה לי בבטן פצצה מתקתקת: אבצס מזוהם ענק בגודל אבטיח, שרק קצה הקרחון שלו פרץ לי את השריר ובלט מדופן הבטן. המצב היה של סכנת חיים מידית, כי חור אחד שיכול להיווצר באבצס בכל רגע, ח"ו, היה גורם לזיהום לחדור לגוף, בכמות שאין אפשרות לשלוט עליה.

בחסדי ה' התעוררתי בבת אחת מהתרדמת האמונית שהייתי נתון בה, ופתאום קלטתי כמה אני רק בידיים של הקב"ה. "הנה", חשבתי לעצמי, "הלכת לרופא הכי טוב, ותראה מה המצב שלך עכשיו...".

החלטתי שמכאן ואילך אני מפקיד את חיי בידי הקב"ה. אני לא מבקש רופא מסוים ולא טיפול מסוים. אני מחריש, וה' ילחם לי ע"י שליחיו.

הרופאים התייעצו בטלפון. לפי נימת קולם נשמע היה שהם מדברים עם דמות בכירה מאד. שמעתי רק "כן ניתוח חירום – לא ניתוח חירום", ובסופו של דבר הבנתי מהדיבורים שהרופא הבכיר נתן הוראה של "שב ואל תעשה". העבירו אותי למחלקה הכירורגית, לטיפול מוגבר מול חדר האחיות.

מרגע לרגע אני, בחסדי ה', מתחזק באמונה ובביטחון, גם כשמחברים אותי ל-4 סוגי אנטיביוטיקות ולהידרו קורטיזון. אני שואל רק את המינימום ההכרחי. את כל השאר אני מפקיד בידי בורא עולם.

וכאן מגיע החלק המפתיע. 4 שעות אחרי שעליתי למחלקה הכירורגית וחיברו אותי לתרופות, נכנסת פמליה לחדרי, בראשות פרופ' אבי ריבקינד, מנהל המחלקה הכירורגית. הוא ניגש אלי ואומר לי: "אל תפחד, בחסדי ה' אתה תצא מזה. אני מטפל בך מכאן ואילך באופן פרטי ואישי".

הבנתי מיד שהקב"ה אוהב אותי ואת הדרך שהחלטתי ללכת בה, להאמין רק בו ולדעת שכל השאר השתדלות.

יותר מחודש שהיתי במחלקה. קיבלתי תרופות במינונים שיכולים להשכיב פיל. בכל התקופה הייתי בצום, ואת התזונה קיבלתי בטי.פי.אן, שזה מזון שמכניסים דרך וריד ראשי באזור הלב. אך הניסים זרמו יום אחרי יום.

כל הכירורגים טענו כי יש לנתח אותי בדחיפות, וניסו לשכנע אותי בכל סוגי השכנועים, אך אני לא התערבתי, ופרופ' אבי ריבקינד לא הסכים לניתוח בשום אופן. הוא היה בדעת יחיד, אך הוא התעקש.

לאחר חודש יצאתי מהמחלקה, חלש – אך בריא ושלם.

הפרופ' עלה לחדרי, לחץ את ידי בחום ואמר לי: "תגיד תודה – לא לי, אלא לבורא עולם. אני אישית", כך אומר לי הפרופ', "לא האמנתי שתצא מכאן"...

לימים אמר לי הפרופ': "אין לי מושג למה כ"כ התעקשתי נגד דעתם של חברי המנתחים, אך היתה לי הרגשה חזקה שזו סכנה לנתח אותך, ואני מודה לה' שצדקתי".

אחד המנתחים הבכירים פגש אותי ביציאה מבית החולים, ואמר לי: "תגיד תודה לה' שלא ניתחו אותך, כי אז, במקרה הכי טוב – היית נכה לגמרי".

מאז, חיי השתנו. כל ציר חיי סובב על האמונה שכל מה שקורה איתנו – זה חסדי ה'. וההשתדלות, אסור בשום אופן שתסתור את האמונה והביטחון בה'.

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il