נרות השבת הראשונים בחייהם

"הי, ילד חדש בחדר שלכם, הא?".

קולות צחוק חרישיים ליוו את פיני בעל הפונפון האדום בפסיעותיו הקופצניות המדלגות אל תוך החדר. "פיני הפונפון" קראו לו, לפנחס, על שם הפונפון הליצני שהיה צמוד תדיר לאפו, לפחות בין כתלי המחלקה. הוא שאף אל קרבו את הריח המעורר שעמד באוויר. הוא כבר למד לאהוב אותו.

אדנית עמדה סמוך למיטה הסמוכה לדלת, והניצה עלי כותרת של נרקיסים לבנבנים ריחניים. חדר 106 הוצף באור שמש אביבית, חמה ומלטפת של ערב שבת, והיווה ניגוד משווע לרחוב התל-אביבי הסואן בשעה זו. רק פיני הצליח להחדיר מעט רוח חיים בין דייריו הארעיים של המקום המאיים.

על הקיר הנסמך על הדלת נשענה אישה עטויה מטפחת ראש פרחונית, ודיברה לתוך שפופרת טלפון נייד. בנה שישב-שכב מכוסה בשמיכת קיץ עד מעל למותניו, הבליע חיוך למראה הליצן הנחמד והבלתי מוכר, שבדיוק באותו רגע כחכח בגרונו העמוק. "אההחמ...ש-לו-ם", קד קידה עמוקה והסיר את כובעו הענק. האישה הסתכלה במבט מוזר באיש גלוי הראש ויצאה החוצה עם הנייד.

 "מה שמך, ילד?", שאל האיש המצחיק והלביש פונפון אדום נוסף על אפו של החולה הקטן.

"מנחם...מני", צחק הקטן והשתעל בקושי. הוא היטיב כיפה מקושטת לראשו בתנועה ספונטנית.

"אווווו....זה שם יפה, מני." הליצן פתח מזוודה קטנה ונבר בה קלות, "לי קוראים "פיני הפונפון" ו...לא, לא להוריד את האף היפה הזה! אז יש לנו היום מופע מ---"

אופס.

מתוך כף ידו עף לתקרה קפיץ ארוך חייכני, שנדבק שם לבלי שוב. "אויש, איך נוריד אותו עכשיו?" בכה פיני הפונפון, ולמני לא היה נעים. "אה, יש לי רעיון ג-או-ני! הנה", הושיט למני קפיץ זהה, "זה לחיי ההיכרות בינינו..." פיני התרווח על הכיסא הפנוי.

"בן כמה אתה, מני?", קולו היה מצחיק פחות עכשיו, אבל מאוד חביב ונעים.

"בן ארבע!" פתח הילדון כף יד קטנה והסתיר את האגודל. "בעצם, עוד לא היה לי יומולדת בגן, אז נראה לי – נראה לי, שב'שבועות'," הטעים במלעיל. "כי ת-מיד ב'שבועות' אימא מכינה עוגת גבינה, ורק אני חותך אותה!".

"וואו, אז אתה ממש ע-נ-ק!!!", הליצן חייך, אבל היה נראה עצוב.

"נכון, ושנה שעברה עשו לי 'חלאק'ה'", מני סלסל בין אצבעותיו שתי קווצות שערות בהירות לצדי פניו החיוורות קמעא.

"חלק - מה?!", הגבות בצבע הלבן- אדום, המרוח, התכווצו.

"פאות, כאלה", הילד ממש משך את השערות.

לפתע התקרב אליו פיני הפונפון. הוא היה נראה כמו אבא, אפילו שבכלל הוא לא היה דומה לאבא של מני. "כיף לך כאן, בחדר הזה?".

מני שתק.

גם פיני.

ולבסוף אמר מני: "כן, כי ככה השם רצה, וזה לטובה. וגם...זה...זה ניסוי".

"ניסוי?" נבעת הליצן. "למי, לרופאים?!".\

(צילום: shutterstock)

"לא", נענע מני את הראש חזק. "לנו; לי, וגם לאבא ואימא. השם רוצה לנסות מי שצדיק!".

"אתה? צדיק?".

מני צחק והשתעל. "הרב'ה אמר לי שכן, אבל אחים שלי ת-מיד אומרים הפוך, שאני ילד רע שמציק לכולם ולא שומע לאימא".

"לא נכון, אני רואה שאתה ילד טוב". פיני הסתכל למני הרבה זמן בתוך העיניים, ואחר כך שאל:" מי אמר לך שזה ניסיון?".

"ניסוי? – אבא", ענה מיד מני. "הוא רב עם זקן ארו---ך ארוך".

"אהה". פיני נעמד והציץ בשעון הקיר הססגוני, "טוב, מני ילד חמד", הוא צבט לו בלחי, "אני צריך ללכת לשמח עוד ילדים. אז---פאפ!!!" לחץ על אפו של מני, שהתגלגל מצחוק חינני ביותר. "אל  תדאג, אני אבוא הרבה פעמים להצחיק אותך!".

"רק אותי?".

"לא רק, אבל הכי".

"תודה", לחש מני בביישנות, כשפיני הפונפון סגר את המזוודה שלו והרים אותה. "השם אוהב את כל הצדיקים".

"אני לא צדיק."

"אתה כן, כי אתה עושה מלא מצוות כרימון".

"אני לא!" הליצן נהיה קצת אדום, והסיר את הכובע הענק. "אפילו אין לי כיפה, רואה?".

"יש לי עוד אחת, רוצה?".

"לא. בשביל מה אתה שם כיפה?", פתאום הליצן נהיה איש רגיל, ואפילו קצת כועס.

מני הרים את עיניו המושפלות. "מה, היא לא יפה?", הוא הסיר לרגע את הכיפה המעוטרת והניח את ידו השמאלית על ראשו. "תראה, אפילו כתוב עליה 'מנחם'. ועוד בזהב!" התריס.

האדום על הפנים של הליצן כבר נמרח כמעט לגמרי. הוא ניגב מהר את העיניים ופנה לצאת.

"רפואה שלמה, מני". היה נדמה למני שהוא חייך בכוח.

"שבת שלום...", מלמל מני, ואחר הוסיף בלחש "היום בלילה שבת!", הסביר את איחולו.

"אהה, נכון". פיני צבט את מני בלחי והלך.

"מי הדליק את העששיות?".

קול שקשוק כף בקערת מרק ענה למיטל מן המטבח.

"פיני! הגעת היום מוקדם!", נכנסה למטבח והניחה את תיק הצד החום על גבי אחד הכיסאות. "קרה משהו?", הוסיפה כאשר לא זכתה למענה אנושי.

"לא," ענה בעלה בשפה רפה והמשיך לשתות.

מיטל קרצפה את ידיה בסבון נוזלי ורדרד. "אימא שלי ביקשה שנבוא", עיוותה את פניה ופתחה את ברז המים. "רוצה?", הסבה את ראשה לעברו.

פיני משך בכתפיו.

מיטל ניגבה ידיה במגבת קטנה ותלתה אותה על הוו. "בחודש התשיעי תהיה לנו סיבה טובה לשהות שם, עד שאלמד לטפל ביצור ששמו תינוק".

הוא עיוות את קצה שפתו העליונה לדבר שנראה כמו חיוך, התרומם ממקום מושבו ונטל שקית שחורה שהייתה מונחת מתחת לשולחן, פניו אל דלת היציאה.

"לאן?!".

"אחזור בשעה הקרובה", ידו על הידית.

פניה האדימו, אך היא שתקה כרגיל.

"נלך להורים שלך מתישהו?", שאל.

נענעה בראשה בהחלטיות.

"אז שלום", יצא לחדר המדרגות החשוך.

מיטל סגרה את הדלת אחריו, ונשענה עליה. לפתע פתחה אותה בתנופה:" פיני! הפלאפון! שכחת...".

השקט שב אליה בבוז.

משנטרקה הדלת שנית, המשיך לרדת.

הערב הקריר קיבל את פניו והפיח בו חיים חדשים. השמש אספה קרניים אחרונות בגוני הוורוד. הוא האיץ את צעדיו למראה כוכב שהבהב בשמים. רגליו החלו להתעייף. "אולי בכל אופן הייתי מוותר על ההליכה הרגלית?" עלתה בו טרוניה. הוא הניף את ידו בביטול, ומצא את עצמו על שפת המדרכה למול רמזור אדום ו---

"רק זה היה חסר לי עכשיו... אין לי מזל! למה הייתי צריך לעשות את זה?!"

זו אימא של מיטל, ללא כל ספק. "למה לא באנו? ולאן מועדות פני בשעה כזו, ועוד בלי הבת שלה?".

פיני רכן אל הארץ והתיר את שרוכי נעליו הלבנות. לאחר מכן קשר אותם שוב. עוברים ושבים העיפו בו מבטים שואלים. בינתיים התחלף הולך הרגל ברמזור לירוק, ופיני יכול היה לשמוע את להגיה של החותנת הרוטנת על נימוסי הישראלים קרבים והולכים ואז מתרחקים, עד אשר חלפה על פניו.

הוא נשם לרווחה.

נטל את השקית מעם המדרכה והמתין שוב שהרמזור "יואיל בטובו" "להתיירק", בעודו מעביר משקלו מרגל לרגל. מבט קצר בשעון היד, ורגל אחת ירדה אל הכביש. "מעניין מי האדם הרחמן שהמציא את הרמזור... בכלל, ספר חוקי הבטיחות, עם כל זאת שאוכף קנסות כבדים, לטובת העם הוא נועד. כן, אי ידיעת החוק לא פוטרת מענישה... כל שכן מי שיודע – ומתעקש להביא על עצמו צרות...".

אור עמום במחלקת הילדים בישר לו על תחילת שנת הלילה.

"מני?!".

שקט.

פיני עמד שם, שקית אטומה בידו הימנית, וידו האחרת מקנחת את אפו בממחטה.

"אי, אי, אח...", נשמע קול מכיוון המיטה הסמוכה לחלון. פיני מיהר לשם: "לקרוא לאחות?", ליטף את שערותיו השחורות והארוכות של הילד. הקטן לא ענה, שמורות עיניו נעצמו שוב. פיני הציץ במוניטור וחזר לאחוריו. הוא הביט במני הישן שנת ישרים, נאנח והתיישב. הבלונים הצבעוניים שצצו מעל המיטה, היטשטשו מול עיניו. הוא הביט בשמים זרועי הכוכבים, שכאילו נפלו בזה אחר זה והתנפצו בדממה. פיני ניגב את לחייו הלחות והתרומם לאיטו. כנראה איחר.

"פיני!"

"הערתי אותך?".

"אני לא מצליח להירדם כבר שעה!" התלונן הילד. "כמה אפשר לישון? בוקר, צהריים, ערב, לילה?".

פיני חייך חיוך קטן והתיישב שוב.

"מה אתה עושה פה?" שאל מני.

פיני נאנח. "אני רוצה שנעשה ביחד קידוש".

מני הרים גבה מקומרת. "אתה לא עושה 'קידוש' בבית?".

"לא, אשתי לא תרצה".

"למה?" מילה בודדה.

הילד המום, חשב פיני. איך הוא יוצא מזה בשלום?

"לא יודע למה", ענה בפיזור נפש, "אבל לא נראה לי שהיא תסכים לי להחזיק כוס עם יין בשבת".

בתקווה שלא "יקלקל" את הילד החרדי המתוק הזה, אשר חינניותו נושבת אליו בגלים, ומצמררת את גבו בכל פעם מחדש.

"אז תשאל אותה עוד פעם". פעם סיפרה לו אימא, שיש יהודים שלא מקיימים מצוות, כי הם לא יודעים שזה כיף. "כדאי לך".

"אני אשאל", נכנע פיני, והילד עצם את עיניו לרגע. פיני שלף מן השקית יין אדום וכוס חד פעמית, כשלפתע קטע את רצף פעולותיו קולו של הקטן: "אתה לא הולך?".

"לאן?".

"לאימא שלך, לשאול אם גם היא רוצה לעשות קידוש!".

"שבת הבאה", הפטיר פיני כלאחר יד.

"אבל היא יכולה לאכול בלי קידוש! היא תהיה כל כך רעבה עד שתלך אליה לבית, ותעשה לה קידוש!".

מוזר. פיני הפונפון כל כך הצחיק אותו היום. כל הילדים אומרים שהוא ממש ליצן, כמו של פורים. ופתאום עכשיו הוא איש רגיל, כמעט כמו המוכר במכולת, בלי כיפה וקצת כועס.

פיני התנשף בקוצר רוח, "אתה רוצה לעשות לי קידוש, או לא?".

מני נרעד לשמע הטון התקיף, "א...אבל, אבל עוד מעט אבא שלי יבוא", אמר. "הוא יודע לעשות קידוש. לא אני... מה, אתה הולך?", תמה משהבחין בפיני העוזב.

"אני צריך ללכת", ענה הלה ביבושת.

"מה, אתה מתבייש מאבא שלי?", שאל הילד, עיניו נעצמות מרוב דיבורים. וכמו בתזמון, נכנס אל החדר בצעדים גדולים, אדם בגיל העמידה, זקנקן בהיר לסנטרו הכחוש מעט ובידיו סידור מעור.

"כבודו מעוניין להצטרף לקידוש?", פנה אל פיני בסתמיות, אך בנימה מקרבת משהו.

"אה... כן, בטח... כלומר; למה לא?", מצא פיני את עצמו משיב.

אבא של מני עזר לבנו לעבור אל כיסא הגלגלים ונשק על מצחו. אחר הניח שתי ידיו על ראשו הקטן ובירך בדבקות: "ישימך... כאפרים וכמנשה... יברכך השם... יאר פניו אליך... וישם לך שלום".

דמעות זלגו מעיניו של האברך וצנחו על זקנו הבהיר. הילד נטל את ידו הגדולה ונשק לה כמתוך הרגל. "אמן" אמר בקול.

"א...אמן", חזר אחריו פיני, כהד, למרות שלא שמע כאן שום ברכה מהותית לאלוקים.

הם צעדו, גבר חילוני לצד אב ובנו הדתיים-אדוקים, לאורך מסדרון בית החולים השקט.

בחדר הגדול המתינו בציפייה דרוכה כעשרים גברים וילדים. אבא של מני קידש ולגם, מוזג לכולם יין של ברכה.

פיני טעם מעט, חש את זוויות עיניו לחות קמעא. אחר עזב את המקום במהירות.

"מיטל, הגעתי." היא ישבה על הספה, בידיה ספר קריאה ותו לא.

"קרה משהו מיוחד?", קולה היה עייף, מתעניין בכנות. "כי... כיפה?!".

"כן".

"זה סופי?", קולה, החזק בדרך כלל, בגד בה. היא נשמעה מבולבלת למדי.

"אני רוצה שתצטרפי אלי. אני יודע שאת לא הכי או---"

"לא!" היא קטעה אותו באמצע דבריו. "להיפך, פיני, להיפך!" לפתע קלחו הדמעות את פניה כגשם שוטף, קולה רעד: "פיני. אני חיכיתי לך. אני תמיד רציתי, ואתה עמדת בדרכי. רציתי לחזור למקורות, לבית אבא! היום ראיתי את הנרות וליבי נמס. ידעתי שאתה אתי, אלוקים שמע את תפילתי!

"לא אעמוד בדרכך, פיני". מיטל הביטה בעיניו הנוצצות וחיוכו הזורח. "גם אני רוצה".

"ושהצעד שעשינו היום", לחש פיני, "יהיה לרפואת הילד הצדיק מני – מנחם הקטן. שיבריא ויחזור לביתו שמח ושלם!".

"אמן", ענתה מיטל והביטה בעששיות הדולקות.

נרות השבת הראשונים בחייהם.