"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה"

שנאהגורמת למריבות בין אנשים. ואילו כשאנשים אוהבים זה את זה גם כאשר קורה והם מועדים בהתנהגות לא ראויה, אזי הם מוחלים זה לזה עקב אהבתם.

אוי, זה רותח!

כאשר תינוקות מלכלכים את עצמם או את הבית, ההורים לא צועקים עליהם. גם כאשר הילד הפעוט נשך את ההורים, הם מיד מגלים הבנה, ולמרות שהנשיכה כאבה להם הם לא כועסים "הוא סך הכל תינוק, החמודי הזה" הם אומרים.

אדם שנפגש עם ארוסתו ובאמצע הפגישה, הארוסה הזיזה את ידה וכוס משקה חם נשפך עליו בטעות. נכון זה כואב, שורף ולא נעים, אבל הוא לא יכעס עליה גם אם היא התרשלה ויכלה למנוע את הטעות הזו.

מגלה לנו שלמה המלך שהסיבה להבלגה ולהתנהגות נאותה וסבלנית זו, נעוצה באהבתם של ההורים לפעוט או הניסיון למצוא חן בעיני בן הזוג המיועד. יתרה מכך גם אם אותו אחד שאתה אוהב פגע בך בכוונה ובמזיד, בכל זאת אהבתך אליו תגרום לך לסלוח לו. זו בעצם משמעות הכתוב על כל פשעים (פשע פירושו דבר שנעשה במזיד) תכסה אהבה. האהבה גורמת לאדם לכסות על שכנגדו, לגלות לו אהבה ולמצוא לו כף זכות.

שלום בית

גם בין בני זוג, ואולי במיוחד אצל בני זוג חל עיקרון זה. כאשר יש אהבה עזה בינו לבינה אזי גם אם קרו דברים לא הכי סימפטיים דברים שאמורים לגרום לכעס או שכבר גרמו לכעס, כגון אם הבעל חוזר מאוחר בלילה ולא מודיע לאשתו היכן הוא נמצא, לא עונה לטלפונים של אשתו (היא מרגישה שהוא "מסנן" אותה בטלפנים) לפעמים הוא לא מדבר כ"כ יפה. או במקרה הגרוע הוא גם לא שומר לה אמונים. הלב נוטה לסלוח להבליג ולמחול כי האהבה שהאשה רוכשת לבעלה מכסה על כל הפשעים שחטא כנגדה 'העיקר שהוא יישאר בעלי' היא אומרת. גם מצדו, אם האשה מזלזלת בבעלה לא דואגת לצורכי בית ומזניחה את חובותיה כלפיו, אזי כאשר הבעל חפץ באשתו ואוהב אותה הוא לא ייקח את הדברים ברצינות, כי הוא לא מוכן לוותר עליה ומהסיבה הזו הוא לא יתן לדברים הנ"ל לחלחל אל ראשו ולשבש את רגשותיו כלפיה.

ה'בעיות' והמריבות מתחילות כאשר סרה האהבה ותחתיה נכנסת ה"שנאה" שבכוחה לעורר מדנים. לאו דווקא שנאה תהומית וגדולה, אפילו שנאה מועטת ומזערית גורמת לדברים להראות באופן שלילי ולאבד את הפרופורציה הנכונה. עכשיו בעקבות שנאה זו על כל דבר קטן הם יתחילו לריב ולהתווכח ולהטיח האשמות אחד כלפי השני. כעת משפטים כמו "את לא עושה בשבילי די והותר" "את לא דואגת לי" "לא אכפת לך ממני" יתחילו להשמע בבית ללא הרף.

למה אנשים רבים?

לכאורה הדעת אומרת שטרם לשנאה שנוצרה בין אנשים קדם תרחיש כלשהו, ייתכן והיה וויכוח ביניהם או ריב או שפגעו אחד בשני ולכן כעת ישנה שנאה ביניהם. אבל שלמה מגלה לנו באופן די מפתיע שזו לא הסיבה האמתית! שנאההיא זושתעוררמדנים. כלומר בגלל שהם שונאים אחד את השני, השנאה הזו גורמת להם לחפש תואנות ולריב זה עם זה. כלומר לא הריב גרם לשנאה אלא השנאה היא זו שגרמה לריב.

בתורה נאמר "ויהי בהיותם בשדה ויאמר קין אל הבל אחיו"[1] היו חילוקי דעות בין קין להבל. חילוקי הדעות הללו גרמו לריב חריף. בשלב מסוים הוויכוח יצא מגבול הטעם הטוב עד שבסופו של דבר בוצע הרצח הראשון בתולדות האנושות, "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"[2]. למעשה, הייתה סיבה שקדמה לרצח זה; קין קינא בהבל על שמנחתו התקבלה כלפי שמים ברצון ואילו אליו ואל מנחתו ה' לא שעה. מאותו רגע החל קין לשנוא את אחיו את הבל, שנאה שנגרמה מקנאה. ולמעשה שנאה זו היא שלבסוף הובילה לרצח. הוויכוח ביניהם היה רק התירוץ לרצח. השנאה היא זו  שעוררה את המדנים.

תלוי מי מכה

אדם הולך לתומו ברחוב ולפתע מרגיש שכל גופו מזדעזע, מישהו נתן לו מכה חזקה בגבו. כולו מתחיל לרתוח ומפנה את גופו לעברו של זה שנתן לו את המכה. כיצד הוא יגיב עכשיו האם הוא יתעצבן עליו או ינהג כלפיו באיפוק? הדבר תלוי במי שנתן לו המכה: אם המכה הינו חברו הוותיק משכבר הימים אזי מקבל המכה לא יכעס כלל הוא יבין שמכה זו למרות שהכאיבה למעשה הייתה טפיחה של ידידות "ראובן, מה נשמע? סוף סוף רואים אותך" הוא יאמר בערגה ומיד יצללו בשיחה ארוכה אל מחוזות העבר. אבל אם שהמכה היה איש שהוא מסוכסך איתו, אזי מאד מומלץ להתרחק מן המקום כי לא ניתן לדעת להיכן זה עלול להתפתח..

נוכחנו לדעת שבעצם לא המכה עצמה גורמת למריבה, אלא מה היא ההתייחסות שלך כלפי האיש המכה.

לא המעשה עיקר

דוגמא נוספת שבה רואים את העיקרון של שנאה תעורר מדנים; מישהי עורכת קניות בסופר מרקט ולפתע אשה אחרת הנועלת נעלי עקב, דורכת לה על אצבעות הרגלים. כאב עז פוקד אותה והיא מתחילה לצעוק מרוב כאב. אכן, אוי לזו שדרכה לה על הרגל אף אחד לא מקנא בה, ניתן לשער לבד מה יקרה שם. אבל אם זו הדורכת הינה חבירה טובה או איזו שהיא דודה אהובה, מיד היא תירגע, תבלע את הרוק בכאב ותאמר "לא נורא, זה יעבור, לא קרה כלום". ומיד תשנה נושא "מה שלומך אני שמחה מאד לפגוש אותך כאן".

לא רק כאשר האדם אוהב מישהו הוא מוכן להבליג אלא די בכך שאינך שונא אותו, וכגון אדם שאינך מכיר גם אז ברוב הפעמים לא תעורר מהומה ממה שארע, אתה מסתדר אתו לבסוף וממשיך את חייך כרגיל.

אדם נוסע ברכבו ולפתע מישהו פגע ברכבו והרכב ניזוק, אכן הוא כועס ורב אבל לבסוף מסתדרים על תשלום של פיצוי וכל אחד ממשיך בדרכו שלו. אבל אם אותו אחד שהזיק לך הינו השונא שלך, אתה תהיה מוכן להלחם עד הסוף ולגרום לו לשלם כמה שיותר, גם אם זה יבוא על חשבונך ויגבה ממך הוצאות וטרחא, העיקר שגם הוא יסבול! זה כוונת הפסוק 'שנאה תעורר מדנים', מדנים הכוונה ויכוח המגיע עד לידי עשיית דין ברשויות הממונות לכך.

התנהגות זו ניתן לראות אצל זוגות שמתגרשים; אם הגירושין נעשים ברוח טובה ובהבנה אזי העניין נגמר במהירות וללא סבל רב. אבל לעיתים הגירושים נעשים מתוך שנאה תהומית בין בני הזוג, הם מחליטים לנצל איש את רעהו כמה שיותר ולגרום לו סבל והיזק ממון. למען זה הם יהיו מוכנים לבזבז הרבה כסף (לעורכי דין ויועצים משפטיים) והרבה משאבים וכוחות נפשיים.

ניתן לראות זאת גם אצל פוליטיקאים למיניהם שיש להם שנאה כלפי מגזר מסוים. בשביל להתנקם באותו מגזר הם יהיו מוכנים לאבד מכוחם הפוליטי ולפגוע גם באנשי שלומם ולוותר גם על כח המשילות ובלבד שיפרעו משונאי נפשם. דבר זה בא לידי ביטוי ביתר שאת אצל צורר היהודים הגרמני; לקראת סוף המלחמה, כאשר מצבו בחזית היה קריטי וכל עזרה הייתה נחוצה באופן משווע. העדיף בשנאתו התהומית כלפי העם היהודי, לשלוח עוד רכבות שיישאו יהודים למוות מאשר לנסות להגן ולהציל את עמו.

דמיונות שווא

גדולה כוחה של השנאה עד כדי כך שהיא מסוגלת לגרום לאדם לחשוב על מה שלא היה כהיה, ובעקבותיה הוא משוכנע שחתרו כנגדו למרות שלא היו דברים מעולם. לדוגמא; אדם רוצה להתקבל למקום עבודה מסוים, הולך לראיון, והנה הוא רואה שבמקום העבודה הנ"ל נמצא בתפקיד מפתח אחד שהוא מסוכסך עמו כבר שנים רבות. כמובן ששלום הוא לא אומר לו אלא עושה עצמו כמתעלם וממשיך הלאה בדרכו לראיון. הראיון תם והוא חוזר לביתו וממתין בסבלנות בימים הבאים לקבלת תשובה. יום למחרת הוא מקבל טלפון, "מצטערים להודיעך, כבודו לא נמצא ראוי מתאים למקום העבודה". מיד עולה במחשבתו של אותו אחד, "בטח ההוא זה שמסוכסך איתי הלך למנהלים ודיבר כנגדי, ובגללו לא התקבלתי" הוא בטוח בזה כשמש בצהריים. ייתכן שלא היו דברים מעולם, והלה אפילו לא דיבר עם המנהל, לא מיניה ולא מקצתיה והתשובה השלילית שקיבל כמותו כעוד עשרות מרואיינים אחרים. ובאמת מה גרם לו לחשוב כך ולדון באופן כמעט מידי את הלה לכף חובה? השנאה התהומית הקיימת ביניהם עיוורה את עיניו ומחשבתו וגרמה לו לחשוב על מה שלא היה כהיה.

כעת נתאר ציור שונה, אותו אחד שהלך לראיון העבודה, מוצא שם את חבירו הטוב, ממש אהוב נפשו. "שלום עליכם" הוא אומר בשמחה תוך כדי שהוא טופח על שכמו "מה אתה עושה כאן?" "באתי לראיון עבודה" הוא משיב. "שיהיה בהצלחה מרובה, מקווה שנזכה שעבוד ביחד, עדכן אותי!"

למחרת הנ"ל קיבל טלפון, "מצטערים להודיעך, כבודו לא נמצא ראוי ומתאים למקום העבודה". ייתכן שלאמיתו של דבר חברו הוא זה שלמעשה שם לו רגל וגרם שלא יתקבל לעבודה משום שהוא רוצה שקרובו אחיו או בנו הם אלו שיתקבלו לעבודה. ובגלל שכישוריו של חבירו עלולים היו להעפיל על של שאר המתמודדים הוא דיבר בגנותו אצל ההנהלה. כלל לא עולה בדעתו שחברו הוא זה שדיבר כנגדו. יתרה מכך גם אם מאן דהו ידליף לו את האשם האמיתי, שלמעשה, חברו הוא זה ששם לו רגל, הוא ימאן להאמין, "לא ייתכן" הוא יגיד, "אתה מדמיין". ומדוע? כי האהבה שהלה אוהבו תגרום לו לחשוב אפילו על מה שהיה בפועל, כלא היה.

השנאה מבצבצת

בתקופת מלחמת העולם הראשונה באחת מן העיירות השקטות ברוסיה. לאחר שנמלטו מן המקום כוחות הצבא האדום, החלו הגרמנים לכבוש את העיירה, ולטפל בפעילי המחתרת המקומית. למרות כל המאמצים של אנשי הצבא הגרמני לתפוס את ראשי המחתרת, שני ראשי המחתרת נעלמו כלא היו על אף הפרס הגדול שהושת על ראשם.

למעשה מנהל גן החיות המקומי שהיה ידידם של ראשי המחתרת נעתר לבקשם ולתחינתם ושיתף עימם פעולה, הוא נתן להם ללבוש פרוות נמר ומסכה של נמר מפוחלץ. עליהם היה רק לשבת בכלוב וללכת על ארבע במשך היום בזמן שבאו באים המבקרים. שנאה תהומית הייתה בין השניים, כבר שנים שהם רבים על ראשות הארגון והמצב המשפיל אליו נקלעו רק העצים את שנאתם.

באחד מן הימים באו לגן החיות משלחת גדולה של הפיקוד הגרמני הבכיר, הצטלמו ליד כלוב הנמרים והחלו לדבר ביניהם ולצחוק. אחד מן ראשי המחתרת ששהה בתוך תחפושת הנמר היה בטוח שחברו החליט להפליל אותו וחשף אותו לנאצים. הוא החליט ללמד את חבירו לקח וניגש לעברו תוך כדי שהוא הולך על ארבע ודחף אותו לעיניהם המשתהות של הגרמנים. כמובן שהלה לא נשאר חייב והחזיר לו, עד שלבסוף נקרעה התחפושת. הם נחשפו לעיניהם של הצוררים ונעצרו באופן מידי.

גם כאן ניתן לראות עד היכן גדולה כוחה של השנאה, היא גורמת לאדם לעיוות המחשבה, עד שכמעט ואי אפשר להשאר במחשבה צלולה. במקרה דנן היא גרמה לאלו השנים לחשדות שווא ולבסוף לקפח את חייהם.

זוכר הנשכחות

צד אפל נוסף ישנו בשנאה עד שביכולתה לעורר מחדש דברים נשכחים שבעבר היה האדם מוכן להבליג עליהם. ואפילו דברים שלקח אותם בעבר בקלות, כעת בעקבות השנאה הוא זוכרם מחדש ובעקבות כך תגבר השנאה עוד יותר. כפי שצוין לעיל ניתן להבחין בכך אצל זוגות העומדים לפני תהליך גירושים, ובאופן שתהליך זה מלווה בהטחת האשמות ונסיון למצות את הדין עם הצד שכנגד, לגרום לו כמה שיותר הפסדים כלכליים ומפחי  נפש. בשלב זה לצערנו השנאה מתרבה וכאשר ידברו בני הזוג על הצד שכנגד, לפתע יעלו זכרונות נושנים מתהום הנשייה;

- "כן עכשיו אני נזכרת, גם אז הוא עשה לי כך.."

- "קשה לי להאמין איך הסכמתי לחיות אתה כ"כ הרבה שנים, עם כל הזלזול       שהייתה מפגינה כלפי"

כיוצא בזה כאשר אדם מסתכסך עם החתן שלו, לפתע הוא נזכר כמה הוא עזר ותמך בו כמה מתנות הוא נתן לו וכמה הוצאות הוציא עליו. אולם אז הוא כלל לא הבחין שיש בזה קושי או טובה מיוחדת, אך טבעי היה  הדבר לעשות כן. אבל כעת בעקבות השנאה הוא נזכר מחדש בכל הטובות הנ"ל "כמה כפוי טובה הוא אחרי כל מה שעזרתי לו..". לפתע הוא מרגיש מנוצל.

בין אם מדובר בבני זוג, כלה וחמותה, חברים שותפים לעבודה או אחים -  דברים שבזמנים עברו כאשר שררה אהבה ביניהם נלקחו בקלות, עכשיו בעקבות השנאה הם מקבלים פן ומימד חדש. ולפי זה יצא שמשמעות הפסוק הוא כך; שנאה תעורר מדנים, וגם תעורר את כל הפשעים שבעבר כסתה האהבה.

ומכיוון שעבירה גוררת עבירה. מכאן ועד להגיע לכפיות טובה המרחק לא גדול כלל, כי בעקבות השנאה אדם עלול לשכוח גם את כל הטובות שחבירו הטיב לו במשך זמן רב. בשעה שתים בלילה הוא בא לעזור לך כאשר נתקעת עם הרכב באמצע הדרך!. נכון עכשיו הוא מעד ולא נהג כראוי, אבל לשכוח את הכל, האין זה איום ונורא?

היש לנו רעה מזאת – שישנה מציאות  שכל פניותיו ומחשבותיו של האדם אינן אלא לגרום נזק לזולתו כאיש צר ואויב, לאשר הוא שונא לו ומבקש רעתו. ולעשות לו מה שׁיֵדע שיכאיב לו יותר!

המבצע שנכשל

בשנת 1955 נחשפה במצרים קבוצת ארגון של 'המוסד' הישראלי. שנים מהם נתלו והשאר נשארו כשבויים. פה בארץ ניסו לחפש את האשם ואת האיש שבגינו נכשל המבצע. אצבע הואשמה כלפי דמות בכירה, אולם לאחר דרישה וחקירה אותו איש זוכה. אחד מראשי הממשלה דאז היה בטוח באשמתו של הנ"ל וטען שהחקירה לא מוצתה כהלכתה ולאחר שפרש מחייו הפוליטיים בילה כמעט את כל שארית חייו בחיפוש אחר הוכחות שהלה אשם. למעשה של דבר כל זה היה בלא תועלת כי כבר לא היה ניתן לשנות דבר, ומה שהיה היה. אך השנאה גרמה לו לבזבז את שארית חייו אחר מרדף שווא.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן