"לפני שבר גאון ולפני כישלון גבה רוח"

אדם שהוא מתגאה, סופו שישבר ולא יצליח במעשיו. וכן אדם שהוא גבה רוח, כלומר גאוותן, סופו שיבוא לידי כשלון.

אני ואפסי עוד

אדם שהוא בעל גאווה, מטבעו הוא בטוח בעצמו ובמעשיו שהינם מושלמים ללא רבב. לפעמים כאשר הוא מקבל עצה, ממשפחה חבר או מכר הוא אינו מקשיב לעצתם וגם לא שוקל ומתייחס לדבריהם. 'מה הם מבינים?' הוא אומר לעצמו. לבסוף כאשר הוא נוכח לדעת שהוא טעה בשיקוליו ואכן הם צדקו בדבריהם, לכאורה כעת היה עליו, להודות בכשלונו, ולחזור בו ממעשיו. אך מכיוון שהוא בעל גאווה, הוא מתבייש לומר שטעה, ולכן ממשיך בטעותו. סופו של אחד כזה יהיה מאד טראגי והוא ינחל שבר גדול עד למאוד, כי ככל שחולף הזמן הוא מכניס עצמו לבור עמוק יותר עד שהאפשרות לצאת ממנו תהיה משימה לא קלה כלל.

לדוגמא, אדם שרוצה לפתוח עסק מסוים, ובא חבר טוב, או אביו, ואומר לו, דע לך, מתוך ניסיוני יודע אני שהעסק הזה באזור ובמיקום שאתה רוצה לפתוח לא יצלח. "זה בסדר" הוא אומר "אני בררתי, דווקא יש ביקוש גדול ועל פי כל התחזיות עסק זה אמור לנחול הצלחה מטאורית!". "את מי שאלת בדיוק?" הוא שואל. "את בעל החנות שממנו אני שוכר וגם כמה חברים" הוא משיב. השיב לו ראובן "להתייעץ עם אנשים שיש להם אינטרסים והם נוגעים בדבר, זו לא חכמה כ"כ גדולה ואין זה מדד אמיתי . וגם לשאול אנשים שלא מבינים בתחום זה, זה לא ממש רעיון מוצלח!". סר וזעף חוזר הלה לביתו, מדוע קרוביו אינם מפרגנים ותומכים בו? מהרהר הוא לעצמו.

העסק אכן נפתח. תחזיותיהם של קרוביו התממשו - אין יוצא ואין בא, לקוחות לא דורכים על סף הדלת. מספר חודשים עוברים, החובות טופחים והכנסה לכיסוי ההוצאות השוטפות של העסק, אין.

האמת טופחת בפניו, קרוביו צדקו בדבריהם. אילו האיש היה מודה בטעותו, וסוגר את העסק, ומה שהפסיד, הפסיד. לא נורא לא מאוחר מדאי, תמיד אפשר לפתוח דף חדש. אבל לא כן מיודענו, בעל גאווה הוא, הוא אינו מסוגל להודות בכישלונו ולומר "נכון, צדקתם, ואני טעיתי", מה שגורם לו להחזיק את העסק בעור שיניו, עד שכבר הנטל הכספי והחובות המוטלים על כתפיו, עצומים כל כך, והוא לפתע נשבר. מאד קשה יהיה לעזור לו ולהעמידו שוב על רגליו, ובנוסף הרבה שנים של עמל יידרשו לו כדי לכסות את כל חובותיו.

מכתב פיטורין

בוקר אחד אדם מקבל מכתב פיטורין לביתו. בלב כואב ודואב הוא נאלץ לעזוב את מקום עבודתו שבו עסק בתחום שכל כך אהב. לאחר חודשים ספורים שבו לא הצליח למצוא מקום עבודה בתחומו ובמקצועו, אמר לו חבירו הטוב, חבל על כל חודש שעובר הנך בעל משפחה הזקוקה לפרנסה. אל תתעקש למצוא משרה בתחום שבו הורגלת, לעת עתה אין ברירה כדאי לך לעבוד בכל מלאכה שהיא, תהיה אשר תהיה. גם אם משרה זו תהיה קצת יותר קשה והמשכורת לא תהיה גבוהה כ"כ, מ"מ הכרח לא יגונה.

הלה היה בעל גאווה "שאני יעבוד בתחום אחר ובנוסף גם קשה יותר?! בשום פנים ואופן" אמר לחבירו. הוא המשיך לחפש עבודה שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש בחוסר הצלחה. לבינתיים כל חסכונותיו אזלו, הוא נאלץ לקחת הלוואות והלך מדחי אל דחי. לבסוף כבר לא הייתה כל בריריה, הוא הרים ידיים והבין את טעותו והחל לעבוד בעבודה כל שהיא למרות שלא הייתה לרוחו. רק חבל שזה נעשה מאוחר מדאי. ואעפ"כ עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

גבה רוח

בדומה לאיש הגאוותן, כן הוא גם האיש גבה הרוח, אלא שאדם זה גרוע יותר מקודמו שלפחות הבין שטעה, אלא שלא יכול להודות על האמת. גבה הרוח בטוח כל כך בעצמו, "מה הם מבינים בכלל" הוא חושב לעצמו, הוא משוכנע בצדקת דרכיו וממאן להכיר בכישלונותיו למרות שנחל רבות מאלו. הוא חי תמיד בציפיות "הנה בקרוב תבוא ההצלחה..." לצערנו עד עכשיו הוא מצפה לה...

חיסכון אידיאלי

אדם שדוגל בשיטת חיים - 'צריך תמיד לחסוך בכסף ויהי מה'. הוא תמיד יתווכח עם רעייתו האם הכרחי לרכוש דבר מסוים או לא. הוא מגביל אותה בקניות עד שלפעמים אין באפשרותה לקנות גם את הדברים המינימליים לבית, 'זה הסכום המוקצב לקניות בשבוע זה!' הוא קובע נחרצות. 'כל שאר הכסף ילך לחיסכון'. הוא מונע ממנה לקנות מגפיים לחורף 'יש לך נעלים רגילות וזה מספיק, חבל סתם לבזבז'. כאשר מתעורר צורך לקנות ביגוד לילדים ''בשביל מה'' הוא מפטיר "נשאר להם משנה שעברה''. בשבילו החיסכון זה דרך חיים, מבחינתו מי שלא חי באופן זה, טועה טעות חמורה.

על אדם זה לדעת שלא כל אחד בנוי לחיות בצורה זו. נכון שחיסכון הינו דבר חשוב, אבל אסור שחסכון יבוא על חשבון דברים אחרים, אסור שהוא יגרום לתחושת מצוקה ואומללות בבית בכדי. אפשר גם לחסוך פחות ובכך להמנע מתסביכים אלו. כאשר מנסים להסביר לו זאת, נתקלים באזנים אטומות. גבהות הרוח המצויה בתוכו גורמת לו לחשוב שרק באופן כזה יש לחיות, ודעתו היא הנכונה והאמתית. לבסוף האשה לא עמדה בלחץ זה, בדוחק, ובמגבלות שבעלה משדר לה תדיר. החבילה נפרדה והבית התפרק. כעת הוא חסר אשה ילדים ומשפחה, אבל גם עכשיו הוא ממשיך בשלו שחיסכון זה העיקר בחיים.

אל תתהדר לפני מלך

גאווה לשם גאווה הינה מידה שאינה ראויה כלל לבני אדם. שהרי במה יתגאה האדם שהינו סה"כ בשר ודם קרוץ חומר אשר ימיו ספורים עלי אדמות ואינו יכול להבטיח שום דבר בחייו; הוא לא יודע מה יהיה עתידו, מה יהיה מצב בריאותו ומשפחתו ומה יהיה עתיד פרנסתו.  וגם אם יש בו מעלות מסוימות שאין באחרים, עליו לדעת שמעלות אלו אינם בזכותו. החכמה הכוח והנוי, אינם דברים שהוא רכש בעצמו אלא הוא נולד עם אותם מעלות וקיבל אותם במתנת שמים. מידת הגאווה הינה מידה הראויה רק לה' "ה' מלך גאות לבש"[1]. מסיבה זו כאשר אדם מחזיק מעצמו יתר על המידה ומתגאה בדבר שאינו שלו, סופו שה' משפיל אותו "משפיל רשעים עדי ארץ"[2] כדי שע"י כך תיפסק גאוותו ויכיר באפסיותו. ולדבר זה רומז שלמה בפסוק זה "לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח", דהיינו מי שהוא מתגאה סופו שמן השמים יגרמו לו להכשל ולהשבר.

גאוות אדם תשפילנו

לאורך ההיסטוריה כולה מצינו בני אדם שנתגאו יתר על המידה ופעמים גם החזיקו עצמם לאלוהות, וכולם בסופו של דבר נחלו כשלון אדיר ומביש:

פרעהמלך מצרים, הכריז בגאון, "מי ה' אשר אשמע בקולו[3]". אך לאחר שורה של מפלות וכשלונות נשברה גאוותו והוא נאלץ להודות בעל כורחו "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים"[4] ולבסוף נאבד מן העולם בקריעת ים סוף. מצרים עצמה חדלה מלהיות מעצמה גדולה ומכובדת, עד שחמש מאות שנה, לקח לה למצריים להתאושש ולחזור לעצמה.

חירם מלך צור אשר זכה למלכות ולאריכות ימים מופלגת, במקום לשבח ולהודות לבוראו על דבר זה, הפך את עצמו לאלוה[5] ובנה לעצמו ארמון כפלטין של מעלה[6]. סופו היה שנתפס בשבי נכלא בתוך כלוב ומת שם ברעב לעיני כל הבריות.

 כאשר בן הדד מלך ארם, עשה מצור על ישראל, הסכים אחאב מלך ישראל להיכנע ללא דרישות, להיות תחת חסותו ולהעלות לו מיסים. אך משדרש בן הדד דרישות מופלגות מאחאב - "כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם"[7], סרב אחאב לדרישות אלו. משכך איים בן הדד שלא ישאיר שריד ופליט מכל עמו של אחאב ומממלכתו.

 בהוראת הנביא תוך כדי הבטחה שמימית לניצחון, יוצא אחאב לקרב, ובן הדד נוחל תבוסה גדולה. יועצי האסטרטגיה  של בן הדד אמרו לו ברוב 'חכמתם' כי הסיבה לכישלון הוא משום שאלוהי ישראל כוחו רב רק בהרים "אלוהי הרים אלוהיהם"[8], אבל אם נלחם איתם שוב במישור ללא ספק שננצח, ובקלות.

על המשפט הטיפשי והראוותני הזה שאמרו, הם עתידים להצטער עד למאד; "ויגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה', יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה' ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך"[9] ובגלל גבהות רוחם סופם שנחלו מפלה מוחצת. ביום אחד מאה אלף מחיילי ארם מתו, והמלך בן הדד ויועציו נאלצו להשפיל את כבודם עד עפר ולשים שקים במותניהם כדי לבקש ולהתחנן על נפשם.

גם בזמננו אנו ראה ראינו בעינינו דוגמאות חיות. צא וראה מה היה סופם של מלכי ושליטי ערב; בעירק בתוניסיה, תימן, לוב, סוריה, אלג'יריה, ירדן ומרוקו: סדאם חוסיין, מועמר קדאפי ושאר חבריהם, ששלטו ביד רמה, ואוי לו למי שהעז להמרות את פיהם ולזלזל בכבודם, אחת הייתה דתו להמית. הפגנות של מחוות כבוד הונהגו בקריית חוצות וגאוותם נשקה אל על. סופם שהם היו כחיית השדה וכשרץ הארץ, נחבאו בתוך מחילות תת קרקעיות ללא תנאי אנוש בסיסיים עד שלבסוף מצאו את מותם בבזיון גדול כאחת הנבלות המושלכות דומן באדמה. השאר נאלצו לוותר על סמכויות נרחבות, לשנות תווי מדיני שהורגלו לו. חלקם התפטרו מעצמם, וחלקם הסירו מועמדות מלהיבחר. בכל המקרים הנ"ל התקיים הפסוק לפני שבר גאון, הם נשברו באחת ללא יכולת תקומה וכל גאוותם הפכה ללעג וקלס.

עליה לצורך ירידה

רבותינו ז"ל למדו[10] מפסוק זה דבר נוסף, והוא שכאשר אדם הרשיע ונגדשה סאתו, ומשמיים רוצים להענישו כגמול ידו וכפרי מעלליו, אזי מגביהים אותו כדי שיהיה כבודו רם ונישא ועושר רב הינו מנת חלקו ועם שועי ארץ חבורתו. וזאת כדי שבבוא שעתו ייפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ומפלתו תכאב כפלי כפליים. כי לא דומה בזיון של איש פשוט לביזיונו של איש מכובד, ולפי גודל הכבוד כן גודל הבושה והכאב. נקח לדוגמא המן בן המדתא האגגי צורר היהודים, אילו היה מת כספר פשוט ששונא יהודים בכפר קרצום[11] (כפי שהיה בתחילת דרכו), אזי אין זו בושה כ"כ גדולה ואין זה עונש רב. אבל כדי להעצים את מפלתו ה' הגביהו, עד שהמלך אחשוורוש גידלו ונישאו מעל כל השרים ועבדי המלך. וכאשר המלכה אסתר נזקקה לסיוע ממנו כאשר חפצה לבקש בקשה חשובה מהמלך[12], הוא הגיע לשיא הכבוד והיוקרה שאדם מסוגל להגיע. ובדיוק ברגעים גדולים אלו שבו נחל כבוד מלכים, הוא הושפל בצורה מחפירה קבל עם ועדה כאשר נדרש לתת יקר וגדולה לאויבו המושבע – מרדכי היהודי ולהכריז  לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כך הלך מדחי לדחי עד שמצא את מותו על עץ גבוה יחד עם בניו תוך כדי נישול כל נכסיו והעברתם לידו של מרדכי היהודי.

ולפי זה למדנו הסבר נוסף בפסוק: 'לפני שבר', כלומר לפני שהבורא שובר את גאוותו של האדם- 'גאון' הוא מגביהו ונותן לו כבוד רב על מנת שמפלתו תכאב שבעתיים. 

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן