סיפורו של משה עטיה: "כך ניצלתי מפגעי הטבע בתאילנד והקמתי מדרשיה"

אם תגיעו לקריית שמונה ותשמיעו את שמו של 'משה עטיה' ברחובות, דומה כי כולם ידעו על מי אתם מדברים. כי משה עטיה הוא אחד האנשים המוכרים ביותר בעיר הצפונית. "הרב משה", מכנים אותו בני הנוער ביראת כבוד, והם מגיעים כדי להתייעץ אתו בנושאים מגוונים, לשאול לעצתו וסתם כך כדי לשפוך את ליבם, כאילו הוא היה אחיהם הגדול.

משה מצליח לתמוך בהם, לחזק אותם ואף להאהיב עליהם את היהדות שעד כה לא הכירו. הוא עושה זאת טוב כל כך בזכות העובדה שגם הוא, כאשר היה בגילם, הגיע בדיוק מאותו רקע והוא מזדהה בדיוק עם מה שהם חווים.

איפה היה אלוקים?

"נולדתי בקריות, באזור חיפה", הוא פותח את סיפורו. "המשפחה שלי הייתה רחוקה מאוד משמירת מצוות והדבר העיקרי שעניין אותי כנער היה כדורגל. שיחקתי במחלקת הנוער של הפועל חיפה והייתי טוב בזה, מאוד נהניתי, והאמת היא שלא היו עוד דברים רבים שהעסיקו אותי באותו זמן.

"בגיל 17, כשכבר הייתי עמוק בתוך עולם הכדורגל והמסיבות, שוחח אתי חבר ילדות בשם יצחק רז. היום הוא כבר הרב יצחק רז ועומד בראש ישיבה, אך אז הוא היה בדיוק כמוני. היינו חברים מגיל אפס ועברנו ילדות משותפת. אבל בגיל 17 שמתי לב שמשהו השתנה בו. הוא אמר לי: 'שמע משה, יש שיעור תורה אצל חבר שלנו, יש שם גם אוכל ושתייה, רוצה לבוא?' אני זוכר עד היום את התגובה שלי: 'עזוב אוכל ושתייה', צחקתי, 'עזוב תורה, אני רוצה לשחק כדורגל, יש לי אימון עכשיו'. אבל יצחק שכנע אותי: 'מה אכפת לך? בוא ננסה. מה כבר נפסיד?' איכשהו השתכנעתי. הגענו לשיעור ולמרות שלא ממש הבנתי על מה מדבר הרב, הייתי מאוד פעיל. כל הזמן שאלתי שאלות וניסיתי להוכיח לרב עד כמה שהדברים שהוא אומר מוטעים. אחר כך, כשיצאנו, אמרתי ליצחק שהשיעור היה ממש משעמם. אבל בכל זאת, במהלך השנה שלאחר מכן מצאתי את עצמי מתלווה אליו מידי פעם כשהוא הלך לשיעורים האלו. בשיעורים שאלתי כל הזמן את השאלות שתמיד היו לי: למה יש עולם הבא? למה ה' לא הציל את היהודים בשואה? מה זו נשמה? מהו התיקון שלי?"

בסיומה של אותה שנה התגייס משה לצבא, ומאז הוא לא ביקר בשיעורים של הרב. "החיזוק שקיבלתי התחיל לדעוך, אבל לקראת סוף השירות הצבאי שלי, יצר איתי יצחק שוב קשר והודיע לי שלקריית אתא מגיע רב מאוד ידוע שימסור הרצאה לפני 700 איש. הוא לא שאל לרצוני, אלא פשוט הודיע לי שאני בא אתו.

"הגעתי להרצאה ומיד בתחילתה הייתי מחומם. החברים עודדו אותי ואני זוכר את עצמי מתפרץ מול כל יושבי האולם: 'הרב, יש לי סבתא ניצולת שואה, היא סבלה הרבה. אני רוצה לדעת כעת – איפה היה אלוקים בשואה'"

ומה השיב הרב?

"האמת?" משה מרצין, "שאין לי מושג. פשוט לא ניסיתי להקשיב, לא הייתי מרוכז, רציתי רק לשאול. הדבר היחיד שאני זוכר הוא שהרב הזכיר בדבריו כמה פעמים את העובדה שאת הקב"ה אפשר לראות בטבע, שכן המילה 'א-ל' היא בגימטרייה 'טבע'. אחר כך, כשהמשכתי לאתגר את הרב הוא השיב לי: 'אני רואה שאתה דווקא מתעניין. אני מציע לך ללכת לישיבה במשך חודש. בשלושת השבועות הראשונים יהיה לך קשה, אבל בשבוע האחרון יענו לך על כל השאלות, ואם לא יענו, אז אני אענה'. שמעתי והשבתי בחוצפה: 'כעת קצת מאוחר. בשבוע הבא אני יוצא לטיול בתאילנד עם החברה שלי'".

סיוט של טיול

"ובאמת זה מה שהיה", ממשיך משה בסיפורו, "שבוע אחרי אותה הרצאה יצאתי לטיול עם החברה שכיום היא אשתי. נסענו לתאילנד לטיול הרפתקני במיוחד. מהרגע הראשון אמרתי שאני בכלל לא רוצה לטוס לתאילנד, אלא מעדיף אירופה, עם בתי מלון וללא הרפתקאות. אבל אשתי התעקשה ושכנעה גם אותי. אני זוכר שביום הטיסה הגענו לשדה התעופה והייתה לי תחושת בטן חזקה שאמרה לי: 'אל תעלה למטוס', ובכל זאת נסענו. גם כשהגענו לתאילנד היו לי תחושות לא טובות. נחתנו בתחילה בבנגקוק, ולמרות שבספרי תיירות רבים מכנים את המקום הזה כ'גן עדן', אני הרגשתי כאילו שהגענו לגיהינום. הייתה שם הרבה טומאה שיכלו ממש להרגיש אותה. דבר נוסף שהפריע לי הוא חוסר הערך לבן אדם. יכולת לראות שם אדם שנפל ברחוב ושוכב מבלי יכולת לקום ואף אחד לא מתייחס אליו".

לגבי הטיול עצמו מציין משה שהוא ואשתו הכירו במקום עוד חבורת ישראלים והם טיילו יחדיו. בשלב מסוים היו אמורים לעלות על אוטובוס, אך הוא הרגיש שהוא לא מסוגל. "לא ידעתי להסביר מדוע, אבל הרגשתי שעומד לקרות לנו אסון עם האוטובוס הזה", הוא נזכר, "ניסיתי לשכנע את החברים לקחת מונית ספיישל ולהתחלק בתשלום, אבל הם צחקו עליי. הרמתי ידיים והדברים היחידים שהכנסתי אתי לאוטובוס היו מצלמה ותיק עזרה ראשונה. לפני שנכנסנו לאוטובוס גם צילמתי אותו מכל צדדיו. כולם צחקו עליי: 'מה אתה מצלם?' ואני עניתי להם: 'בשביל שאם יקרה משהו נוכל להשתמש בתמונות האלו לצרכי תביעה'".

הם נכנסו לאוטובוס והנסיעה החלה. "היינו מנומנמים", הוא נזכר, "ואני זוכר שבחלומי אני רואה איך שהאוטובוס נכנס לתוך משאית וכולנו עפים. התעוררתי כולי מבועת, ואז ראיתי שהכל תקין, אבל דקה אחר כך התרחש במציאות בדיוק מה שראיתי בחלום.

"היינו באמצע אחד הכבישים המהירים ביותר בתאילנד, כשאני מגלה איך שהאוטובוס סוטה ממסלולו ומתהפך לצד הדרך. הדבר העיקרי שאני זוכר מהחוויה המזעזעת הזו הוא שאני מחזיק בכיסא שלפניי והאוטובוס מתהפך ונגרר כ-200 מטרים על הכביש. מאוחר יותר הבנו שכנראה הייתה משאית שנתנה מכה קטנה לאוטובוס. הנהג איבד שליטה וכך נפלנו אל תוך התעלה".

וכפי שמשה מדגיש היה להם נס גדול מאוד. "היינו עלולים להתדרדר מאות מטרים לתהום, אבל נעצרנו בזכות גזע עץ גדול שהיה שם. כמעט כל הנוסעים נפצעו, אבל ברוך ה' לא היו אבדות בנפש".

משה עצמו רק נשרט, וכשהוא הבין שהוא במצב טוב יותר מהאחרים, הוא מיהר לחפש את תיק העזרה הראשונה והחל לחבוש את הפצועים. "תפקדתי על אוטומט – התקשרתי לארץ לחברת הביטוח והודעתי שהייתה תאונה, אחר כך הגיע למקום אמבולנס ובבת אחת הבנו מהי מדינת עולם שלישי. האמבולנס היה קטן והיינו צריכים להידחף כדי לזכות לעלות אליו. גם בית החולים שהגענו אליו היה מחריד. הרופאים שהסתובבו שם לא ידעו מילה אנגלית והמכשירים שהם השתמשו בהם נראו כאילו נלקחו מימי הביניים, על הקירות טיפסו לטאות ותולעים. פחד אימים. אחרי חצי שעה הגיע אלינו רופא ואותת בתנועות ידיים שאנו עוברים בית חולים.

"חשבנו שבית החולים שנעבור אליו יהיה יותר סביר, אך התבדינו. היינו שם מספר שעות, ורק אז התקשר אלינו שגריר ישראל בתאילנד וביקש לשמוע מה מצב הפצועים ואיפה אנחנו. שוחחתי אתו ונתתי לו את כל הפרטים, ואז הוא הודיע: 'אני שולח שני אמבולנסים עם רופאים צמודים שייקחו אתכם לבית החולים הכי טוב במדינה. ובאמת, האמבולנסים הגיעו והתברר שלקחו אותנו לאחד מעשרת בתי החולים הטובים ביותר בעולם".

חלפו להם מספר ימים, חלק מהפצועים הוטסו לארץ והאחרים שוחררו מבית החולים. אחרי התלבטות החליטו משה וחברתו להמשיך בטיול, אך ההמשך לא היה טוב מראשיתו. "פעם אחר פעם הרגשנו איך שהקב"ה מכה בנו ופשוט מראה לנו שאין לנו מה לחפש כאן, בארץ שמלאה בעובדי עבודה זרה. כשעלינו על אנייה לצורך הפלגה היא כמעט התהפכה אל תוך האוקיינוס השורץ כרישים מסוכנים; אחר כך כשהיינו על החוף שכרנו רכב, אבל התנגשנו ברכב מקומי והוא נהרס; כשעלינו על מטוס הייתה תאונה לא פשוטה והכנף של המטוס כמעט התרסקה. פעם אחר פעם נחשפנו לסכנות שפשוט הוכיחו לנו שאנחנו אנשים כל כך קטנים שלא מסוגלים לתכנן כלום".

רק אחרי שהם חזרו סוף סוף לארץ, אומר משה שהכתה בו פתאום ההבנה והוא נזכר במה שאמר פעם הרב בהרצאתו – "א-ל זה בגימטרייה טבע". "פתאום הבנתי איך שמההסתכלות בטבע אפשר לראות עד כמה גדול כוחו של אלוקים. כי הוא זה שמסוגל ברגע אחד להפוך אותך בתוך המים, או לגרום לך לתאונה או כל דבר אחר, החיים שלך נמצאים אך ורק בידו".

התורה מגיעה לצפון

הצעד הבא של משה כבר היה בשיעורי תורה. "התחלתי ללכת לשיעורי תורה קבועים ובאותה תקופה גם התחתנתי עם אשתי ויצאנו לחיים. אחרי החתונה נטענו את מקומנו בקריית שמונה ולאט-לאט התחזקנו ביהדות. זה לא שבבת אחת התחלנו לשמור את כל התרי"ג, אלא הכל הגיע בשלבים".

אבל משה אומר שמאז שהוא התחיל את החיזוק, הוא גם הבין עד כמה ששיעורי תורה יכולים לחולל תהפוכות בנפש האדם, וזה מה שהוביל אותו להזמין למקום רב שימסור שיעורים קבועים לפני הנערים המתגוררים בעיר. כך החלו להתכנס בני נוער, בתחילה בבית ואחר כך בבית הכנסת.

עם השנים התפתחה הפעילות והתהדק הקשר בין משה לבני הנוער. "הקמנו מועדון של אור ישראלי – תנועת הנוער בהנהלתו של הרב גרוסמן", הוא מספר, "ומגיעים למועדון בכל שבוע כמה עשרות חבר'ה. כולם חילוניים גמורים ומדהים לראות אותם באים, פותחים ספרים, מקשיבים לשיעורי תורה ונוסעים אתנו למקומות קדושים. זה מדהים ומרגש".

אבל איך אתה מסביר את זה? מה גורם לנער חילוני לבוא לשמוע שיעורי תורה?

"אין כאן תשובה אחידה. כל אחד נמשך לכאן בזכות משהו אחר, יש את אלו שפשוט מחפשים תעסוקה ומשעמם להם, יש את אלו שנהנים מהאוכל וממשחקי הסנוקר והכדורגל שאנו משחקים בין השיעורים, ויש גם שפשוט נגררים אחרי החברים שלהם. אני עצמי 'דג' את הבחורים האלו בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה - החל מהשעה אחת עשרה בלילה והלאה אני מסתובב ברחובות ורואה אותם יושבים על הגדרות, מסתובבים ועושים שטויות, אז אני משוחח איתם וממליץ להם לבוא למדרשיה שלנו. כיום, אחרי בערך ארבע שנות פעילות, אני חושב שכמעט אין בעיר נער שלא מכיר אותי".  

ומשה אינו אחראי רק על שיעורי התורה, אלא הוא הפך בשנים האחרונות גם לכותל הדמעות של הנערים. "הם מספרים לי דברים שלהורים שלהם הם לא מעזים לספר. לא פעם אני שומע על נערים שהגיעו לדיוטות תחתונות ביותר, ואני מנסה לגמול אותם בכל דרך ולחלץ אותם".

והסיפוק הגדול ביותר שלו הוא שבסופו של דבר מגיעים חלק מהנערים לישיבות קדושות. "לא פעם אני מפנה אותם לישיבה של הרב יצחק רז – החבר שלי שבזכותו התחלתי להתעניין ביהדות והגעתי לאיפה שאני נמצא היום. ממש סגירת מעגל".

בימים אלו, כפי שהוא מציין, הוא עובד על מנת לפתוח בקריית שמונה כולל מסודר ואף להקים במקום ישיבה של בני נוער שיגיעו מחוץ לעיר. לישיבה יצטרפו גם בני נוער שחוזרים בתשובה, ובהמשך צפויה אף להיפתח ישיבה קטנה. ומה בהמשך? "השמיים הם הגבול", הוא אומר, ואז מוסיף בתקווה גדולה: "החלום הגדול שלי הוא שקריית שמונה תהפוך לעיר תורנית. אני לגמרי מאמין שזה יכול להתגשם".