"שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבר על פשע"

שכלו של האדם מתבטא בזה שהאדם מצליח להבליג על כעסו. ואם הוא מצליח לא רק למתן את כעסו אלא גם למחול ולסלוח כנגד זה שפגע בו, הרי שמידה זו היא תפארת לאדם.

מחוללמישהרעלךותןלמישמנעממך

הבדל ניכר וייחודי יש בין בני האדם לבעלי החיים: בעל חי פועל מתוך אינסטינקטים המוטבעים בתוכו, ללא יכולת לשלוט בהם או לשנות אותם. לדוגמא אריה רעב לא מסוגל לומר לעצמו, "היום אעשה חסד עם בעלי החיים, ולא אטרוף את הזברה", או "לא נורא יום אחד בלי אוכל, לא יקרה כלום" כלב שמכעיסים אותו, לא מסוגל לומר לעצמו, "עזוב.. יש לי דברים יותר חשובים לעשות". המידות הטבועות  בתוכם מכריחות אותם להישמע ליצרם, ולהגיב בהתאם. אריה רעב בהכרח שיטרוף וכלב שמטרידים אותו בהכרח שינבח.

אך לא כן האדם, האדם ניחן ביכולת מופלאה של איפוק במידה ויבחר להשתמש בה. ילדים קטנים שעדיין שכלם לא בשל מספיק, מתנהגים על פי האינסטינקטים שאיתם נולדו ללא יכולת השלטת השכל על הגוף, לכן דרכם לכעוס מהר, ולהשתמש באלימות ובכוחניות באופן שרירותי, למרות שהם יודעים שלאחר מכן הם ייענשו על כך קשות. לא כן האדם הבוגר בשכלו ובמחשבתו, יש בידו את הכלים להבליג, לא לפעול מתוך דחפים אימפולסיביים, אלא לפעול מתוך שיקול דעת ומתינות. במידה והאדם אינו עושה כן אלא כועס במהירות ומגיב בפזיזות כלפי אלו שהכעיסו אותו, הרי שאין הוא משתמש בשכלו ואם כן כעת אין הבדל בינו לבין שאר בעלי החיים.

צעד אחד קדימה

כאשר האדם אינו נכנע ליצרו הדוחפו להגיב בפזיזות ובכעס אלא הוא פועל מתוך תבונה מחשבה, בראש ובראשונה הראשון שיוצא נשכר כתוצאה מהנהגה זו, זה הוא עצמו, גם כאשר הינו בדרג רב מעלה. לפני כאלף שנים כאשר האפיפיור (גרגוריס השביעי  - 1076) ביקש לערוך רפורמה אשר תעמיד את סמכותו מעל לזו של הקיסר. לא ראה זאת בעין יפה הקיסר דאז - הנרייך הרביעי. בגלל התנגדות זו של הקיסר, נידה האפיפיור את הנרייך ואיים עליו במינוי של קיסר חדש אם לא יחזור בו. ביודעו את כוחו הרב של האפיפיור (באותה תקופה ערער על סמכותו של ראש הכנסייה לא הייתה דבר של מה בכך) החליט להתאפק ולבקש ממנו סליחה. הוא עמד שלושה ימים יחף בשלג לפני ארמון האפיפיור עד שהלה סלח לו. אלמלא היה עושה כן ונכנע לפניו היה מודח מכיסאו ומאבד את ממלכתו. כעת לאחר שהושב לכיסאו ארגן הנרייך מחדש את תומכיו כדי שהאפיפיור לא יוכל עליו יותר, ואכן הוא הצליח בזה. הנרייך הטיל מצור על ארמונו של ראש הכנסייה, הלה ברח ולבסוף מצא את מותו.

מלכות דוד

פסוק זה הינו גם המשך לפסוק דלעיל, המדבר על החסרונות שיש לכסיל כאשר הוא מקבל שררה וניצב בראשות הממשלה. והיינו כי מושל שכזה, ודאי לא נתן אל לבו לשפר את מידותיו, נהפוך הוא, הוא רגיל לכעוס ולקצוף על כל מה שנעשה בניגוד לרצונו, או בניגוד למה שחשב שאמור להיות. ומכיוון שכן אבוי לכל נתיניו ושריו כי הם בסכנת חיים תמידית. בא ואומר לנו שלמה שעיקר כח הממשלה של המלך הוא כאשר האדם מסוגל לשלוט על עצמו, ולהיות מאופק וסבלני. אזי, מאושר הוא וכל הסובבים אותו, אשרי העם שככה לו.

אביו של שלמה, דוד המלך  אשר בזמנים הקשים ביותר, עת שברח באופן טראגי מפני אבשלום בנו אשר ביקש להשתלט על המלוכה. בהיותו נרדף ועזוב ורק מתי מעט רק סבבו אותו, יצא לקראתו שמעי בן גרא שהיה אחד מהחכמים הבולטים ביותר בדורו, והחל לגדף ולחרף את דוד באופן נמרץ. אנשי דוד בקשו להורגו באופן מיידי אך דוד המלך מיאן והניחו לנפשו. הוא קיים בעצמו את הפסוק 'שכל אדם האריך אפו' וביטא את דבקותו העצומה בבוראו כאשר השיב לאנשיו "הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו קלל"[1]

כמו כן שר צבא דוד, יואב בן צרויה, המרה את דבר המלך וסרב לקיים פקודה באחד הזמנים הקריטיים ביותר בעת כינון ממלכתו של דוד. בזמן בו ביקש אבנר בן נר שר צבא שאול  לאחד יחד את כל העם תחת שלטונו של דוד, הרגו יואב. למרות הכאב הרב שהיה לדוד בגלל מעשה נחפר זה, כאב כבד מנשוא "ויאמר דוד.. קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר..וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר"[2], דוד לא נקט מאומה כלפי יואב אלא התפלל לבוראו שישלם רע ליואב על פשעו המחריד "ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו".

בו בזמן שכל מלך אחר היה מצווה להרוג באופן מידי את המורד שמסכן את ממלכתו, לא עשה כן  דוד. דוד ידע להאריך אפו ולמנוע את הריגת יואב לעת עתה וגם את הריגת שמעי בן גרא, כי הוא ידע שהוא זקוק לאנשי רבי עוצמה אלו בזמנים הללו כדי ליישב ולכונן את ממלכתו, ואילו היה מבקש להיפרע מהם בשעת כעסו, היה מסכן את ממלכתו ומאבד את תפארתו לעיני כל ישראל.

אגב ממקרה זה למדים שלא כל אחד ראוי למלוך. ישנם אנשים הרודפים אחר השררה, ומבקשים למשול ולשלוט על בני האדם, בזאת הם מרגישים כוחניים ובעלי עוצמה. בא שלמה ומלמד אותנו, שבמידה ואותו אדם לא מצליח למשול על עצמו, ולהכניע את טבעו, הרי שאחד כזה אינו בעל עוצמה כלל. אלא רק אדם שמסוגל להעביר על פשע ולהבליג מלכעוס גם בשעות הקשות ביותר, הוא זה שנחל את כתר השליטה העצמית ותפארת היא לו, וממילא הוא גם ראוי ומסוגל לשלוט על אחרים.

מלאך

עד עתה נוכחנו לראות שהאדם הגדול יודע כיצד להאריך את אפו ולשלוט על כעסו. אמנם אם האדם הינו רב מעלה, הוא מעפיל ועולה שלב אחד נוסף, ומסוגל לא רק מלהתאפק ולהגיב, אלא הוא מסוגל למחול לגמרי על כל מה שפשעו וחטאו כנגדו, מבלי לנקום ולנטור כלל וכלל, 'ותפארתו עבור על פשע'. במעשהו זה שיפר אותו אדם את אישיותו באופן כל כך מופלא עד שלמעשה בזאת מתבטאת תפארת המין האנושי.

כאשר איש האלוקים – משה רבינו, שוהה בחברת אחיו אהרון ומרים, הוא שומע ביקורת קשה מהם. הם הטילו דופי על התנהגותו כלפי אשתו, וטענו שהתרחק ממנה שלא בצדק, ורמזו אף שהנהגה זו נובעת במידה מה מהתנשאות[3] 'הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר'[4]. משה לא שת לבו לדברים הנ"ל, התורה העידה עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[5], הוא לא כעס ולא הקפיד עליהם, למרות שידע שכל מעשיו תואמים לרצון האלוקי. יתירה מכך לאחר שה' העניש את אחיו באופן מיידי על נתינתם פגם במעשיו של משה, לא רק שהוא אינו שמח לאידם, אלא משה מתפלל עליהם ללא שהות ומתחנן לה' שיסיר את העונש מהם.

מבשרך לא תתעלם

לרבי יוסי הייתה אשה שהייתה מצערת אותו ומבזה אותו ברבים במשך שנים רבות, ואילו הוא היה שומע חרפתו ומחריש. משהתאפשר לו, עמד וגרשה. הלכה זו ונישאה למישהו אחר. לימים בעלה השני נחלה, והיא הייתה מחזרת על הפתחים כדי להביא פרנסה לביתה. מששמע זאת ר' יוסי, החליט לדאוג לה ולבעלה והחל לפרנסם[6]. למרות שהיה רווי סבל ממנה במשך שנים כה רבות, הוא החליט לוותר, לשכוח ולסלוח על כל העבר. ובחר לנהוג באופן מפליא, לקחת על עצמו את עול פרנסתה למרות שלא היה חייב בזאת כלל. במעשה זה מתבטאת גדולתו יוצאת הדופן של אותו חכם גדול 'ותפארתו עבור על פשע'.

מכתב המלצה

בדור הקודם בארה"ב חי לו רב גדול שהיה אחד ממנהיגי יהדות אמריקה בשם הרב משה פיינשטין. אדם צעיר התנהג והתבטא כלפי רב זה באופן ברוטלי ובזלזול מחפיר. לימים הוצרך אותו אדם לעזרתו של הרב ולהמלצתו בקשר למשרה כלשהי ופנה לביתו של הרב. הרב קבלו בסבר פנים יפות, נענה לבקשתו ועזר לו ככל שיכל. לתמיהתם של בני הבית על עזות פניו של אותו אחד ועל נכונותו של הרב לעזור לו לאור מה שהיה. אמר להם הרב "נכון שהוא אינו ראוי לכל זאת, הוא התנהג בצורה תת אנושית ובהתנשאות רבה כלפי. אבל מאז כבר עבר יום הכיפורים ובאותו יום כבר סלחתי ומחלתי לכל מי שהכעיס ופגע בי, ואם כן מדוע שלא אעזור לו..? רב גדול זה גילם במעשהו האציל את התפארת הייחודית למין האנושי, 'ותפארתו עבור על פשע'.

מהמורות בחיים

הסבר נוסף לפסוק 'שכל אדם האריך אפו' אומר, שאדם חכם מבין את המציאות שבה הוא נמצא ואינו מנסה לדחוק אותה אלא הוא חי ע"פ ההכרח הנוכחי. כלומר הוא מאריך את אפו ומתאזר בסבלנות עד שיחול שינוי כלשהוא.

לא תמיד אדם מצליח בחייו ולא הכל זורם על מי מנוחות, יש פעמים של קושי ומחסור. אם האדם הוא כסיל, אזי הוא הולך שולל אחר תענוגי השווא והכזב. ולמרות שאין לו אפשרות הוא לוקח הלוואות כדי לצאת לטיולים, שוהה בבתי מלון יוקרתיים, ונהנה מעולם המותרות. תענוגים מעין אלו מכונים בשם כזב, מפני שאין סופם להשיג את המטרה שלשמה הושקעו. הרי הסיבה שאדם מבקש לעצמו מותרות היא כדי להרגע ולהשיג קצת מנוחת הנפש. ולבסוף נמצא שבגללם התרבו והוכפלו דאגותיו, כי עכשיו הוא דואג כיצד יחזיר חובותיו. לעומתו אדם חכם שהינו בעל שכל, מכיר את מצבו וחיי לפי המציאות, ואם יש צורך הוא סובל בשתיקה ובאריכות אפיים את סבל העוני.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן