"אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך"

אל תחשוב איך לעשות רע לחברך בזמן שיש לו תחושת ביטחון איתך וסומך עליך ובגלל זה אינו נזהר מלהישמר ממך.

כאשר אדם חורש את שדהו הוא חושב על הזמן המתאים ביותר לזריעה, כי זריעה שלא במקום ושלא בזמן המתאים לא תצלח, הזרעים לא יצמחו כראוי. החשיבות של מקום וזמן הזריעה היא קריטית. בדומה לכך כאשר אדם נאלץ לעשות דבר רע לחבירו, ההיגיון אומר שצריך לחכות לזמן המתאים ביותר, זמן שבו הוא לא יהיה מוכן ולא יספיק להתגונן, ואז 'יחטוף' את המכה. במילים אחרות זה נקרא 'גורם ההפתעה'. מושג שימושי ויעיל מאד במלחמות. לעיתים גורם ההפתעה הוא זה שמכריע את הכף.  והנה בא שלמה המלך ואומר לנו "לא!" אל תעשה כך, אין להשתמש בגורם ההפתעה כאשר אתה מבקש לעשות רע לחברך. אין לו לאדם הגון לעשות כן. אין זו דרכה של תורה!

אזהרה קודמת לעונש

כאשר אדם עובר על חוקי התורה, אין הוא נענש מיד. ראשית יש להזהירו, להכין אותו לבאות, להסביר לו את חומרת המעשה ואת העונש המחכה לו אם ימשיך ויעשה מעשה אסור. ורק אם הלה קיבל התראה מדויקת ובכל זאת בחר להמשיך בדרכו שלו, מגיע לו העונש.

מהנהגה נפלאה זו של התורה, אומר שלמה, צריך האדם ללמוד וכך להתנהג, לא לכבוש את הרעה ולהסתירה מחברו, אלא יתרה בו, ויזהיר אותו שאם לא יחזור בו, הוא יגרום נזק לעצמו וכך וכך יקרה לו. ואם לאחר כמה פעמים שהתרת בו, ובכל זאת דבר לא עזר, אזי תפרע ממנו כפי מה שמגיע לו.

יש להבהיר שגם כאשר החבר אינו בגדר של "יושב לבטח איתך" אלא קיימת מתיחות בינכם גלויה או סמויה, עם כל זה אין לחרוש עליו רעה מבלי להודיעו. אלא שכאן כאשר הוא יושב לבטח איתך הדבר מגונה יותר, ולבטח שאינו מוסיף לך כבוד. יש לדעת שזוהי מידה פחותה מאד - להתנכל מהאדם מבלי שיהא מודע ומוכן לכך!

אבנר ויואב

עם מות שאול לא התקבל דוד למלך ע"י השבטים מלבד יהודה. לבית שאול היה מפקד צבא מוכשר וצדיק שהתנגד לדוד במשך זמן מה, אך אח"כ העביר אבנר את אנשיו לצד דוד, ובכך מאחד את העם. היה זה שירות ממדרגה ראשונה לא רק למלך, אלא לכל העם. במשך ארבע מאות שנה היו ישראל מורגלים למצב של חוסר סמכות מרכזית, מצב בו "איש הישר בעיניו יעשה"[1]; הם אוחדו למשך זמן קצר בלבד ע"י שאול, ועתה איים שוב חוסר האחדות, בתקופה בה הוצרכו ישראל למנהיג. לא פלא אפוא שדוד היה אסיר תודה כשאבנר הצליח לאחדם.

הם הכירו אחד את השני מאז הרג דוד את גלית, כי אבנר פקד כבר אז על צבא שאול. דוד העריך אותו מאד בקוראו אליו "ומי כמוך בישראל?"[2] וכינהו "שר וגדול"[3]. אבנר היה נדיב גדול[4] מידת החסד שבו התגלתה לעין כל כאשר אחיו של יואב – עשהאל רדף אחריו בקרב, ואבנר האיץ ברודף לחדול פן ייאלץ להורגו מתוך הגנה עצמית. כאשר עשהאל התמיד, נאלץ אבנר להרוג את רודפו.

עתה קרה משהו שאיים לשבש שוב את חיי העם. יואב, שר צבא דוד לקח על עצמו לנקום את מות אחיו, ודן למוות את אבנר על הרגת עשהאל: לאחר פגישתו של אבנר עם דוד, שלח יואב שליחים כדי שיקראו לאבנר וישיבוהו. אבנר נענה לבקשה; "ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי"[5]. בערמומיות שאין כדוגמתה וכמעמיד פני חבר[6], תוך כדי שיחה ומבלי שאבנר יבחין בכך, הרג יואב את אבנר.

כששמע דוד על מעשה נבזה זה ומהחשש על השלכת אחדות העם הוא קילל את יואב בקללה חסרת תקדים "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלח ונופל בחרב וחסר לחם"[7]. ככה לא פותרים סכסוכים אישיים, אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך.

רוצה להתגרש

בתלמוד מובא בהקשר לפסוק זה דיון הלכתי; " אמר ליה רב משרשיא לרבא, אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו? קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך"[8]. כאן מדובר באדם שהחליט לגרש את אשתו והיא עדיין לא מודעת לכך, ובינתיים הוא מנצל את עזרתה בבית; בניקיונות ובישולים ובשאר דברים שבינו לבינה. אין זה מן הראוי ואין זו דרך ארץ לנצל אדם, שאילו היה יודע את כוונותיך האמתיות לא היה חפץ בעשיית דברים אלו. מילא אם היה מגלה לה על כוונותיו ואעפ"כ  היא מוכנה להמשיך ולעזור בבית, ניחא. אבל סתם כך מבלי לגלות דבר, תוך  שהיא עושה זאת בידיעה שזה חלק מתפקידה בבית על מנת לשמח את בעלה – זוהי כפיות טובה ובעיה מוסרית עצומה.[9]

מכתב פיטורין

על פי עיקרון זה שגילו לנו חז"ל, שאם אדם לא יודע את כוונותיך האמתיות, אין להשתמש בכישוריו ולנצלם, נלמד גם לשאר מקומות: מי שהוא בעל מפעל או חברה המעסיקה פועלים, והנה המנהל שם עיניו לפטר מישהו מהעובדים בתקופה הקרובה. לבינתיים העובד אינו מודע על הכוונה לפטרו, אם כן לא יהיה זה הוגן מצד בעלי החברה לנצל את כישוריו בתקופה הנ"ל יתר על המידה כדי להפיק ממנו את המקסימום בטרם יפוטר. אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך.

מתי הוא ימות?

גם מי שיש לו הורים מבוגרים והוא מצפה בליבו שהם סוף סוף יעזבו כבר את העולם על מנת שיוכל לרשת אותם. למרות שכעת הוא מסביר להם פנים, אוהב אותם ועוזר להם, אבל בעצם העובדה שהוא מצפה למיתתם הוא עושה איסור גדול[10] ועובר על דברי הפסוק הנ"ל "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך" ואם על חברים דיבר הפסוק, קל וחומר על ההורים. אדרבה עליו להתפלל על הוריו הישישים שיזכו לאריכות ימים ושנים ולבריאות איתנה ולהסיר מלבו מחשבה רעה זו.

אל תשתוק

'אל תחרוש' נכתב בפסוק ללא האות וא"ו - 'אל תחרש'. הסיבה לכך היא שיש עוד משמעות נסתרת לפסוק; 'תחרש', מלשון להחריש כלומר לשתוק. ללמדנו שכאשר אתה רואה מישהו שעשה כלפיך מעשה לא ראוי או דיבר כנגדך, אל תשתוק ואל תשמור זאת בלבך בעוד שהוא יושב לבטח איתך, ייתכן והוא כלל לא מודע לזה שפגע בך. אלא עליך להוכיח אותו ולשאול, 'מדוע עשית לי כך?' ברגע שתעשה מעשה זה, ותשמע את דבריו, ייתכן שיתברר שלא היו דברים מעולם והייתה איזו שהיא אי הבנה. או גם אם חטא לך, אולי יבקש סליחה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

 ומכאן למדנו פתרון להרבה מאד בעיות חברתיות בין בני האדם; אל תשמור בלב ותחשוב מחשבות רעות כלפיו, כי דבר זה יגרום להגברת השנאה. הבורא לא חפץ בכך. הרבה בעיות נפתרו או נעלמו טרם התחילו בזכות מעשה זה של בירור הדבר.

הרצאה מאלפת

אחד דיבר לפני קהל רב של מאזינים, ודיבר בין היתר בגנותם של אנשי מקצוע מסוימים המנצלים את תפקידם וסמכותם ומזלזלים ופוגעים בבני האדם. הקהל היה מרותק, ואחד מהקהל שהמרצה מכיר, לא הסיר את עיניו מרוב התפעלות. כמובן שגם המרצה בראותו שאותו אחד קשוב קשב רב, הפנה אליו את מבטו לעיתים תדירות במשך ההרצאה.

לאחר כמה שנים הפנה אליו אותו מרצה, אדם מסוים על מנת שייעזר בו. כאשר הגיע אליו ואמר לו שמרצה פלוני שלח אותו, החל הלה לחרף ולגדף "את עזרתי הוא לעולם לא יקבל.." אמר בכעס רב.

כאשר נודע הדבר למרצה, הוא התפלא 'מה זה ועל מה זה' מדוע הוא כ"כ כועס עלי מה עשיתי לו? שאל את עצמו. מיד שם את פעמיו לכיוונו ושאלו לפשר הדבר.

"כיצד לא התביישת להעליב אותי כך?" גער במרצה.

המרצה היה מוכה תמהון "אני פגעתי בך?! לא זכור לי כלל. מתי זה היה ומה עשיתי?" שאל בתמיהה.

"אז לפני כמה שנים דברת עלי בהרצאה וגינת אותי! דברת על אנשי מקצוע מסוים, ואתה יודע שזה המקצוע שלי, ובמשך כל זמן ההרצאה הבטת בי. וכי אין לי רגשות וכי אני לא בן אדם?".

"ממש לא ידעתי שזה המקצוע שלך" השיב המרצה, "לא דיברתי על מישהו ספציפי, דברתי על השיטה באופן כללי, ובוודאי שלא התכוונתי כלל לכבודו".

"אם כן מדוע כה הרבת להתבונן בי בזמן שדברת?" שאל בזעף.

"פשוט מאד" השיב המרצה "הבחנתי שאתה מתעניין בדברים יותר מכולם, ולכן הפנתי את מבטי אליך..."

בזאת הסתיים העניין, לאחר שנים השנאה סרה מהלב. אילו אותו אחד היה מקשיב לעצתו של שלמה המלך, שלא להחריש על רעה שנעשתה לו אלא לברר את פשר הדבר,  היה חוסך מעצמו שנים של הקפדות. אילו לא היה מחריש אלא שואל את חבירו על פשרם של דברים, היה מקבל תשובה על אתר והיו נחסכות שנים של שנאה.

הנמשל

אכן גם כאן יש את הפן של הנמשל, שהוא בעצם עיקר כוונתו של שלמה. רעך, הכוונה לנשמתו של האדם. שהיא המצויה בקרבו ומעניקה חיות לגופו. בלעדיה האדם אינו שווה מאומה, הוא מת. וכמו שאין ראוי שתחרוש על רעך רעה אם הוא יושב לבטח עמך ואין לו עמך מלחמה, כן אין מהראוי שכוחות הגוף יחרשו רעה על כוחות הנפש להאבידם לבאר שחת בעשיית עבירות ודברים לא מוסריים בעוד שהיא, הנשמה יושבת אתו לבטח.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן