לא תאמינו מה ביקש הסבא לכתוב על המצבה שלו

במעלה הר המנוחות, לא הרחק מקברו של האדמו"ר הקודם מבעלז, שוכן לו קבר שעל מצבתו חקוקות השורות האלה: "פ"נ ר' אליעזר יוסף בן ר' יצחק הלוי לדרברג זצ"ל. הרביץ תורה ברבים, למד וחזר בעל־פה למעלה מ-4,000 פעם על מסכתות ביצה וראש השנה. נלב"ע ביום ה', כ"ג סיוון תשי"ד. תנצב"ה. בצוואתו כתב: כדאי לחרות זאת על המצבה, כדי שאולי גם הקורא יקבל עליו לעשות ככה".

מה מסתתר מאחורי נוסח לא שגרתי זה? כה היה המעשה, אותו מספר ר' זלמן רודרמן בעלון 'קרוב אליך':

ר' אליעזר יוסף היה יהודי חינני ותוסס, תלמיד חכם וחסיד, התגורר ב'בתי ורשה' ואת רוב עיתותיו הקדיש לתורה ולעבודת ה'. מדי יום ביומו מסר שיעור תורה בבית הכנסת ואף חיבר ספר בשם 'אהבת השם', המבאר את מצוות אהבת ה' על פי תורת הסוד.

את פרנסתו מצא בחנות לממכר מכשירי כתיבה ליד שער יפו. בחנות זו נוהג היה ר' אליעזר יוסף גם מידה מרובה של הכנסת אורחים. עוברים ושבים, יגעים מטורח הדרך ומחום השמש, היו נכנסים פנימה, והוא היה מוזג להם כוס מים צוננים להשיב את הנפש. אגב כך היה משוחח עם תלמידי החכמים שבהם בדברי תורה, ואילו באוזני האחרים היה משמיע דבר תורה נאה לפרשת השבוע.

יום אחד הופיע בחנות לקוח ממורמר. "ביקשתי נייר לבן וחלק, ובמקומו ארזת לי נייר אפור ומחוספס!", קבל. יצא ר' אליעזר יוסף החוצה עם גליל הנייר בידו, הביט בו לאור השמש ונוכח כי הצדק עם הקונה. בימים ובשבועות הבאים חזרו ונשנו מקרים דומים. לקוחות ביקשו דבר מה מסוים ור' אליעזר יוסף הגיש להם דבר דומה אך לא את מה שרצו. או אז הבין ר' אליעזר יוסף כי משהו בראייתו השתבש.

ביקור אצל רופא מומחה אישר את חששו. בדיקה יסודית של העיניים גילתה בעיה של ממש, שעל פי דרך הטבע תחריף ותלך. "יהיה עליך לעבור ניתוח מסובך", פסק הרופא, "ניתוח שמצד אחד יש סיכוי כי יציל את ראייתך, אך מצד שני יש בו לא מעט סיכון כי במהלכו תאבד את ראייתך כליל". על אף הסיכון תמך הרופא בניתוח, שכן בלעדיו תיחלש הראייה בוודאות, עד כי תיעלם לגמרי.

 

"מן הרגע הראשון שבו הבנתי את חומרת מצבי הייתה עיקר דאגתי נתונה לעניין לימוד התורה"

חזר ר' אליעזר יוסף לביתו ורוחו נסערת. נכנס פנימה, הליט את פניו בין שתי כפות ידיו וזרם של דמעות פרץ מעיניו. בקול רועד סיפר לבני משפחתו את דברי הרופא. "אם לא אנותח, אאבד בוודאות את הראייה. ואם אנותח, גם אז מסתכן הנני באיבוד ראייתי. ותורה מה תהא עליה? האומנם נגזר עליי שלא אוכל עוד לעיין בספר, להתעמק בסוגיה, ולקיים מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות?!", התייסר.

חלפו ימים מספר ור' אליעזר יוסף חזר אל הרופא. ישב אצלו כמה שישב, נבדק שוב, ויצא משם כשחיוך דק נסוך על פניו. מבית הרופא פנה היישר אל בית הכנסת, הוציא גמרא מארון הספרים והתיישב להגות בה.

שישה חודשים רצופים בילה את רוב שעות היום כשראשו טמון בין דפי הגמרא ופיו אינו פוסק מלימוד.

לאחר חצי שנה שב בשלישית אל הרופא, הפעם כדי לעבור את הניתוח שעליו המליץ. הניתוח בוצע ועיניו של ר' אליעזר יוסף נחבשו לתקופת מה, עד אשר יתאחו החתכים והפצע יגליד. מתח וחרדה אפפו את בני המשפחה, ואילו דווקא רוחו של המנותח בעצמו הייתה משום מה טובה עליו. נראה היה כאילו כלל אינו מוטרד מתוצאות הניתוח. עובדה זאת עמדה בסתירה מוחלטת לתגובתו הראשונה על הודעת הרופא על הניתוח וסיכוניו. אז, כזכור, היה נסער כולו.

יום אחד העז אחד הסועדים אותו לשואלו, הכיצד זה בשעה שהכול סביב אכולי מתח ודאגה, מצליח הוא לשמור על שלוות רוחו. השיב לו ר' אליעזר יוסף: "ברור לך שגם אני חרד מאוד שמא אהיה סומא, שעליו נאמר כי הוא חשוב כמת. מיותר להסביר כמה איני רוצה לאבד את כוח הראייה, שהרבה ממצוות התורה והידוריהן תלויים בו. ואולם מן הרגע הראשון שבו הבנתי את חומרת מצבי הייתה עיקר דאגתי נתונה לעניין לימוד התורה. שכן איזה ערך יהיה לחיי בלי לימוד תורה... "כששמעתי לראשונה את חוות דעת הרופא נחרדתי והתמלאתי צער עמוק. אולם בימים שלאחר מכן התעשתי וחיזקתי את עצמי באמונה ובביטחון בה'.

 

"גם אם חס וחלילה הניתוח ייכשל, אזכור מסכתות אלו על בוריין ואוכל ללומדן על-פה"

"לאחר בחינת המצב מכל צדדיו, חזרתי אל הרופא ושאלתיו בכמה זמן אפשר לדחות את הניתוח בלי להסתכן יתר על המידה. 'חצי שנה', פסק הרופא. מהקליניקה שלו שמתי פעמיי היישר אל בית הכנסת, בהחלטה נחושה להקדיש את ששת החודשים הבאים לשינון מסכת או שתיים בגמרא, כדי שאם חס וחלילה הניתוח ייכשל, אזכור מסכתות אלו על בוריין ואוכל ללומדן על-פה. וכך אמנם עשיתי. במשך תקופה זו שיננתי חזור ושנן את מסכת ביצה ואת מסכת ראש השנה ואני בקיא בהן עכשיו. התבין אפוא מדוע אינני שותף לחרדה האופפת את כולכם?"...

חלפו כמה שבועות והרופא בא לביתו של ר' אליעזר יוסף להסיר את התחבושות מעיניו. בני ביתו של ר' אליעזר יוסף הקיפוהו כשהם אפופי מתח נפשי נוראי. ברגעים הבאים יתברר האומנם הצליח הניתוח או שמא איבד יקירם את מאור עיניו, לצמיתות.

בעוד הסובבים ממלמלים פרקי תהילים ונושאים תחינה נרגשת לה' – הוסרו התחבושות והרופא הציץ לתוך שני האישונים המתרחבים. "אדוני רואה", קבע הרופא.

נקל לשער איזו אנחת רווחה השתחררה מקרבם של הסובבים. מיותר גם לתאר את שמחתו העצומה של ר' אליעזר יוסף עצמו, שמעתה יכול לשוב לשגרת חייו ולתלמודו היקר לו כל-כך.

מאז והלאה ניצל ר' אליעזר יוסף את שליטתו המושלמת במסכתות ביצה וראש השנה כדי לשוב ולשננן על־פה בכל עת. עד ערוב ימיו הספיק ללומדן ולסיימן למעלה מ-4,000 פעמים!

בצוואתו לבניו כתב ר' אליעזר יוסף את המשפט הנ"ל, בהסבירו כי "אנשים יעברו ליד המצבה, יראו את המילים החקוקות עליה וסקרנותם תתעורר. או אז ישאלו וייענו כי פעם התגורר בעיר הקודש יהודי שאהב את התורה, ומאהבתו אותה חזר ושינן שתי מסכתות בש"ס יותר מ-4,000 פעמים".

זהו אפוא סיפורה של המצבה המיוחדת – יד ושֵם ליהודי יקר שהציב בראש מעייניו את התורה והיא האירה את עיניו.