תרבות ישראלית 2017: להיות ככל הגויים, וכמה שיותר – יותר טוב

בטורה האחרון ב'ידיעות האחרונות' סיפרה העיתונאית סיוון רהב מאיר על תקרית יוצאת דופן שחוותה בחו"ל. בעת ביקורה בקהילה הישראלית ברוקוויל, ליד וושינגטון, ניגשה אליה אישה כאובה. "אני משתדלת לחשוף את הילדים שלי לתרבות ישראלית, אני נשואה לאמריקני, ולא רוצה שהם ייצאו אמריקאים גמורים", היא סיפרה. באותו הבוקר, עם זאת, כחלק מהחשיפה לתרבות ישראלית, ילדיה הישראלים-אמריקאים ראו קליפ של צמד זמרים ישראלים, קליפ שצפייה בו גרמה לאם כמעט לפרוץ בבכי. הזו תרבות ישראלית?

"ישנו קליפ קופצני, מדבק, שזכה תוך יממה למיליון צפיות ביו-טיוב", היא אמרה לרהב-מאיר. "ברור לי שהילד שלי, בן שמונה, הולך לשיר את זה כל הקיץ, ואפילו לחשוב שהוא משמח אותי בזה. הנה, אימא, אני ישראלי. אבל הילד שלי לא אמור לשיר מילים כאלה, וגם לא אחותו. איזה מסר זה מעביר להם? הם אפילו לא מבינים מה בדיוק הם שרים, אבל זה מחלחל. זו הגישה. אחר כך נשמע במהדורות החדשות על תקיפות והטרדות".

רהב-מאיר בדקה את הקליפ בעצמה, והגיעה למסקנה שהאם צודקת. עוד קצת תרבות ישראלית כזו  - ואבדנו. "זו הישראליות שאנחנו מייצאים הקיץ, עד לוושינגטון. למה, בעצם? ולמה ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הוא חלק מהקליפ הזה? ולמה ההורים שיודעים למחות ולארגן עצומות-רשת על כל נושא, שותקים? למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פייק-ניוז, וכל כך מעט על פייק-תרבות?"

בעולם שלנו, 'תרבות טובה' נמדדת לפי מידת ההצלחה שלה. כך, צמד זמרים שזוכה למיליון צפיות ביוטיוב תוך יממה הוא סמל ודוגמא לדור הצעיר, מופת של הישגיות תרבותית, גם אם הלהיטים המוזיקליים שהוא מייצר הם שירים ריקניים עם מילים על גבול הפליליות.  וכך סרט גיבורת על אמריקאי נוסחתי ודביק הופך להיות הסמל החדש של נצחון הרוח היהודית, רק כי השחקנית הראשית – מי היה מאמין – היא ישראלית. זו לא הפעם הראשונה, כמובן, שישראלים משחקים בסרטים הוליוודיים. אבל ישראלית שמככבת בסרט שובר קופות? כתבי תרבות ישראלים מנגבים דמעות נרגשות ומשתפכים בשפה שלא נשמעה בארץ הזו בערך מאז שחרור הכותל.

אנשים בעלי ערכים עלולים אולי להתמרמר על הכיוון הזה של התרבות הישראלית, אבל את המרמור הזה הם ייאלצו לשמור לעצמם, מפחד פן יפגעו בחופש הביטוי הקדוש. לפני שבועיים, כשרת התרבות מירי רגב שלחה מכתב אל איל שיר, מנכ"ל פסטיבל ישראל, והביעה התנגדות למימון ממשלתי של מופעים המתבצעים בחוסר צניעות על גבול ההתבהמות, היא הותקפה מכל הכיוונים. רגב טענה כי מופעים כאלה: "מנוגדים ופוגעים בערכים הבסיסיים של הציבור הישראלי ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וברגשותיהם של אוכלוסיות רחבות". במילים אחרות, אם אנחנו בעניין של תרבות ישראלית (פסטיבל ישראל, כזכור), לא כדאי אולי לייצר את התרבות הזו בתוך הפרמטרים המקובלים על רוב החברה בישראל?

(צילום: shutterstock)

אם זה נשמע לכם טיעון הגיוני, זה רק מראה כמה אתם לא תרבותיים. רגב כמעט והועלתה על הגרדום. היועץ המשפטי נזף בה בחומרה והודיע שאין לה שום זכות למנוע תקציבים מאף מופע 'אומנותי', בזוי ככל שיהיה. כל סוגי האמנות, הוא הודיע, מוגנים על ידי חופש הביטוי. וכשהופיעה רגב על בימת הפסטיבל וספגה שריקות בוז, 'הארץ' תיאר את הסצנה בהתמוגגות של עונג שמזמן לא נראתה בין דפי העיתון לאנשים חושבים.

לתרבות ישראלית, אם כן, אין ומעולם לא היה שום צביון יהודי או כזה שעולה בקנה אחד עם ערכי רוב היהודים בארץ הזו. תרבות ישראלית מוגדרת בימינו פשוט תרבות שמיוצרת על ידי ישראלים. מפריע לאיזו אמא בוושינגטון שתכני התרבות הזו רדודים כל כך? למי אכפת. הצקצוקים שלה בטח לעולם לא יצליחו להשיג מיליון צפיות ביוטיוב.

"חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית"

קצת אחרי שהוציא את ספרו פורץ הדרך, 'מדינת היהודים', חוזה המדינה בנימין זאב הרצל הוציא רומן אוטופי שתיאר את החיים האידיאליים באותה מדינת יהודים. הרומן, 'אלטנוילנד' (תורגם לעברית בשם 'תל אביב'), תיאר מדינה יהודית בעלת ניחוח וינאי עז: אנשים דוברי גרמנית, נימוסים יקיים מופלגים, מוזיקה קלאסית. כל כך אירופאית היתה אותה 'אלטנוילנד' שחזה הרצל, עד כי 'אחד העם', מנהיג אחר של התנועה הציונית, יצא נגדו בביקורת חריפה. אותה מדינה אוטופית, הוא טען, מציגה: "חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח 'עבדות מתוך חרות', בת הגלות המערבית, נודף מכל עברים". 

אבל חוזה המדינה כנראה ידע בדיוק מה הוא חוזה, ואיזו מדינה תיבנה כאן. גרמנית ומוזיקה קלאסית הם אולי לא מוצרים מאד פופולאריים בישראל, אבל 'חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית' הוא אכן תיאור מצוין של הזירה התרבותית המקומית. הרצל פשוט חיקה את התרבות המערבית המקובלת בתקופתו, בעוד יוצרי 'התרבות הישראלית' מחקים את התרבות המערבית של היום. אם תכנים זולים ופרוצים הם מאפיין בולט של רוח הזמן, התרבות הישראלית הרשמית תתהדר גם היא בנוצות הללו.

אלא שגם הרבה ישראלים (וישראלים לשעבר) שאינם דתיים מרגישים חוסר נחת עם הכיוון 'התרבותי' הזה. האם באמת כל מה שהולך טוב בלאס וגאס או ריו זה ז'נירו חייב ללכת טוב גם ברחובות ירושלים? למה אי אפשר לייצר תרבות ישראלית שתשמר ערכים יהודיים ייחודים, אלה שפעם גרמו לנו לזכור שאנחנו אמורים להיות אור לגויים?

התשובה, מן הסתם, טמונה בתלונתה של אותה אם ישראלית-אמריקאית. היא אולי לא רוצה שילדיה יצאו 'אמריקאים גמורים', אבל חלק גדול מצרני אותה תרבות ישראלית, מה לעשות, נכספים יותר מכל בדיוק לזה: להיות ככל הגויים, וכמה שיותר – יותר טוב.