פרשת חקת: לשם מה ניתנה המצווה של פרה אדומה?

פרשת "חוקת" פותחת ב"חוק" מצוות פרה אדומה, הידוע בתור סמל לחוקי התורה שאין בהם טעם והיגיון אנושי.

תורת ישראל מורכבת ממצוות, חוקים ומשפטים. "משפטים" אלו מצוות המובנות בשכל האדם, כמו "לא תגנוב", "לא תרצח" וכדומה. מצוות מן הסוג הזה, גם אם התורה לא הייתה מצווה עליהן, השכל הישר היה מחייב אותן. "מצוות" אלו סוגי ציווים, שלולא התורה ציוותה עליהם לא היינו מקיימים אותם, אולם לאחר שהתורה ציוותה עליהם ניתן להבין את משמעותם – כמו שבת, תפילין וכדומה. אולם ישנן מצוות המוגדרות "חוקים", שאין אנו יודעים כלל את טעמן האמתי. מצוות פרה אדומה היא סמל החוקים.

מטרתו של אפר פרה אדומה הוא לטהר את מי שנטמא בטומאת מת. המפגש של האדם עם גופת המת גורם להשפעה שלילית מבחינה מחשבתית/רעיונית, והפרה האדומה אמורה להיות "חוויה מתקנת" לאותו אדם, מבחינה רוחנית כמובן.

אחד מיסודי היהדות הוא, מציאות החירות המוסרית. כלומר, הכרה בעובדה שאדם הוא בעל חירות ביחס לעולם המוסרי והערכי. אדם הינו ישות בעלת בחירה חופשית, ויכולת הבחירה היא הביטוי של חירות האדם. אם אדם אינו יכול לשלוט על עצמו ועל כוחותיו, והוא כבול לחומריותו, הרי הוא עבד נרצע ליצריו, ובמה הוא עדיף על פני שאר בעלי החיים המצויים בטבע? יתרון האדם על פני שאר בעלי החיים, הוא יכולת הבחירה שלו לשלוט על עצמו.

האנטיתזה של החירות המוסרית, היא תופעת המוות. מוות פירושו כניעה טוטאלית למוגבלות הגוף. תופעת המוות הפוקדת כל אדם באשר הוא, עלולה להטעות את האדם בעודו חי, ולגרום לו לחשוב שאולי באמת אין לו יכולת לשלוט על עצמו, אין לו יכולת להתעלות מעל כוחות גופו, ורעיון החירות המוסרית אולי באמת אינו קיים.

בכל מקום שחיים אורגניים נכנעים לכורח גופני, שם קרובה התפיסה שהאדם הוא מחוסר חירות. שיא הכניעה הגופנית, היא גופה של מת.

ההיפך של טומאה היא טהרה. בשפת היומיום משתמשים אנו פעמים רבות במילה "טהור", המבטאת את האנטיתזה של המוות. כלומר: אומרים אנו על מאכל מסוים שהוא "מאה אחוז טהור" – "שמן טהור", "מיץ תפוזים טהור" וכדומה. "טהרה" פירושה שהדבר שומר על עצמאותו ועצמיותו, חופשי משעבוד זר והוא מתפתח בחירות תחת שלטון העיקרון שלו. זוהי טהרה – חירות מוסרית שאיננה נכנעת לשום כפייה חיצונית (הרב הירש ויקרא ז', י"ט-כ"א).

בכל מהלך החיים, כל פעם שמתגלה השעבוד הגופני, המחליש את כוח תודעת החירות המוסרית, התורה באה ומעוררת את יסוד הטהרה של החירות המוסרית.

וכאן ישנה הדגשה חשובה: התורה מכריזה על חירות האדם, תוך כדי שהיא מכירה בעובדת היותו משועבד. התורה אינה מורה לעצום עיניים ולהתעלם מהשעבוד הגופני שבטבע האדם, אלא היא מראה את האדם בכל הניגוד שבטבעו. אדם הוא בן תמותה יחד עם היותו נצחי, הוא משועבד ויחד עם זאת חופשי, יש בו כוחות גופניים בצד כוחות מוסריים. התורה מעמידה את האדם בשלימות טבעו הכפול ואומרת לו – היה ריבון בן אלמוות לגופך בן התמותה, שמור על הטהרה בעיצומה של הטומאה.

חלק מתהליך הטהרה הוא שהכהן מזה את התערובת של אפר הפרה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו.

מה מיוחד בימים אלו?

כדי להבין זאת, עלינו לשוב אל ימי הבריאה.

מה נברא ביום השלישי? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ, וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". נשים לב ונראה, שהמילה "למינו" או "למינהו" חוזרת על עצמה שלוש פעמים. חוק ה"למינהו" שולט בעולם הצמחים. הצמחים נמצאים לפנינו בכל רבגוניותם ואין להם מספר, אך כל צמח מתפתח רק למינהו, רק בתחום שהוצב לו "למינו".

הארז, האזוב, כולם מכריזים – למינו!

השלב הראשון בטהרה הוא, שאדם מחדיר לתוך מעמקי הווייתו את ההכרזה של ה"למינו". כלומר, כוחות גוף וכוחות נפש רבים יש באדם. על האדם להשתדל לא לערב "קודש בחול", לא להכניס אל תוך אישיותו מינון מוגבר של כוח שלילי. על האדם ללמוד לנתב את עצמו בשביל הזהב, ולדעת כיצד להשתמש בכל תכונה בתחום המתאים לה. היום השלישי מקדש את הגוף, על ידי הסייגים המוסריים שהבורא קבע.

היום השביעי הוא היום הרוחני. אי אפשר להגיע אל היום השביעי בלי היום השלישי. כלומר, נדרש מהאדם קודם לטהר את גופו, לציית לסייגים ולשמור על ה"למינו" של הגוף והנשמה, וכך הוא יגיע לטהרה הסופית – ליום השביעי, שהוא כנגד הנשמה.

היום השביעי מסמל את הכניסה המוחלטת תחת שלטון הבורא, כפי שביום השבת אדם פוסק מכל מלאכתו ומשעבד את עצמו לחיי הרוח. לדרגה זו מגיעים רק אחרי היום השלישי, בו אדם קובע גבול וסייג לכוחות גופו.

זו טהרה אמתית.