הטור של אורטל קפטן: "אני יודעת שקבלנו מתנה, רק בעלי היה שמח אם זה היה בן"

יום רביעי, 21:00 בערב. סיימתי את הקניות, ונעמדתי בתור לקופה כדי לשלם. בקופה שלידי נעמדה חברה, שלפתע לחשה באוזני דבר מה. "מזל טוב, מזל טוב", אמרתי בקול. העוברים ושבים לא הבינו על מה, אך בכל זאת חייכו מתוך נימוס. חיבקתי את אבישג, חברה טובה ויקרה שאני אוהבת מאד. הסוד שהיא לחשה באוזני בישר על כך שברוך השם, ובשעה טובה – היא מעוברת. כיום יש לה 4 בנות מתוקות, מטופחות ויפיפיות. נסיכות אמתיות. "באיזה חודש את?" שאלתי. "חודש חמישי", היא השיבה. "הייתי בטוחה שמגיע לך מזל טוב, אבל חיכיתי שאת תספרי. איזה כיף לשמוע. כל כך משמח". ואז שאלתי שאלה שבדיעבד נכון היה שלא לשאול: "את כבר יודעת מה יש לך?". לפתע הבחנתי בפנים מחייכות ומהולות במעין אכזבה. חייכתי ושאלתי: "נו, מה?". "בת", היא אמרה. "איזה יופי, איזה כיף. עוד נסיכה לממלכה", עודדתי אותה. היא המשיכה ואמרה: "לי זה לא כל כך משנה, אבל יאיר, בעלי, די מאוכזב". העמדתי פנים מחייכות, אך בפנים חשתי אי נוחות מעצם האמירה, ואפילו סוג של כעס על יאיר, שלא מסוגל להבין שאין בחירה, ומה שהיושב במרומים החליט זה הכי טוב עבורם. "אבישג, מה זה משנה בן או בת, העיקר שתהיה בריאה ושמחה".

"היית צריכה לראות את הפנים של יאיר כשהוא שמע שיש לו עוד בת, ממש כאילו הודיעו לו על פיטורים מהעבודה. באולטרסאונד הרגשתי ממש לא נוח, כמו מן תחושת אשמה", היא מספרת. "את מבינה על מה את מדברת?". התקרבתי אליה, שאיש לא ישמע, וכעין מוסר נשלף מגרוני: "את שוכחת שכמעט 4 שנים לקח לך לזכות בהריון, וכשיעל הבת הבכורה שלך נולדה הייתם מאושרים כמי שנפלה עליו מתנת ירושה והתעשר בן לילה. בין יעל לשילת המתנת עוד שנתיים, גם את זה שכחת? תגידי תודה לה' יתברך. קיבלתם מתנה, ולא עוד מתנה, אלא מתנה מיוחדת במינה". "אני יודעת שקבלנו מתנה, רק יאיר היה שמח אם זה היה בן. את יודעת מה זה גברים".

מידי ערב אני נוהגת לספר לילדי לפני השינה את סיפורי פרשת השבוע בשפה שלהם, וכשהגעתי לפסוק: "ויהי העם כמתאוננים", נזכרתי במפגש עם אבישג. ומדוע? נתבונן: כמה טובות רבות ועצומות היו בהשתלשלות הצמיחה של עם ישראל מהירידה למצרים, כששיא השיאים אירע ביציאה ממנה.

הקב"ה נפרע מהמצרים על שהעבידו אותנו בפרך: היכה בהם 10 מכות כשכל אחת גדולה מחברתה, קרע לנו את הים, נלחם בעמלק שניסה לקרר אותנו באמונה ועל ידי כך להשמיד אותנו, נתן לנו את התורה במעמד אדיר שכל העולם כולו הזדעזע, והכל בדרך ניסית.

אלפי שבחים לא יועילו ולא יספיקו כדי להמחיש את גדלותו יתברך. ובמקום להודות ולשבח – "ויהיו העם כמתאוננים". שוב תלונות. מי יאכיל אותנו בשר? אחח... זכרנו את הדגים שהיו לנו במצרים. אילו דגים... פילה מושט, לוקוס, לברק, דניס והכל... חינם. אילו קישואים, אילו אבטיחים, שלא נדבר על הבצלים העסיסיים והשומים... איזה תענוג... והיום – מה יש לנו? כל יום מן. מספיק! נמאס לנו.

הדברים לא נתפסים, אבל בואו נתבונן לרגע בטוב הבלתי פוסק של הקב"ה עלינו. כמה ניסים? כמה חסדים? כמה אהבה? אהבה אין סופית, המתבטאת בכל רגע בדרך חיינו על ידו יתברך. 

קמים בבוקר, פוקחים עיניים, נושמים ומברכים: "ברוך אתה ה' ... פוקח עיוורים". זה לא מובן מאליו!

לא מעט אנשים היו מוכנים לתת את כל הונם ואונם כדי לקבל בחזרה את מתנת הראייה, או הנשימה הטבעית ללא צורך במכונות. כדי להמחיש, נתבונן לרגע מה עובר על כל אחד ואחד מאיתנו כאשר הוא חווה "רק צינון". האף סתום, הנשימה קשה, ואין ביכולתנו לתפקד באופן שוטף. כמה תודות חייבים אנו לה' יתברך שנתן לנו את המתנה הזאת, שנראית לנו כמובנת מאליה, וקיבלנו אותה כחסד גמור.

"ויהי העם כמתאוננים...". מתי לאחרונה אמרנו "אבא תודה רבה לך, כמה טוב אתה משפיע עלינו"?

עומדים איתנים על הרגליים, זה לא מובן מאליו! תודה רבה לך, אבא יקר שלי...

זכינו לילדים. הם רצים, קופצים, מלכלכים, שופכים ולפעמים גם שוברים. ברגעים מסוימים אנו שוכחים כמה ציפינו, וכמה שמחת חיים הוסיפו לנו הקטנטנים עם בואם.

לא מעט נשים עדיין מצפות לחבוק בן או בת, ולוואי שיזכו עוד השנה!

תודה רבה לך, אבא יקר שלי...

בעלי לא מתנהג כפי שהייתי רוצה. עד שהוא ממלא בקשה פשוטה שלי לוקח לא מעט זמן, בלשון המעטה, צריך לבקש עשר פעמים במקרה הטוב. בואי נכנס לפרופורציות, ונזכור שיש לא מעט רווקות שכל כך מצפות ומחכות לעמוד תחת החופה, ולוואי שיזכו עוד השנה.

תודה רבה לך, אבא יקר שלי, שזכיתי בבעל.

אשתי חולת ניקיון, קונה בלי הכרה, מבשלת כל הזמן אותם תבשילים. כל הזמן בקשות: תקנה לי, תתלה לי, תרכיב לי, תביא לי, די! 

תתעורר!... יש לך אישה. יש רווקים שהיו מוכנים לתלות, להרכיב, לקנות ולהביא... העיקר לחזור בסופו של יום לפינה החמה של האישה הדואגת.

תודה רבה לך, אבא יקר שלי, שזכיתי באישה.

מתי אזכה לבעל / אישה שאוכל לחלוק איתו / איתה את שאיפותי, מאוויי? אבל אני יודעת / יודע, ריבונו של עולם, שכשיגיע הרגע הנכון, אתה תשלח לי את הזיווג שלי עד אלי ... 

תודה רבה לך, אבא יקר שלי, שהעיכוב אצלי היא הדרך הכי טובה שלך להיטיב לי.

כמה תודות אנו צריכים לומר לך, אבא יקר.

על זה נאמר בשבח נשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך, ה' אלקינו ואלקי אבותינו, ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו".

אז זכרנו את השומים הבצלים והאבטיחים שאכלנו במצרים, אבל יותר מכך אנו זוכרים בכל רגע את החסד האדיר שאתה עושה עמנו, אבא'לה יקר שלנו!