האם הירוק שלי זהה לירוק שלך?

קווליה (באנגלית qualia, ומבטאים זאת "קְוֹואַלְיָה"), הוא ככל הנראה המושג המעניין ביותר בתחום הפסיכולוגיה/פילוסופיה של הנפש, ומתאר כל חוויה שחווה התודעה, ואף מיקרוסקופ לא יכול להגיע אליה; לא רק חוויות רגשיות של צער ושמחה, אלא גם עצם החוויה של מציאות חושית כמו ראייה, שמיעה, טעם, ריח, כאב, מגע וכו'.
 
ברמה הפיזיקלית מוזיקה היא רק אוסף של צלילים, מידע על תדרי קול בגבהים שונים שניתן להגדיר, ליצור, להקליט, לשחזר ולתכנת. ועם זאת נלווית להם חוויה של שמיעה מהנה שלא ניתן להגדירה באופן מדעי.
 
האדם לא רק שומע צלילים, אלא חווה חוויה של צלילים.
האדם לא רק יודע שהוא רעב ושבע, אלא חש חוויה של רעב ושל שובע.
האדם לא רק יודע שגופו כואב פיזית, אלא חש את החוויה של כאב פיזי בגופו.

צלילים, כאב, רעב, שובע וכו' - הם לא יותר מנתונים פיזיים, מידע שמגיע למוח. הקווליה אינה מתארת את המידע הזה, אלא את החוויה התחושתית הנלווית למידע הזה. חוויה זו היא הנקראת בשם קווליה.
 
כך לדוגמה, כולנו יודעים מהו צבע אדום, ויכולים להסכים ש"התפוח הזה הוא אדום". אך לידיעה זו נלווית גם חוויית הראייה של הצבע האדום.

כדי להסביר את הפליאה שבחוויה פנימית זו, פילוסוף אנליטי בשם פרנק ג'קסון הציע ניסוי מחשבתי שנקרא בשם "החדר של מרי", המתאר מדענית בשם מרי שנמצאת כל חייה בחדר בצבעי שחור-לבן, ולומדת בו את כל הידע המדעי האפשרי על הצבעים, ולא חסר לה ידע כלשהו על תופעת הצבע ותהליך הראייה שיוצר אותו במוח. ועם זאת, כאשר מרי תראה צבעים בפעם הראשונה בחייה, היא ללא ספק תחווה חוויה חדשה לחלוטין, ותיווסף לה ידיעה, לא ידיעה על קיומם של צבעים שלא ידעה עליהם קודם, אלא החוויה של ראיית צבעים אלה.

(צילום: shutterstock)

המדע מסוגל להסביר היטב את עולם התופעות הנצפות, ואת אופן השגת המידע עליהם בידי המוח, אך לא מסוגל להתייחס כלל לצופה בתוך המוח החווה אותן תופעות. אף סוג של מידע חומרי על העולם ועל פעולות המוח אינו יכול להוסיף מידע כלשהו על הקווליה. ומכאן שהקווליה אינה מושג פיזיקלי!

מסיבה זו, לא נוכל לעולם להסביר לעיוור מלידה את הקווליה של ראיית צבעים, או לחירש מלידה את הקווליה של שמיעת מוזיקה. גם אם עיוור זה וחירש זה יהיו מדענים שילמדו את כל הנתונים האפשריים על ראייה ושמיעה, ידע זה לעולם לא יגלה להם את הידע של החוויה.

זאת ועוד, כל קווליה היא ייחודית. כלומר: האדום ששנינו רואים הוא אמנם זהה, וגם כלב ששנינו רואים הוא זהה, אך מכיוון שאנו שונים בנסיוננו אופיינו וזכרונותינו - הקווליות שלנו יהיו שונות זו מזו, ולא נחווה את הצבע האדום ואת הכלב בצורה זהה. הקווליות הן שיוצרות ייחודיות אנושית, עולם פנימי מיוחד לכל אדם, ובגללן לא ייתכנו שני אנשים זהים בחוויתם הפנימית. מכאן מגיע הביטוי "על טעם ועל ריח אין להתווכח". אנו רואים אותם צבעים ושומעים אותם צלילים, אך חווים את העולם בצורה אינדבדואלית שונה איש מרעהו, לכן אדם אחד יעדיף צבע ירוק בעוד חברו יעדיף צהוב. כי למראות הקולות והריחות המגיעים למוחנו כמידע - נלווית תחושה פנימית עמוקה של חוויתם. הקווליות.

מושג הקווליה הוא כה מעניין, דווקא משום שהמדע לא מסוגל להגדירו, ועם זאת כל אדם מבין בדיוק מהו.
 
ניקח שוב את הצבע כדוגמה.
מבחינה טכנית, המדע מסוגל להגדיר היטב את גלי האור, להסביר כי אורך הגל הארוך מבוטא בתור צבע אדום. עם המדע ניתן לתכנת את המספרים שיוצרים צבע אדום על גבי הפיקסלים של מסך דיגיטלי, וגם לנתח את האופן שבו הגל נופל על הרשתית של עין, מתורגם לזרם חשמלי אותו מסוגל המוח לזהות. כל חלק מחלקי התהליך הפיזיקלי ידועים למדע, וניתן לשחזר אותם, ואף לייצר באמצעותם מחשבים שיזהו באמצעות מצלמה אורכי גל ארוכים ויצביעו על כל צבע אדום באופן אוטומטי. מחשב יכול להצביע על צבע אדום, אך אינו יודע את הקווליה של ראיית צבע אדום.

(צילום: shutterstock)

המדע יכול לתאר כל חוויה כנתון כימי-ביולוגי על כל פרטיה המדעיים, וזאת מבלי שהצליח להסביר כלל מה האדם חווה בעצם. כך, יכול המדע להסביר איך תהליך הראייה נוצר במוח, או כיצד צלילים מתפרשים בו כאותות חשמליים, אך לא את התחושה של האדם החווה ראייה וצלילים שונים. כל הסבר על מארגים של ביליוני נוירונים אינו מוסיף כל מידע על חווית התודעה, וככזה, כופר בעצם קיומה של מציאות פנימית הידועה בוודאות לכל אחד ואחת מאיתנו.
 
ארווין שרדינגר, פיזיקאי זוכה פרס נובל, ומוכר בשל תרומתו למכניקת הקוונטים (והמשל המפורסם על "חתולו של שרדינגר"), התנגד למטריאליזם מתוך הבנה זו. הוא אמר:
 "תחושת הצבע אינה ניתנת להסברה על ידי תמונת גלי האור האובייקטיבית של הפיזיקאי. האם הפיזיולוג יכול היה להסביר אותה, לו היה לו יותר ידע על התהליכים ברשתית והתהליכים העצביים שהודלקו על ידה בקבוצות העצבים האופטיים ובמוח? איני חושב כך" (ויקיפדיה, קווליה).
אם רובוט היה יכול לשאול אותנו מהי הקווליה של צמא, לא היינו מסוגלים להסביר לו תחושה זו. ביכולתנו רק לומר שצמא מגיעה מתוך יובש ודחף לקבלת נוזלים שחסרים בגופנו, אך עובדה טכנית זו לבדה אינה מצליחה להסביר לרובוט מהי החוויה שאנו חווים כשאנו צמאים, ומדוע בעצם היא כה מציקה לנו.

צמא ורעב אינם רק הוראה מוחית למילוי הקיבה בנוזלים וחומרים, כפי שראיית צבע אינה רק השגת נתונים פיזיקליים על אורכי גל שונים בעולם, כי אם חוויה פנימית שאנו חווים עליהם. הקווליה.

חז"ל הגדירו כל אדם בתור עולם בפני עצמו. כך אמרו במשנה (סנהדרין ד, ה): "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".
 
האדם נקרא "עולם מלא", כי כל אדם חווה את העולם כולו באופן מלא המיוחד רק לו. ואין שני אנשים החווים את העולם באופן זהה, או בעלי תפקיד זהה בירידתם לעולם הזה.
 
עוד אמרו חז"ל שם:
"מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם".
 
מתוך אותה אינדבדואליות, פסקו חז"ל הלכה, שבשעת סכנה אסור לאדם להציל את חייו על חשבון חיי חבירו, לכן אפילו חייו של עם הארץ אינם נדחים מפני חיי תלמיד חכם. כך אמרו: "מה ראית שדמך שלך אדום יותר - שמא דמו של חברך אדום יותר?" (פסחים כה, עמוד ב).
הלכה זו התבטאה לכל אורך ההיסטוריה, כאשר היתה הזדמנות לתלמידי חכמים להינצל על חשבון אחיהם, ולא היו מוכנים לעשות זאת.
 
צוררים כמו היטלר וסטלין הרשו לעצמם לטבוח מיליוני אנשים בקלות מזעזעת מתוך האידיאולוגיה האתאיסטית שבני אדם אינם שונים מהותית מחיידקים. כך כתב היטלר: "האדם אינו אלא בקטריה קוסמית מגוחכת" (מתוך הספר היטלר - נמסיס, מאת פרופ' איאן קרשו, עמ' 436).
 
בעוד התורה הקדושה לימדה אותנו לפני 3300 שנה: "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).
ההכרה במציאות התודעה האינדבדואלית בכל אדם, הנברא בצלם אלוקים, היא היא שמאפשרת להכיר בערך החיים וכבוד האדם.

הקווליה היא גם סיבה לרחמים. אמרו חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד). ניתן לפרש את מאמרם באופן פנימי עמוק יותר מנסיבות החיים, ולומר כי מאחר שאיננו נמצאים במקומו של השני, כלומר בעולם החוויות הפנימי שלו - המיוחד לאופיו ונסיונותיו, מכאן שראוי לדון כל אדם לכף זכות ולא לכף חובה, כי מי יודע אם במצבו הנפשי ("מקומו") היינו מצליחים לעמוד בנסיונותיו כפי שהוא עצמו חווה אותם, לכן רק ה' מסוגל לדון את האדם: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א, פרק טז, ז).

המדע מסוגל להסביר את החומר, וכל דבר בתור החומר, אך אינו מסוגל להסביר בשום אופן מציאות של צופה בחומר. במאמר הבא נמשיך להעמיק בסוגיה זו, המוכיחה את מציאות הנשמה באדם.