"נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו"

אדם שממהרלהרבות את כספו על חשבון אחרים הוא רע עין, אך הוא אינו יודע שלבסוף במקום להרוויח הוא יפסיד.

נבהל, פרושו ממהר[1], עושה דברים בחיפזון. בדרך כלל מי שרוצה להרבות את הונו או לחסוך, זהו תהליך ממושך שבא בשלבים; כל פעם חוסכים מעט עד שלבסוף מצטבר לאדם סכום נכבד. אבל אדם שממהר להרבות את הונו, אזי הדרך היחידה לעשות זאת היא ע"י לקיחת וגזילת כספם של אחרים. איש זה חושב שבכך הונו גדל, שהרי כך נראה למראית העין. אבל הוא אינו מודע לכך שלבסוף רק חיסרון יהיה לו מזה. הוא חושב שגם אם יתפשו אותו, לכל הפחות יחזיר את מה שגזל, אך לא יפסיד משלו כלום. אך לא כן הדבר, אלא חסר יבואנו, הוא יפסיד גם משלו, כי דין התורה אומר "אם ימצא הגנב ישלם שנים"[2] כלומר חוץ מהגזילה אשר יאלץ להחזיר, יהיה עליו להוציא מכספו את אותו הסכום שרצה להפסיד את הנגזל. וגם אם יצליח לחמוק מעונש ולא יתפס ידע על נכון כי מארה תשתלח במעשה ידיו משום שברכת ה' תסור ממנו בגלל מעשיו הרעים.

ברכה בכסף

אדם שנבהל להון, ודאי שגם אינו נותן צדקה לנזקקים כי אחרת, לפי דעתו, כספו ימעט. במעשה זה הוא רק חושב שהוא מרבה את הונו אך הוא אינו יודע שכשם שבשביל לשמר כל מיני דברים צריך להשתמש באמצעים מסוימים, וכגון: כדי לשמר ירקות יש להניחם בתוך מלח. או כדי לשמר מוצרי מזון, צריך לתת בהם חומר משמר, די בכמות מזערית של החומר המשמר ובכך המאכל ישאר טרי לאורך זמן. כך את הכסף יש לשמר ע"י שיתן מכספו לנזקקים, ובמעשה זה בעצם יגרום שכספו ישמור על ערכו ותמיד יהיה לו בו ברכה.

זול אבל יקר!

גם מהצד הפרקטי יותר ניתן להבין פסוק זה; כי אחד שתמיד מקמץ בממונו מן הסתם גם אין לו חברים, שהרי מי ירצה להיות חבר עם אחד שאף פעם אינו נותן, ותמיד עינו צרה? הסיבה שאינו נותן ומפזר לחבריו היא משום שהוא נבהל להון, אין הוא רוצה שכספו יתמעט בכך שיבזבז אותו על אחרים. אך מכל מקום רצון זה לחסוך, הוא שלבסוף יגרום לו נזק כספי גדול יותר, שכן אדם שיש לו הרבה חברים שנהנים ממנו וממעשיו, אם הוא יהיה צריך לעזרה כל שהיא, מיד הם יבואו לעזור לו כהכרת הטוב: במידה ויש לו תקלה במערכת החשמל שבבית, במערכת האינסטלציה או ברכב, הרי יש לו חברים שמתעסקים במקצועות אלו, הם ודאי יעזרו לו. וגם אם ידרשו ממנו תשלום עבור העבודה סוף סוף זה יהיה מחיר סמלי ולא תשלום מלא. בנוסף הוא גם יכול להיות בטוח שהעבודה תעשה על הצד הטוב ביותר כי הם לא ירצו לאכזב אותו.

לעומתו האיש רע העין שאין לו חברים ומכרים נאלץ לשלם על כל עבודה פרטית שנעשית אצלו בכסף מלא, ובנוסף הוא עלול ליפול לידיהם של אנשי מקצוע לא הגונים שינצלו את חוסר בקיאותו בתחום והעבודה תעשה באופן שטחי או לא מקצועי, דבר שיאלץ אותו לפנות שוב לאותם בעלי מקצוע בזמן הקרוב. בסופו של דבר כל מה שביקש לחסוך ברכישת חברים וקרבתם, הוא ישלם כפליים.

שער עצמי

פעמים שאותו אחד שנבהל להון, הוא כל כך אובססיבי בשמירת ממונו עד שאין די בזה שעינו צרה בשל אחרים והוא לא ייהנה אותם כהוא זה מכספו, אלא עינו צרה אפילו בכל הנוגע אליו ולמשפחתו. כדי להרבות את הונו הוא יוותר על דברי מחייה בסיסיים, הוא יקנה פירות וירקות סוג ג' שכבר החל הריקבון לפעפע בהם, מפני שניתן להשיגם במחיר נמוך מאד, ולעיתים אפילו בחינם. הרי בכך הוא חוסך כסף, חושב הוא לעצמו. אך לבסוף כתוצאה מההזנחה, הוא או אחד ממשפחתו הופכים להיות חולים וכעת צריך להוציא את אותו כסף שניסה לחסוך, על רופאים ותרופות, וברוב הפעמים אפילו יותר. בנוסף מובן מאליו ששום ביטוח בריאותי הוא לא יעשה, וכי לא חבל לזרוק כמה מאות שקלים כל חודש? ולבסוף מבצבצת לה בעיה בריאותית כלשהי; אם לדוגמא לפתע חלילה יש בעיות עם הכליה וצריך השתלה אזי לבסוף 'חסר יבואנו' הוא מוציא מכיסו מאות אלפי שקלים בעל כורחו חרף כל ניסיונו לחסוך, או יותר נכון בגלל ניסיונו לחסוך תחת היותו רע עין שנבהל להון.

גם כאשר פוקדים אותו כאבי שיניים למיניהם מתבטאת אצלו תכונת 'הנבהל להון'; 'אין דבר אקח אקמול - זה יעבור' הוא אומר. וכי לא חבל ללכת לרופא שיניים ולבזבז שם כסף עבור 'סתימה'? אקמול הוא הרבה יותר זול! לצערו לבסוף מתברר שהאקמול אינו פוטר את הבעיה אלא רק משקיט אותה - זמנית. בינתיים הריקבון בשן פושה עד שכבר מאוחר מדאי לעשות 'סתימה', דרוש טיפול שורש או השתלה - שמחירם גבוה הרבה יותר, הוי אומר 'וחסר יבואנו'.

קין והבל

בדרך כלל כסף גורם למריבות בין אנשים, כל שכן כאשר המצב נוגע לירושות שאינם ברורות או אינם מוסכמות על היורשים וכל אחד טוען שנעשה לו עוול ושהצד השני עשקו. ניתן להבין זאת מכיוון שחלק הירושה הינו מוגבל, לכן כל אחד חפץ להגדיל את חלקו. לפי זה היינו מצפים שלפחות בתחילת הבריאה כאשר לאדם הראשון היו רק שני בנים – קין והבל, שהם אמורים לרשת את העולם כולו באופן שיש לשניהם די והותר – חצי עולם לכל אחד, שלא תהיה ביניהם מריבה וסכסוך כספי. למרבה האירוניה, גם אז הייתה זו הירושה שהיוותה  עילה לרצח הראשון בהיסטוריה האנושית. הם רבו ביניהם על דבר חלוקת הירושה[3], קין רצה שליטה אבסולוטית על כל העולם ומתוך כך הסתכסך עם הבל ולבסוף רצחו. מתברר שקין היה בגדר של 'נבהל להון איש רע עין' אך הוא לא ידע שלבסוף 'חסר יבואנו',  הוא נענש להיות נע ונד בארץ[4] עד שאפילו לא יכול היה ליהנות ולרוות נחת מכל הרכוש והקרקעות שהיו לו, ותחת זה קיבל עונשים וקללות.

מלווה בריבית - זהירות

סוג נוסף של נבהל להון, זה המלווה בריבית. התורה אסרה להלוות לחבירו בריבית "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּֽׁךְ"[5]. יהודי מצווה לעזור ולהלוות לחבירו[6] גם ללא תמורה כל שהיא. אדם שמתעלם מציווי זה ובכל זאת מלווה בריבית מפני שהוא רוצה להרבות את הונו הרי שהוא רע עין. ייתכן שלעת עתה הוא מצליח וצובר הון רב,  ופעמים ואף אנשים מקנאים בו על הצלחותיו הנעשות באיסור אך לבסוף 'חסר יבואנו' - סופו שיתמוטטו נכסיו באופן שלא יוכל להתאושש מזה לעולם[7].

נפילתן של אימפריות

הון אינו דבר המתבטא רק בכסף וברכוש, אלא גם שליטה והרחבת הגבול הינם סוג של הון. הרצון שיש לשליטים לשלוט ולכבוש עוד ועוד ולא להסתפק במה שיש להם אלא להיות בגדר של 'נבהל להון' הוא זה שגרם להם לבסוף ל'חסר יבואנו'. הם והאימפריה הגדולה שלהם לבסוף נפלו ונעלמו מהמפה, מפני שכעת היה עליהם להגן גם על העמים שתחת חסותם, ובגלל ששטחיהם  נעשו גדולים מדאי כבר לא יכלו להגן ולמנוע מרידות שהיו בגבולם הנרחב, כך לבסוף התחילה להתרופף האחיזה בקצוות האימפריה ולבסוף במשך השנים התרופפות זו התקדמה אט אט לתוככי המעצמה עד שלבסוף אימפריה זו חדלה מלהיות. אכן פרדוקס, התוספת והגדילה של מעצמות אלו, היא היא שגרמה להן להתקטן ולהתמעט - 'ולא ידע כי חסר יבואנו'.

כך גם היה סופו של אלכסנדר מוקדון, הוא כבש עוד ועוד ארצות ומדינות והייתה שליטתו בעולם כ"כ גדולה, עד שכמעט לא היה תקדים למצביא אחר שכבש והרחיב את גבולות ארצו באופן כה רב. אך זה לא הספיק לו, הוא חפץ גם להגיע למזרח הרחוק וגם שם להטיל את חיתתו. למגינת רוחו הצלחה מטאורית זו נקטעה באיבה, הוא מצא את מותו במגפה בעודו במזרח, והוא סה"כ בן 33.

הנמשל

הפן הרוחני שבדבר הוא שהנבהל להון סופו שיגיע לו חסרון נצחי. אדם שמתבקש לעשות מצווה כלשהי אך במצווה זו נדרשת הוצאה כספית, כגון לקנות ארבעת המינים בסוכות או לתת צדקה לעניים יתומים ואלמנות. והוא בגלל קמצנותו אינו עושה מצוות אלו, לבסוף חסר יבואנו- הוא יהיה נחסר שכר של אותה מצווה בעולם הבא, והוא יצטער על זה לנצח בראותו את השכר הגדול שאיבד בגלל שהיה נבהל להון. אין טעם לקמץ בהוצאות כאשר אדם מקיים את מצוות התורה, בין אם הוא משלם על מצרכי האכילה קצת יותר בגלל השגחת הכשרות או לקנות תפילין ממקור מהימן, ובין אם צריך להשקיע על מקומות לימוד טובים לילדים בתלמודי התורה וכיוצא באלו. היחידי שנשכר מכל הנ"ל זה האדם עצמו.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן