פרשת קרח: נלסון מנדלה וקורח – מהו המחיר של רדיפת הכבוד?

נלסון מנדלה היה נשיא דרום אפריקה. להלווייתו הגיעו מאות מנהיגי מדינות מכל רחבי תבל, בגלל היותו לוחם זכויות אדם מפורסם.

בטקס ההלוויה התייצב בסמוך לנואמים אדם שהחל לתרגם את הנאומים לשפת הסימנים עבור כבדי השמיעה. תוך זמן קצר התברר שהאיש – טמסנקה ג'נטג'י שמו, הינו מתחזה, ועושה הצגה עם תנועות ידיים מוזרות שאין להן כל קשר לשפת הסימנים. בראיון לתקשורת המקומית נשאל ג'נטג'י איך הוא לא חשש להתחזות ולשקר לעיני כל העולם, בדבר שיתברר תוך זמן קצר שהוא מאחז עיניים? אחת מתשובותיו הייתה, שהכל שווה בשביל להתחכך כמה דקות ולעמוד באותה במה עם שועי ארץ, מפורסמים וחשובים, גם אם יתברר שזה שקר.

רדיפת הכבוד עלולה "להשבית" את הנוירונים האחראים על המחשבה, השכל וההיגיון, ולהפוך את האדם ל"עיוור" של ממש.

פרשת קרח מתארת את סיפורו של קורח ועדתו. קורח החליט לפתוח במרד גלוי נגד מנהיגותו של משה, ולהקים נגדו אופוזיציה. הוא איגד סביבו מאתיים וחמישים איש, והחל להסית את עם ישראל, בטענה שמשה פועל על דעת עצמו, על פי שיקולים אישיים, הוא ממנה לכהונה ולנשיאות את מי שהוא מחליט, וכלל אינו פועל לפי רצון האלוקים.

העילה האמתית למחלוקת הן מידות הקנאה והכבוד שקיננו בתוכו. קורח מקנא מחמת שמשה מינה את אליצפן – שהיה בן דודו של קורח – לנשיאות השבט (רש"י במדבר ט"ז, א'), ולפי החשבון שקורח עשה, נשיאות זו שייכת לו ולא לאליצפן. לכן החליט קורח לעורר פרובוקציה, ולחלוק על משה ועל הכהונה של אהרן.

הסוף ידוע לכולנו: קורח ועדתו נענשו בעונש חריג, האדמה "פתחה את פיה" וכולם ירדו חיים שאולה.

התיאור של פתיחת "פי" האדמה ובליעתם של עדת קורח מזכיר פרשה נוספת בתורה עם עונש דומה – פרשת המבול.

כשמשה חוזר בספר דברים על הסיפור של קורח, הוא משתמש במילים דומות מאד לסיפור המבול: "אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים י"א, ו'). גם בסיפור המבול כתוב: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ" (בראשית ז', כ"ג).

יש משהו נוסף משותף בין אנשי קורח לאנשי דור המבול, וזאת הנקודה המרכזית: שניהם היו "אנשי שֵם". בפרשת המבול כותבת התורה כך: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו', ד'). מיד לאחר מכן: "וַיַּרְא השם כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיֹּאמֶר השם אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אנשי דור המבול היו "אנשי השם", דבר שהוביל לירידת המבול.

התואר "אנשי שם" מופיע רק עוד פעם אחת בתורה. היכן? אצל אנשי קורח: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר ט"ז, ב').

מה הפירוש "אנשי השם"? בפשטות, זה נשמע תיאור חיובי לשבח. אולם לא. רש"י כותב (בפירושו השני): "אנשי השם – אנשי שממון, ששממו את העולם" (בראשית ו', ד'). כלומר, "אנשי שם" אלו אנשים שהשם שלהם מרים אותם כל כך גבוה בעיני עצמם, ועל ידי כך הם משמימים את העולם. רש"י מסביר, שהנפילים בדור המבול נקראו בשם זה כיוון "שנפלו והפילו את העולם". "הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם". גבורתם של הענקים הללו גרמה להם למרוד בהשם. הם הרגישו חזקים מדי. הם היו "אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – אנשים מפורסמים שפרסומם גרם להם להיות "אנשי שממון ששממו את העולם".

מידת הגאווה היא מהמידות היחידות שבורא עולם אומר עליה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהילים ק"א. סוטה ה'). הגאוותן מעיד על שתי רשויות כביכול – הקדוש ברוך הוא, ולהבדיל – הוא.

כשמשה רואה ניצנים של "אנשי השם" פעם שנייה בהיסטוריה, הוא רואה בעיני רוחו כיצד הסחף הזה מתחיל לגייס עדה שלימה אל תוך עולם התוהו, אז הוא מבקש שיהיה סוג דומה של "מבול", קטן בהיקפו, שימחה את כל היקום אשר מתחת לרגליהם של קבוצת אנשים מסוימת, למען ילמדו בני ישראל שלא כדאי להיות "אנשי השם".

פרשה זו מלמדת אותנו כמה נוראה מידת הגאווה ורדיפת הכבוד, עד כדי כך שהיא מסוגלת להביא את העולם למצב של שממון.  

התורה כותבת שבני קורח לא מתו – "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר י"א, י"א). חכמים אומרים על בני קורח: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם" (רש"י שם).

בני קורח עמדו על פתח האדמה, אולם הם מיד הרהרו בתשובה ואמרו את המזמור הבא: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז, עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ     וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים. יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו, יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה.., אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט, יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. הָמוּ גוֹיִם, מָטוּ מַמְלָכוֹת, נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ. השם צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה... הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים, אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ. השם צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה" (תהלים מ"ו).

מי שיש לו "אוזן רגישה" יכול לשמוע את המנגינה הבוקעת מגרונם של בני קורח, מנגינת הביטחון בבורא אל מול אפסיות האדם, לאור זעזועי האדמה אשר הייתה תחת רגליהם.

כדאי להתבונן במילה הנפלאה "הרפו" המובאת בפסוק: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים". עלינו לדעת להרפות. להרפות מרדיפות שווא ומתככים כדי להשיג הישגים מדומים. קורח ניסה להצית אש בקרב בני ישראל ולקחת את הנשיאות בכוח, אולם בניו מבינים שמוטב היה אם היה מרפה. בורא עולם נותן לכל אדם ואדם את מה שמגיע לו.

"הרפו". כמה יפה מילה זו.

אל מול הגויים ההומים והארצות הרועדות, יש רק דבר אחד בטוח: "השם צבאות עמנו, משגב לנו".