"אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אתך רעך: ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל: פן יחסדך שמע ודבתך לא תשוב"

אין לו לאדם למהר לריב גם אם אתה צודק, מפני שייתכן שלבסוף חברך הוא זה שיכלים אותך יותר, ואתה תהיה המופסד. ובכל זאת, , אם שקלת היטב את המצב שבו אתה נמצא ומצאת שאין ברירה אלא לריב אזי "ריבך ריב את רעך" - תריב ותתווכח רק על הנושא שבעבורו פרצה המריבה. "וסוד אחר אל תגל" - אל תכניס לוויכוח נושאים אחרים שאינם קשורים ישירות למריבה, כגון גנאי על עברו או על משפחתו של בעל הריב. הסיבה לכך שאין לדבר עליו גנאי היא "פן יחסדך שומע" - יבוזו לך אלו ששמעו את דבריך המתלהמים שנאמרו מתוך כעס ומחוסר איפוק במרוצת הריב. הם יראו אותך כאחד שלא שולט על מילותיו. וייתרה מכך "דבתך לא תשוב"  קרוב לוודאי שעל חלק ממילות הגנאי שהוצאת מפיך תתחרט, אך אז כבר יהיה מאוחר מדאי ולא תוכל להשיבם לאחור.

איך לריב?

ואמנם בוודאי ישנם פעמים שהאדם  מוכרח לריב עם חבירו. כגון אם רוצה החבר להכותו או לגזול אותו או לעשות לו רעה אחרת שבכדי להינצל ממנה הוא מוכרח לריב עמו. אבל גם אז אומר שלמה המלך, ישנם כמה כללים חשובים שעליך לדעת:

אל תזכיר מעידות אחרות

א. "ריבך ריב את רעך". כלומר עליך להתווכח רק על הנושא שבגינו החלה המריבה ולא לערב נושאים אחרים. אל תזכיר לו פשעים נוספים ומעידות אחרות שנעשו כלפיך בעבר. עד עכשיו הבלגת על המעשים וההתנהגות הלא מכובדת כלפיך מפני כבודו של חברך. אבל כעת, בשעת הכעס והמריבה, יצרו של האדם דוחק בו להראות לרעהו ולהוכיח לו עד כמה הוא לא בסדר ושזו לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג באופן שכזה.

הדברים הנ"ל אמורים גם כלפי בעל ואשה; גם אם קורה לפעמים שיש חילוקי דעות ומריבות קטנות או גדולות, אין לנבור בעבר הרחוק ולדלות משם עוד הנהגות לא ראויות שנעשו במרוצת השנים ולמנותם אחת לאחת בדקדוק רב, שבזה רצונו לומר כמו שאז עשית טעויות, גם כעת אתה עושה טעיות, והאשמה מוטלת על כתפיך. אין לעשות כן, אלא יש להתמקד בנושא הנדון ולא לגלוש למחוזות לא רצויים למרות הפיתוי שיש בדבר. אדם המזכיר לרעהו את מעשיו הקודמים עובר על איסור נוסף, איסור של הונאת דברים; "וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומים להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליהשנאמר ולא תונו איש את עמיתו."[1]

אל תוציא לעז

ב. אל תוציא לעז על חברך. למרות שבשעת המריבה ישנה את ההתלהטות של הרגע ודרכו של האדם בשעה זו לחפש ולהוציא מפיו מילות של גנאי כדי להקניט את שכנגדו, בכל זאת יש להמנע מכך. הטעם לדבר הוא "פן יחסדך שומע", כלומר ייתכן ובשעת הריב וימצאו בסביבה אנשים שמחשיבים אותך לאדם חשוב ומכובד, ויאמרו, אם כך פלוני אמר, סימן שכל דבריו אמת. ואז "דבתך לא תשוב", יהיה לך קשה מאד אח"כ לשכנע את האנשים שלדברים שאמרת, לא התכוונת באמת. הם יחשבו שאתה מנסה לחפות עליו. ושמו הרע של רעך יהדהד באזנם של הבריות במשך שנים, דבר שיפגע בו במשפחתו ובילדיו.

לא לערב משפחה

ג. "וסוד אחר אל תגל". לא רק שאין להוציא לעז על החבר, אלא גם שאין להוציא לעז על משפחתו של בעל ריבך. למרות הפיתוי שבדבר  שהרי בזה הוא בעצם מרמז שהתכונות הרעות שיש בו הם תורשתיים במידה מה. בכל זאת על תדבר על דברים אלו, זה סתם רעות רוח. וכי מה הם אשמים בוויכוח שלך עם חברך?

סוד נשאר סוד

ד. המילים "וסוד אחר אל תגל" טומנים בתוכם משמעות נוספת; בדרך כלל חברים טובים מספרים את סגור ליבם זה לזה. בדברים אלו מצויים בין היתר גם דברים שבהם נכשלו הן מחוסר כישרון או סתם בגלל ביש מזל. לכאורה עכשיו בשעת המריבה אתה יכול להזכיר לו את כל המעידות שקרו בעברו וזאת כדי לזרות מלח על פצעיו ולהראות לו עד כמה שהוא לא יוצלח. בכל זאת מזהיר החכם באדם, אל תגלה סודות שסיפר לך בעבר. יש גבולות אדומים שאותן אין לחצות.

סוף מעשה במחשבה תחילה

בכל מעשה שהאדם עושה עליו להתבונן ולשקול האם כתוצאה ממעשה זה הוא ישיג את מבוקשו או לא. במידה והוא משער שע"י אמצעים אלו המטרה תושג, אזי יש לפעול להגשמתה. אבל אם הוא משער שבאמצעים הנ"ל המטרה לא תושג, או גרוע מכך, תושג המטרה ההפוכה, אזי אם אדם חכם הוא, עליו להמנע מפעולה זו.

לדוגמא, אם אדם רוצה לקנות מוצר כל שהוא אך במקום שבו הוא דר מוצר זה יקר מאד, והוא כמובן אינו רוצה לבזבז את כספו לחינם. הוא שמע שבחו"ל ניתן להשיג את אותו המוצר במחיר נמוך פי כמה וכמה. ומכיוון שהוא חפץ לחסוך מחליט הוא לטוס לחו"ל כדי לרכשו שם.

אם הוצאות הדרך הטיסה והשהייה בחו"ל יהיו יתרים על מה שהוא יחסוך בקניית המוצר נמצא שאיש זה יצא שכרו בהפסדו שהרי בקש לחסוך ונמצא מפסיד. אך אם למרות כל ההוצאות הנ"ל עדיין חסך כסף בסכום ניכר, נמצא שמשתלם היה כל המסע. הדברים פשוטים וברורים.

גם כאשר אדם יוצא לריב, עליו לשקול אם פעולה זו תשיג את מטרתה או לא; הסיבה שאדם יוצא לריב, היא כדי להשיב את כבודו האבוד שהרי פגעו בו באופן פיסי או מילולי, ביזו אותו, ודברו אליו בצורה שאינה מכובדת ואינה יפה. כעת אם ע"י המריבה תהיה לו האפשרות לתקן את העוול שנעשה כלפיו, אזי מריבה זו היא לגיטימית. אבל אם ע"י מריבה זו לא רק שלא יפיק את התכלית להשיב את כבודו אלא אדרבה ייתכן שעצם המריבה (ולא משנה מי ניצח בה), תגרום לך עוד יותר כלימה ובוז, כי אולי בשעת המריבה תצעק באופן חריג ותצא מכליך ואז תצטייר בעיני הבריות כאדם קטנוני היוצא מכליו ולא שולט בעצמו. אם כן כל הריב הינו מיותר ואין טעם לעשותו.

שכר המתינות

בפרשת קדושים[2] נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך" הסיבה לסמיכות של הציוויים הנ"ל זה לזה, היא כדי לומר לאדם: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' - אם ראית או הרגשת שחברך פגע בך, לא דיבר אליך יפה או עשה דבר בניגוד לרצונך, מצווה התורה לא לשמור את הדבר בלב ולשנוא אותו, אלא יש להוכיחו ולשאלו לפשר הדבר, מדוע עשה לך כך ולהבהיר לו שהדבר פגע בך.

מה שיקרה כעת הוא, או שהלה יסביר את הדברים כפי שאכן הם אירעו, ואז יתברר שלא היו דברים מעולם, הדברים הוצאו מהקשרם ונמצא שאין שום סיבה לכעס. או שהלה יבקש ממך סליחה על שנהג לא כראוי 'עשיתי טעות' הוא יאמר, 'זו הייתה מעידה חד פעמית, אני מאד מצטער על מה שקרה'. ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום ויסורו הכעס וההקפדה, אתה לא תכעס עליו יותר. ומכיוון שכן ממשיך הפסוק ומזהיר את האדם שלא לנקום בזה שחטא כנגדך שהרי הוא התנצל. אמנם בזה לא הסתיים העניין אלא צריך כעת לשאוף ולהיות חברים בדיוק באותה מידה כפי שהייתם קודם הכעס, לכן ממשיך הפסוק לומר 'ואהבת לרעך כמוך'[3].

מתי יחזור הכסף?

אשה אחת בקשה מהחתן שלה הלוואה קטנה, שטר של מאה שקלים. החתן נתן לה בשמחה ובחפץ לב, ובו בזמן אמר לרעייתו בחיוך 'מעניין מתי זה יחזור אלינו?'. גם רעייתו חייכה אליו ואמרה 'באמת מעניין מתי?'. האמא העמידה פנים כאילו לא שמעה דבר, אבל היא נפגעה עד עמקי נשמתה, 'וכי פעם לקחתי מהם דבר ולא החזרתי, שכך הם חושבים עלי?' הרהרה לעצמה בכאב. אבל חשבה לעצמה שאולי מצבם הכלכלי של הזוג הוא בכי רע ולכן נאמר מה שנאמר. ברור מהיר של הדבר גילה, שלמעשה מצבם הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר. ומשכן, המשיכה הפגיעה כעת להדהד ביתר שאת. למותר לציין שאת ההלוואה היא החזירה כבר למחרת.

ברוב המקרים מקרה שכזה היה נגמר בכי רע; כעס והקפדה נוסקים עד לב השמים ויוצרים משקעים עכורים בלב, משקעים הנחקקים כמעט לעד. ואכן גם כאן, לפתע היחס של האמא כלפי בני הזוג החל להשתנות,  יחס קר מתמיד. וללא מאור פנים כפי שהיה עד עתה. הזוג הצעיר בתמימותו לא יודע על מה ולמה, מה פשעם ומה חטאם? מדוע האמא משדרת כעס ותסכול כלפיהם?

למזלם של בני הזוג האמא קיימה את דברי הפסוק 'אל תצא לריב מהר' ובטרם קבלה החלטה לפעול בצורה כזו או אחרת, הסכימה בלבה לברר את פשר העניין עם בני הזוג. היא אמרה לחתן שהיא שמעה אותו מפטיר לעבר רעייתו את המשפט 'מעניין מתי זה יחזור אלינו' שאלה את החתן מדוע הוא מזלזל בה באופן שכזה וחושד בה. 'זה די מעליב' היא אמרה 'נפגעתי מאד מהדברים שנאמרו'.

התשובה הפתיעה לא מעט. למעשה היא ממש הדהימה את האמא. הם סיפרו לה שיש להם מן שעשוע קבוע לרשום על השטרות סימן מיוחד, ומחכים מתי שטר זה שוב יחזור אליהם כאשר הוא מתגלגל בינתיים מיד ליד ברחבי הארץ, בבנקים בחנויות ובארנקיהם של האנשים. 'ומהסיבה הזו' אמר החתן 'גם בשטר הזה שהלוויתי לך היה את הכיתוב הנ"ל ולכן שאלתי את אשתי בחיוך, מעניין מתי זה יחזור אלינו?'. 'כעת הכל מובן' אמרה האם, והרגישה שאבן נגולה מעל לבה.

במקרה הנ"ל העניין הסתיים בטוב. אבל נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו האמא לא הייתה יוזמת מהלך שכזה אלא הייתה מקבעת בלבה את ה'עובדה' שבתה וחתנה לועגים עליה ומסתכלים עליה באופן שלילי. כאב זה היה מלווה אותה עד יום מותה וכל התא המשפחתי כבר לא היה אותו דבר.

 נחשוב לעצמנו עוד כמה מקרים כאלו לא הסתיימו כך? כמה סכסוכים בין חברים או בין משפחות ואפילו סכסוכים שעברו לדורות מצאצא לצאצא ומאב לבן בעבור 'אי הבנות' מעין אלו?

הבטחה של אבא

זוג שלרגל שמחת נישואיהם החמישים החליטו לערוך סעודת הודיה גדולה יחד עם כל צאצאיהם ומכריהם. כמובן שילדיהם הם אלו שבראשונה קבלו מידע על כך. אחד מהילדים שהתגורר בחו"ל אמר להוריו שהוא מגיע לבד מפני שלהביא את כל משפחתו ידרוש ממנו הוצאה גדולה וכעת הוא לא יכול לאפשר זאת לעצמו. האב התעקש "אני רוצה שתבוא יחד על כל ילדיך, בלעדי הנכדים שלי, השמחה לא תהיה שלמה. ובקשר להוצאות, אל תדאג. כרטיסי הטיסות והשהייה במלון, הכל עלי.."

בשמחה גדולה באו כל המשפחה ארצה. לאחר האירוע ציפה הבן שיבוא האב וישאלו על סכום הוצאות השהייה שעליו לתת לו, אך מאומה! האב אמנם מגיע ומדבר עמו ועם משפחתו בשמחה אבל אין שום אזכור בקשר לכסף.

"מה נעשה כעת?" שאל את אשתו, "אבא כנראה שכח מכל העניין ולא נעים לי כלל להזכיר לו זאת". הגיע העת לשוב לביתם בחו"ל, הם נפרדו מהוריהם בתקווה שאולי האבא ייזכר בדקה האחרונה בדבריו ובהבטחותיו. אך דבר לא התעורר אצלו, האב שכח את הכל לגמרי. כל אותה הדרך רטן אל אשתו על אביו "כיצד הוא יכול לשכוח את מה שהבטיח לי מפורשות? הוא מתעלם כאילו דבר לא ארע". יחד עם אשתו חשבו על החובות שכעת יהיה עליהם להחזיר ועל אי הנעימות מהסובבים אותם.

לאחר שהגיע לביתם הם הופתעו לגלות שבחשבון הבנק שלהם הופקד כל הסכום ואף יותר. תאריך ההפקדה היה יום לפני שעזבו את ארצם לכיוון הוריהם...

לצערנו, רבים וטובים, שומרים דברים בלב. כמה חבל. 'אל תצא לריב מהר' אומר שלמה המלך ראשית 'הוכח תוכיח את עמיתך', זהו ציווי נפלא שיוכל לעשות פלאות בין אנשים ולקרב מחדש את הלבבות. האם לא כדאי לאמץ זאת!?

"אולי במקרה שכחת.."

לפעמים נדמים לאדם דברים שלא היו מעולם. כתוצאה מכך הוא מטיח אשמות כלפי הסובבים אותו למרות שאין לו הוכחות כל שהן, השערות גרידא ותו לא. בא שלמה ואומר 'אל תצא לריב מהר' כל עוד שאינך בטוח במאת האחוזים שנעשה לך עוול במתכוון כדאי לך לשקוט על שמריך. כי במידה ותעשה צעדים כל שהם ואח"כ יתברר לך שלא היא, לא היו הדברים מעולם אלא אתה האשמת אחרים לשווא, יהיה לך מאד לא נעים.

שמעון אמור לצאת לאירוע בשעות הערב. והנה ממש סמוך ליציאתו הוא אינו מוצא את ארנקו. שואל הוא את רעייתו, "אולי במקרה ראית את הארנק שלי?" תוך ממשיך להגביה את קולו בטונים של כעס "תמיד נוגעים בדברים שלי ומזיזים אותם ממקומם", "את והסדר שלך, בגללך עכשיו אני בלחץ ולא מוצא את הארנק". וכך הוא יוצא בשצף קצף כלפי אנשי ביתו ממש דם ואש ותמרות עשן. ולפתע צלצול נשמע בטלפון הנייד; "שמעון, זה יוסי מהעבודה, אני רואה ששכחת את הארנק שלך במשרד. שלא תחפש אותו לקחתי אותו איתי כדי לשמור עליו מחר אתן לך אותו...". אילו היה מקשיב מיודענו זה לעצת שלמה ולא היה יוצא לריב מהר, עוגמת נפש זו הייתה נמנעת ממנו.

איפה הטלפון?

אישה שממהרת לצאת מן הבית למקום עבודתה ולפתע היא מבחינה שהטלפון הנייד שלה נעלם. מיד היא מאשימה את ילדיה שתמיד הם משחקים בטלפון ולכן עכשיו היא לא מוצאת אותו!. היא צועקת, או ליתר דיוק 'שואגת' על ילדיה. הילדים שומעים חרפתם ומחשים. ופתאום בינות המהומה נשמע צלצול הפלאפון הבוקע לו לא פחות מאשר התיק שאותו היא מחזיקה בידה...  לא משנה מה תהיה כעת התגובה של אותה האם, אבל קרוב לוודאי שההרגשה לא תהיה נעימה כלל.

טעות בזיהוי

בכנס נשים כאשר נגשה אחת מן הנואמות למיקרופון, רגע שהחלה לדבר, קמה מישהי מהקהל והחלה צועקת לעברה בקול רעש גדול "אל תתנו לה לדבר!" "אני יודעת מי היא, זו אשה רעה שאין לה את הזכות לדבר כאן". "סליחה אבל אני לא מכירה אותך ולא יודעת מה את רוצה" השיבה הנואמת. "פתאום את לא יודעת מי אני, הא! את חושבת ששכחתי מה עשית לי? תתביישי לך איך את מעיזה בכלל לדבר כאן?" ממשיכה הגברת מן הקהל במתקפה.

הנואמת לא ידעה נפשה מרוב צער ומרוב הבושה אשר נעשתה לה קבל עם ועדה כאשר כל עיני הקהל נישאות אליה, צבע לחייה הפך להיות חיוור ולבן כסיד, עד שכמעט חשבה להתעלף. נגשו כמה מן הנשים לעבר זו שצועקת "אולי בכל זאת את טועה באשה הנ"ל" שאלו אותה. "אני לא טועה ואני מזהה אותה טוב מאד". "האם את יודעת מה השם שלה?" שאלו. "בוודאי, רבקה כהן". אם כן מצטערים לומר לך, זו לא רבקה כהן, אלא רותי לוי, הנה ראי בתעודת הזהות שלה". "אההה" היא משיבה בגמגום, "סליחה, כנראה באמת החלפתי אותה באחרת, בטעות". היא סיימה את דבריה תוך שהיא מחפשת מקום לברוח לשם כמה שיותר מהר מרוב הבושות הגדולות שעשתה לעצמה ברוב פזיזותה.

כל המקרים שהובאו לעיל היו יכולים להסתיים אחרת אילו היו מתנהגים במתינות ומקשיבים לעצתו של שלמה המלך 'אל תצא לריב מהר'. הם היו חוסכים מעצמם ומהסובבים אותם הרבה עוגמת נפש ובזיונות.

זהירות לשון חדה

דבר נוסף שלמדים מפסוק זה, נניח שאתה צודק ללא צל של ספק, ובאמת הצד השני הוא זה שפשע כנגדך. האם זה אומר שעכשיו כן לצאת לריב? התשובה היא, עדיין לא. כי ייתכן שבעל ריבך ניחן בלשון חלקלקה, ובעזרת כישוריו הוא מסוגל להוכיח לכולם ע"י מניפולציות מילוליות, שאתה הוא זה שטועה, למרות שהאמת רחוקה מכך. כתוצאה מכך אתה לא תדע מה לענות לו, ומרב ההלם תשאר בפה פעור ולבסוף אתה תהיה זה שיתבייש, הגם שהצדק עמך. לכן צריך להיות מתון ולא לצאת לריב מהר, ולברר עם מי יש לך עסק, "פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך".

אסונו של ראובן

במקורות מצינו דוגמאות, לאנשים רבי מעלה שהפסידו מעלות עצומות לנצח נצחים בעקבות מעשים פזיזים שעשו; כידוע בנו הבכור של יעקב היה ראובן. באותם ימים, ולעיתים גם בימינו, הבכור היה מנהיג המשפחה, השני לאב. האחד שכל יתר האחים כפופים לדעתו ומחשיבים אותה.

ליעקב אבינו היו שתי נשים, האחת לאה והשנית רחל. ובעקבות תחנוני נשיו נשא גם את שפחותיהן, כדי להרבות את גבולם בבנים שכן באותן תקופות נהוג היה שבן השפחה מיוחס לגבירתה. שפחת לאה הייתה בלהה ושפחת רחל זלפה. כידוע רחל הייתה האשה החביבה על יעקב, ורוב הזמן היה ישן באוהל שלה. לאחר שמתה רחל בזמן לידת בנימין, אך טבעי היה הדבר שיעקב יעתיק את משכנו הקבוע לאוהל לאה.

אך לא כן היה הדבר. יעקב העתיק את משכנו לאוהלה של בלהה, שפחת רחל. ראובן בנה הבכור של לאה, רואה זאת, ומבחין בצער אמו. אמר ראובן, מילא כשרחל הייתה בחיים העדיף אותה על פני אמי, אבל עתה, לאחר מות רחל הייתכן שאמי לאה תהיה פחות חשובה משפחת רחל[4]?! אמר ועשה מעשה.

לעת ערב קודם שיעקב חזר לבית, פנה ראובן לבלהה ואמר לה שהיום תחליף אוהל, ותישן באוהל לאה, ואילו ללאה אמו אמר לבוא לישון באוהל בלהה. ואז כאשר יבוא יעקב כמצופה לאוהלה של בלהה, ימצא שם את לאה.

בעקבות מעשה זה, התערבותו של ראובן בחיי המשפחה של אביו, אמר לו אביו "פחז כמים אל תותר"[5], כלומר בגלל שאתה ראובן עשית מעשה פזיז, אבדת את היתרון שהיה לך על פני אחיך, שכן זכות הבכורה והכהונה והמלוכה היו אמורים להיות מנת חלקו של ראובן, ועתה הפסיד את הכל.

אשת נעורים

פעמים ואדם מחליט בשעת כעס ומריבה להפריד את קן ביתו, ולגרש את אשתו. משפטים כמו "נמאס לי כבר ממך" או  "מחר לרבנות.." הינם שגורים בלשון בני הזוג. הוא בטוח שאם ישא אשה אחרת הוא יהיה ודאי מאושר יותר וחייו יהיו הרבה יותר שלווים ושמחים.

בא שלמה ואומר, אל תצא לריב מהר! ראשית מי אמר שתצליח למצוא אשה אחרת טובה הימנה? והרי אדם גרוש, ההצעות המובאות אליו טובות הרבה פחות, המבחר אינו גדול כ"כ במיוחד אם האדם הוא כבר לא כ"כ צעיר.

וגם אם אכן ימצא משהי אחרת, אל לו לאדם לשכוח את דבריו של ר' שמואל בר נחמן: "לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים"[6]. לבית לרכב לרהיטים ואפילו לאברים מסוימים בגוף האדם יש תחליף אבל לאשת נעורים, אין. לא משנה כמה פעמים האדם נשוי, זה לעולם לא יהווה תחליף לאשתו הראשונה 'אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה'[7]. אם כן, לא עדיף להסתדר עם מה שיש, ואיתה לבנות יחד חיים מאושרים?[8] לכן צריך לשקול בכובד ראש כל צעד שכזה ולא לנהוג בפזיזות.

אני מתפטר

אדם מגיע לביתו וכולו רותח מזעם "מי הבוס שלי חושב שהוא? אז מה, אם יש לו קצת כסף הוא רשאי לדבר איך שבא לו? להעליב אנשים? מה אני סמרטוט שלו?" הוא אומר לאשתו. " מחר איני מגיע לעבודה, אני מתפטר, שיסתדר בלעדי!!" קובע הוא בהחלטיות.

ייתכן ואיש זה צודק. אין שום הצדקה לשום מנהל לפגוע באדם ולרמוס את כבודו שהרי האדם נברא בצלם אלוקים, ויש לתת לכל אדם את הכבוד המרבי. הדבר חמור שבעתיים אם אדם מרשה לעצמו לפגוע בחבירו בגלל מתנת שמים שקיבל כמו עשירות ולכן מעז פניו כלפי כל מי שיחפץ.

אבל בכל זאת גם כאן אומר שלמה המלך אל תצא לריב מהר. וכי יש לו לאדם כבר עבודה אחרת? לאיפה בדיוק ילך אם יעזוב את מקום עבודתו? כמה אנשים עשו צעד שכזה, ועד שמצאו תחליף למקום העבודה עברו חודשים רבים ופעמים גם שנים, בינתיים הסתבכו בחובות ומינוסים בבנק עד שלקח להם שנים לצאת מהמצב הביש הזה. לכן אם בכל זאת אדם מתכנן לעזוב את מקום עבודתו ראשית עליו למצוא מקור פרנסה אחר, ועד אז ישתוק ויסבול את חרפתו. מי יודע אולי בזמן זה יחסו של הבוס ישתנה וכבר לא תרצה לעזוב!

לא עשה כלום והציל את העולם!

בתקופה מאד עדינה בה שררו יחסים רווי מתח בין ברית המועצות לבין ארצות הברית. שבועות אחדים לפני כן הפיל הצבא הסובייטי מטוס דרום קוריאני שחדר לשטחה האווירי של ברית המועצות. בהתרסקות המסוק נהרגו אזרחים אמריקאים רבים וביניהם חבר קונגרס, דבר שהעצים והחריף את המתח שבין שתי המדינות. היה ברור לרוסיה שארצות הברית לא תשתוק על מקרה זה. באותו זמן תוכנן ברוסיה תרגיל צבאי רחב היקף שדימה מתקפה גרעינית מתואמת על ברית המועצות, ובמידה מה היה דבר שיוכל לשמש כהיסח דעת למתקפה אמתית בפועל. הדרג המדיני היה כולו כמרקחה והכל היו דרוכים לכל צעד ושעל.

ב 26 בספטמבר 1983 בעומקו של בונקר סודי ביותר באזור מוסקבה, קצין בכיר בשם 'סנטיסלב פטרו' היה בעיצומה של משמרת. תפקידו היה להשגיח על רשת הלוויינים להתרעה מוקדמת ולהודיע לממונים עליו על מתקפת טילים קרבה נגד ברית המועצות. באם תתקבל אזהרה כזו, הוראות התגובה של רוסיה היו שיגור בעת ההתראה, כלומר מתקפה גרעינית מידית בחזרה.

זמן קצר לאחר חצות לילה התקבל דיווח מהמחשבים אודות טיל בין יבשתי שנע מארצות הברית לכיוונה של רוסיה. ביודעו שאם לא יגיב במהירות יש סיכוי שארצו תהיה הראשונה לחטוף את המכה הראשונה של טילי הגרעין ולא תספיק להגיב על המתקפה. שניות לאחר מכן הופיעו עוד שלושה טילים לכיוון ברית המועצות. אזעקה נשמעה במתקן ומאה עשרים קצינים ומהנדסים ציפו בדריכות למוצא פיו של סנטיסלב פטרו, הם הבינו שהם בדרך למלחמה גרעינית.

15 דקות הפרידו בין הטילים לבין רוסיה. ההוראות היו ברורות, יש להכין את הטילים למתקפת נגד ובו בעת ליצור קשר עם ההנהגה הבכירה ביותר במדינה והנשיא עצמו. פטרו המשיך להביט לעבר הנקודות שעל המכ"ם. לא היה נראה לו שמתקפה אמריקנית תתבצע באמצעות ארבעה טילים בלבד, מתקפה שכזו דורשת שיגור של מאות טילים בו זמנית. בנוסף על ספקות שכבר התעוררו בעבר בנוגע למהימנותו של לווין ההתרעה. הוא ידע בבהירות שהנשיא יורה לו להשיב במתקפת נגד מידית. התוצאה תהיה שואה עולמית שבעקבותיה יידרשו מאות שנות של שיקום גלובלי.

הוא בחר שלא לצאת לריב מהר והורה לאנשיו להתעלם מהכל ולשוב לשגרה. כעבור עשר דקות עוצרות נשימה, מסכי הלוויין נראו שקטים. שום גוף זר לא הופיע עליהם, קולות צהלה נשמעו מכל עבר. למפרע התברר שהכשל הטכני נבע ממערך נדיר של השתקפות אור השמש על עננים גבוהים יחד עם מסלולים של לוויינים מסוימים.

אילו אותו קצין היה בוחר לצאת לריב מהר, סביר להניח שכיום העולם היה נראה אחרת. המתינות, הפעלת השכל הישר וקור הרוח הם אלו שמנעו את מותם של מאות מיליוני אנשים בעולם ואת חורבנן של ערים שלמות.

מהלך חכם

בהיותו ר' יונתן אייבשיץ ילד קטן בגיל שבע כשהלך לתלמוד התורה נתקל בנער לא יהודי אכזר ובריון. ראה הגוי נער יהודי לפניו, התנפל עליו והחל להכותו. בראשונה נדהם הקטן ופרץ בבכי, אבל אחרי רגעים אחדים התאושש. נצנצה מחשבה במוחו, איש רע מעללים שכזה מותר לרמות.

 משמש בכיסו והוציא את שתי הפרוטות שנתנה לו אמו לקנות לו ארוחת בוקר, מסרן לגוי, ואמר לו "בבקשה קח נא מידי את מנחתי הדלה, זהו כל רכושי. היום, יום מיוחד מכל הימים. גוי המכה יהודי ביום זה, נוהג היהודי המוכה לתת לגוי המכה את כל הכסף שיש לו בכיסו". תמה הגוי על "מנהג של שטות" זה, התחיל מגרד בעורפו, חייך מתחת לשפמו. לקח ממנו את שתי הפרוטות. בדרך התחיל הגוי מהרהר בלבו: "חבל על שנטפלתי אל יהודון זה הקטן והמסכן". צריך אני להפגש עם יהודי עשיר אחד ולתת לו מנה אחת אפיים, וככה אבוא על שכרי כדמבעי.

ובהיותו הולך כך תפוס בהרהוריו, והנה ראש הקהילה היהודית בפינטשוב לקראתו, איש נשוא פנים ואחד מן האמידים שבעיר. לא רצה הגוי להחמיץ את השעה, התנפל על ראש הקהילה והתחיל להכות אותו. לקול צעקתו של העשיר, נאספו ובאו אנשים, הבהילו את השוטרים, והללו תפסו את הגוי וחבשוהו בבית האסורים. בשעת החקירה והדרישה, סח הגוי לפי תומו, כי ילד יהודי ראה אותו ואמר לו שכך הוא "מנהג ישראל" ביום ההוא: גוי שמכה יהודי, מקבל פרס!.

חקרה המשטרה ומצאה את הילד יונתן, הביאוהו למשטרה ושאלוהו: מה עשה לך הגוי שרימת אותו? סח להם את כל אותו המאורע וסיים: "לא יכולתי לריב עם מי שתקיף ממני. החלטתי לרמותו, ובטוח הייתי כי הוא כבר ישתדל לחפש אחרי יהודי עשיר ולהכותו ובכך יבוא על שכרו.."

צער בעלי חיים

לא רק כלפי בני האדם התכוון שלמה באמרו אל תצא לריב מהר, אלא אפילו כלפי בעלי חיים. גם איתם יש לנהוג במתינות ולא לחרוץ את גורלם. אדם אחד השאיר את כלבו יחד עם בנו הקטן בתוך כותלי הבית. לבינתיים הבחין הכלב בנחש שמתקרב לכיוון הילד, מיד זינק הכלב על הנחש והרגו בפיו ויצא לחצר הבית כדי לרמז לאדונו על דבר ההצלה. האדון ראה סימנים של דם בפיו של הכלב, והיה בטוח שהכלב הרג את בנו. בחמה שפוכה ובקצף גדול הרג את הכלב על המעשה הנפשע שעשה. לאחר מכן מיהר לביתו והבחין שבנו משחק לו בשמחה ולידו מוטל פגרו של הנחש...

הנמשל

ברובד העמוק יותר, פסוק זה רומז בין היתר לא רק כלפי ריב בין אדם לחבירו אלא גם ריב כלפי שמים; פעמים ואדם מרגיש שנעשה לו עוול משמים: הוא מרגיש וחש בעצמו שהוא ממלא את חובתו כלפי שמים אך למרות זאת ההצלחה לא מאירה לו פנים, דברים לא מסתדרים כפי שהוא ציפה, מתעוררות להם בעיות בריאותיות, ישנם קשיים בפרנסה בשלום הבית או בחינוך הילדים.

אדם זה עלול לבוא בטרוניה כלפי שמים "למה זה מגיע לי?", "מה עשיתי?". לפי הבנתו נעשה כאן משפט לא צודק, שהרי אין לו חטאים ומעשים לא הגונים שעליהם הוא אמור להיענש.

בא שלמה ורומז לאדם זה "אל תצא לריב מהר", השמר לך ושמור לשונך, אל תבוא בקובלנה כלפי ה'. "פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך" (רעך מרמז גם לבורא[9]). כלומר סביר להניח שמה שנראה לך רע הוא בעצם טוב והוא נועד לטובתך (בגלל היותך צדיק) וכאשר יתברר לך למפרע שהכל נעשה לצורך מטרה מטיבה אתה עלול להתבייש על שדברת באופן בוטה כלפי שמים.

כותונת הפסים

כאשר הביאו ליעקב את כתונת הפסים של יוסף כשהיא ספוגה בדם, הוא קיבל זאת באופן קשה, קשה מאד. הוא התאבל על יוסף ימים רבים[10] ומיאן להתנחם למרות הציבור הרב שאפף אותו[11]. מבחינתו של יעקב המצב הוא עגום מאד. אבדן של בן אהוב מהווה טרגדיה נוראה עבור כל אדם, כל שכן כלפי יעקב אציל הנפש והכאב קשה מנשוא.

אך למעשה של דבר בו בזמן שיעקב בוכה ואבל, ה' מכין את הקרקע לבואם של יעקב ומשפחתו למצריים, ע"י יוסף שעסוק בהכנת צידה, תשתיות ומצבורי מזון ענקיים, אשר יחיו את יעקב ומשפחתו ואת העולם כולו בשנות הרעב אשר עתידים לבוא.

אשת פוטיפר

יוסף מתמודד  מול נסיון קשה מנשוא; גבירה חשובה בעלת יופי נדיר מנסה לפתותו יום אחרי יום ולא מרפה ממנו. למרות גילו הצעיר ומזג גופו החם, הוא עומד בצדקו באופן המעורר השתאות[1]. כאשר ראתה שחנופתה הרבה לא הועילה זעמה עליו ובקשה לנקום בו ע"י האשמתו בפומבי על חוסר מוסריות, ועל כך הושלך לכלא והושם בשלשלאות[2].

ליוסף הייתה סיבה מוצדקת לקבול על בוראו; זו תורה וזו שכרה? כך מגיע למי שעומד בנסיונות קשים מנשוא ונשאר ירא שמים? להיזרק לכלא?

אך הוא לא עושה כן, הוא לא יוצא לריב מהר ולא מהרהר אחרי ה'. למפרע התברר שהשהייה בבית הסוהר נועדה בין היתר לצורך הכירות עם שר המשקים ושר האופים ופתרון חלומותיהם, דבר שגרם לו אח"כ להתייצב לפני פרעה, להצליח לפתור לו את חלומותיו במקום שכל האחרים נכשלו, ובכך עלה לגדולה בלתי נתפסת – שליטה מוחלטת על כל האימפריה העצומה של מצריים למשך שמונים שנה.

גלות

אדם ירא שמים המדקדק על קלה כבחמורה, נוכח לדעת שמצבו הכלכלי אינו בכי טוב, הוא עומד לפני פשיטת רגל. הוא לא מבין מדוע מגיע לו זאת ולמה הוא נענש כך?

מפאת הלחץ הכלכלי הוא נאלץ לסגור את עסקיו, ובצער רב הוא עוזב את דירתו היוקרתית שבה הוא גר ורוכש לעצמו דירה פשוטה וזולה יותר במקום מרוחק.

לאחר זמן מה, רעידת אדמה פקדה את העיר הקודמת שבה הוא גר, נזק עצום נגרם לעיר ובין יתר הבתים גם הבית הישן שלו קרס על כל יושביו. כעת הוא הבין שכל הטלטלה והאסון הכלכלי שפקד אותו היה למעשה כדי להציל את חייו וחיי משפחתו.

אילו היו הנ"ל יוצאים לריב מהר ומתלוננים ומתרעמים כלפי הבורא, הם היו למפרע מצטערים על כל מילה ומילה שהוציאו מהפה שלהם. הם היו נכלמים מאליהם כאשר היו נוכחים לראות שהצרה הגדולה שפקדה אותם, התבררה למעשה כברכה עצומה.

אמנם הובאו כאן דוגמאות מועטות בלבד, אך הינם וכיוצא בהם, למעשה מודלים של הדברים העוברים על האדם במשך חייו. כל אדם יוכל להיווכח בעצמו, כמה דברים שהוא חשבם לרעה ובעצם היו לטובה. ועל כן בא שלמה ומזהיר: גם אם נראים לך הדברים לא כתיקנן, מ"מ אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך. 

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן