קווליה: הוכחה מדעית מפתיעה לקיומה של נשמה באדם

מאמר שמסביר את הקווליה - האם הירוק שלי זהה לירוק שלך? לחצו כאן.

חומר, בהגדרתו, יכול להיות מוסבר על ידי הגדרות חומריות: צורה, כמות, גודל, מסה וכו'.

המדע הוא חומרי, כלומר כלי מחקר להשגת מידע על העולם החומרי. מסיבה זו, אם יינסה המדע לתאר את יישותו של האדם ייאלץ לעשות לו רדוקציה (-הַפְחָתָה) קיצונית ושגויה לחלוטין, ולהגדיר את כל תכונותיו (חושיו דחפיו ופעולותיו) כפי שהיה מגדירם במכונה. במילים אחרות, המדע מתייחס לאדם כרובוט, ולא מסוגל להכיר במושג החוויה, הנקרא "קווליה".

"קווליה" היא מילה שמתארת כל חוויה פנימית. לא רק השגת ידע פיזי על העולם, אלא את עצם החוויה של מידע זה, כפי שאנו חווים באותו באמצעות ראייה, שמיעה, מגע וכו'. קווליה אינה תיאור של מידע במוח, אלא תיאור של תודעה החווה חוויה של מידע במוח.

מסיבה זו המדע אינו יכול להגדיר קווליה; מאחר שעולם התופעות כולל רק תופעות, לכן המדע אינו מסוגל להכיר בקיומו של "צופה" באותן תופעות. רובוט-חוקר יכול היה להכיר "צמא" רק בתור מכלול התופעות של צריכה ואגירה של נוזלים, אך לא להבין את החוויה של אדם צמא.

פילוסוף אנליטי בשם דייוויד צ'אלמרס, הציע ניסוי מחשבתי נוסף שנקרא בשם "זומבי-פילוסופי":
תארו לכם שנצליח לשבט אדם, אך נסיר ממנו את התודעה. גופו של אדם זה יהיה שלם על כל חלקיו, מוחו יקבל מידע על המציאות החומרית דרך חושיו ויפעל בהתאם להם, קרי, אדם זה יהיה רובוט מושלם. בתור גוף הדורש להתקיים יהיה בכוחו לאכול ולשתות, לנוע ולדבר באופן לוגי להשגת צרכיו הקיומיים, כמו גם להתחמק מסכנות. אולם מאחר שאין בו תודעה שחווה את המציאות, בעצם לא יהיה אף אחד בבית, אדם זה לא יחווה ולא ירגיש דבר.
כך ביקש דייוויד צ'אלמרס להוכיח את הדואליזם (כלומר האמונה בגוף ונפש), בעצם עובדה שיש באדם תודעה שחווה קווליות, והגוף לבדו אינו יכול להסביר את קיומה. ראו גם את "משל החדר הסיני" במאמרי.
במילים אחרות, אם האדם היה רק חומר, לא היה אמור להימצא בו אף "צופה" שחווה קווליות. במציאות חומרית לגמרי ייתכנו רק נתונים חומריים, העברה והולכה של מידע, ללא כל סוג של מציאות פנימית אחרת הנפרדת מעולם התופעות החומרי. וזאת יש להבין: אם התודעה היתה רק אשליה, אז אף אחד לא היה חווה את החוויה...!

רנה דקארט טען: "אני חושב, משמע אני קיים", אך צריך לתקן את הניסוח ולומר: "אני חווה, משמע אני קיים".
האדם לא חייב להשתמש במילים או מחשבות כדי לחוות את המציאות החושית, הוא חש ורואה ומרגיש גם כשאיננו חושב, כשם שתינוק חווה רעב ורצון בחיבוק אימהי כאשר אינו יודע לדבר ולחשוב במילים.
 במציאות של חומר בלבד, לא אמור להימצא אף "צופה" במוח.
כמו במשל הזומבי-הפילוסופי, האדם צריך היה להיות לא יותר ממכונה חסרת רגשות. דחפים פיזיים כמו כאב, רעב, צמא וכו' היו מניעים אותו כחרק, אך לא נותנים לו שום סוג של חוויה פנימית.
ביליוני נוירונים היו עדיין מייצרים דחפים, סיבות ותוצאות, במכונה הביולוגית של הגוף החומרי אשר צריך לפעול להישרדותו ולהימנע מסכנות כצמח וחרק, אך לא היה אמור לייצר שום סוג של קווליה לאותם דחפים.

אך עובדה: אנחנו כאן, ואנו חווים חוויות. יש אינספור קווליות הנובעות מהתודעה החווה נתונים רבים במציאות.
המוח שלנו איננו ריק מ-צופה. התמונות מוקרנות על מסך במוחנו, ואת זה המדע מסוגל להסביר היטב, אך יש מי שצופה במסך הזה. יש מישהו בבית: מי שרואה ושומע וחש הנאה ורצון וכאב - לא כנתונים - אלא כחוויות של אותם נתונים. קווליות.

נמצאת למד שהתודעה איננה חומרית.
[ולא, לא משום שהמדע לא מסוגל עדיין להסבירה הסבר טבעי, אלא משום שאינו מסוגל אפילו להכיר בקיומה! מסקנה זו אינה תלויה כלל ברמת ההתקדמות המדעית, שכבר הושגה ברמה מדעית מספקת בהסברת חוויות חושיות כמו ראייה ושמיעה, כי אם בעצם ההתעלמות ממציאות נפשית של צופה אשר מדע לא מסוגל להכילה, כי איננה חלק מהמציאות החומרית.
גם אם וכאשר יצליח המחקר המדעי לשלוח מידע למוח האדם, כלומר לייצר אותות חשמליים מורכבים בתוך המוח, ובכך לייצר בו מראות וקולות מזוייפים שונים, כמו גם תחושות של הנאה וכאב, עדיין לא יהיה בכך כל הסבר אפילו דק ביותר לתודעה אשר חווה את המידע המזוייף הזה בתוך המוח.
סמים כידוע מסוגלים לייצר חוויות חושיות, ולהשפיע על רגשות בכך שהם משפיעים על הולכת מידע בעצבי המוח, תהליך כימי אשר אינו שונה מראייה ושמיעה, אך עובדה זו אינה מתייחסת כלל למי שמרגיש את אותם תחושות ורגשות שהסמים גורמים במוח.
מבחינה זו דומה המוח למסך אשר עליו מוקרן סרט, ויצליח המדע להחליט איזה סרט יוקרן עליו, אך בשום אופן לא יוכל להסביר מי צופה בסרט.
וצריך להבין שבעיני המדע המטריאליסטי אין צופה, כי המטריאליזם איננו מסוגל להכיל בהסבריו את מציאותו של צופה שאיננו חומרי. אך אנו, שיודעים שהצופה קיים גם קיים בתוכנו, מגלים למעשה את מציאותה של הרוח בתוך המכונה].
 
האני שלנו - התודעה, היא יישות בלתי חומרית הקיימת בתוך בגוף החומרי. אנו למעשה בריות רוחניות שחוות את המציאות החומרית באמצעות גופנו ומוחנו כנהג ברכב.
וזו בדיוק הגדרה של נשמה: מציאות בלתי חומרית הקיימת ופועלת בגופו החומרי של האדם.
 
המטריאליסט נאלץ לכפור באחד מן השניים - או במטריאליזם, או במציאותו התודעתית.
ומאחר שאף אדם לא יכול לכפור במציאותו שלו, אדם רציונלי לא יכול לכפור בקיומה של הנשמה.

לנושא זה מסקנות מעשיות ביותר, כי הן מהוות את ההצדקה הרציונלית למושגי יסוד כמו ערך החיים וכבוד האדם. ההבנה שהאדם נפרד מן החומר, וחווה אותו כרוח בתוך המכונה, היא שמקנה לו חשיבות אינדבדואלית (קדושה) שאין ולא תהיה לעולם כלפי מכונה חומרית. והיא סיבה ראשונה במעלה לחיפוש תכלית החיים וקיום התורה והמצוות, כפי שאמר שלמה המלך: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע" (קהלת יב, יג).