סיון רהב מאיר על פרשת חקת: להתאמץ, אך לדעת מתי להרפות

אי אפשר לסכם בטקסט קצר נושא כל כך מסובך. זה יצא שטחי. ובכל זאת, פרשת השבוע, פרשת חוקת, נפתחת במילים "זאת חוקת התורה", ומתארת נושא שנחשב לתעלומה – פרה אדומה. זו מצווה שחלק מהפרשנים לא מבינים מה הטעם שלה, ומתייחסים אליה כאל "גזירה", משהו שמקיימים בלי להבין את הסיבה והנימוק.

דורות של פילוסופים וחכמים דנים בשאלה הזו – האם יש בכלל טעמים לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים ולצידם טעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים להבין? הרי צריך ללמוד כמה שיותר, אבל אי אפשר להבין הכול, ובכלל, התורה לא נכתבה לפי מידות השכל שלנו, המוגבל והזמני.

הנה רק משפט אחד של הרמב"ם בסוגיה העמוקה הזו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא יימצא בו טעם ולא יידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו".

מצד אחד – להתאמץ. מצד שני – לדעת מתי להרפות. ואף פעם לא לזלזל.

מה שכרה של בייביסיטר?

קטע זה מוקדש באהבה לכל הבייביסיטריות: בפרשת השבוע מסופר על פטירתה המצערת של מרים הנביאה, אחותם של משה ואהרון, אחת המנהיגות של יציאת מצרים. לפני כמה שבועות סופר גם על הצרעת של מרים. העם המתין אז למרים שבעה ימים שלמים (!) עד שחזרה אל המחנה. למה היא זוכה ליחס כזה, לאהבה כזאת? חז"ל שולפים "דף חשבון", ואומרים לנו: "מרים המתינה למשה שעה אחת – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". בילדותה, בגיל שש, מרים שמרה על משה, אחיה שבתיבה, בתקופה שבה היה מסוכן להיות ילד יהודי במצרים. לפי חלק מהמפרשים מדובר היה ברבע שעה בלבד, עד שהבת של פרעה הגיעה והוציאה אותו מהיאור. כתגמול על אותה רבע שעה יקרה, ממתינים לה שש מאות אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן – שבוע תמים. למה? רק כי ילדה קטנה ישבה פעם חמש עשרה דקות על שפת היאור, לבקשת אימה? כן, עונה הרב אביגדור נבנצל, ומסביר: "כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".

לא לצעוק, ללחוש

השבוע חל יום הזיכרון ה-23 לרבי מלובביץ', מנהיג שאפשר וצריך לעסוק רבות בתורתו, מנהיגותו והמסרים שלו אלינו. הנה רק סיפור אחד קטן-גדול עליו, וגם עלינו:

הרב משה פלר, שליח חב"ד למינסוטה, התבקש לכתוב לעיתון מאמר על יהדות, תורה וחסידות. הוא ניסה להסביר במאמר מה התורה עושה לאדם, וכתב שכאשר אדם מאבד את ההכרה ונמצא במצב של עילפון, אומרים שצריך להתקרב לאוזנו ולצעוק את שמו כדי שיתעורר. באותו אופן, כשאדם נמצא רחוק מיהדותו, רחוק מזהותו, רחוק מעצמו – הרב פלר כתב שצריך לצעוק לו את שמו, לצעוק שהוא יהודי, והוא ייזכר ויתעורר. הרב פלר שלח את המאמר לרבי מלובביץ', לשמוע מה דעתו ולקבל תיקונים והגהות. הרבי קרא ותיקן מילה אחת, עם משמעות רבה. הוא מתח קו על המילה "לצעוק" וכתב מעליה את המילה: "ללחוש". לא לצעוק לאוזנו של האחר, אלא ללחוש. איך מעוררים אדם מעילפון רוחני, איך פונים למישהו מנותק? צריך לתקן את הגישה – לא לצעוק עליו שהוא לא בסדר, לא לשאוג את עמדותיך, אלא ללחוש. אתה נכנס למקום עדין, לנשמה שלו. אל תפנה אליו בברוטליות, תפנה אליו באהבה, באכפתיות, בשקט.

כמה אנחנו זקוקים היום לגישה הזו.

סכנת האושר

מה יותר מסוכן – עוני או עושר? מתי אנחנו עלולים להתבלבל – כשרע לנו או כשטוב לנו?

בפרשת השבוע העם שוב מתלונן. בני ישראל זוכים ללכת במשך שנים במדבר ולקבל אוכל ומים בחינם, אבל כל זה לא מספיק להם. הם מכנים את המן, האוכל שהם מקבלים משמיים – "לחם קלוקל", וטוענים שחבל שיצאו ממצרים. בתגובה, אלוקים שולח נחשים והעם תופס את עצמו ומתנצל. בני ישראל נזכרים עד כמה עליהם להודות על מצבם הטוב וה"משעמם".

הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך משפט קצר ונוקב: "בדרך כלל עמד ישראל יפה במבחן הייסורים, אולם רק לעתים נדירות היה בכוחו לשאת את האושר". הוא כותב שהעם במדבר לא התאים בין מצבו החומרי לבין מצבו המוסרי. העם לא קלט שאם יש לו שפע, מנוחה ושלווה – הוא צריך לנצל אותם למטרות רוחניות, להשתפר, ולא לשקוט על השמרים ולהירדם בשמירה. לדבריו, זו התמצית של כל דברי ימי ישראל: כשרע לנו אנחנו זוכרים היטב מי אנחנו, אבל דווקא כשאנחנו נהנים משפע ומברכה – יש סכנה של שכחה ושל כפיות טובה ושל שחיתות. לדבריו, העושר מסוכן יותר מהעוני והשלווה מסוכנת יותר מהמצוקה. מה הוא היה כותב היום?

שלום עליכם

הכותרות בישרו השבוע: נציג ישראלי בכיר נואם לראשונה בפרלמנט הרוסי. ולא סתם נציג, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.

בפרשת השבוע מופיעה שירה מיוחדת מאוד שעם ישראל שר: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת". הפרשנים מסבירים שזו שירה שמתארת את ההיסטוריה שלנו, שלב אחרי שלב: במדבר קיבלנו מתנה ושמה תורה. אם נשמור על המתנה ונדבק בה, נהפוך לנחלה של האל (נחליאל). ואם נתמיד בדרך הזו הלאה – נעלה על במת ההיסטוריה, ולא נרד ממנה לעולם. המסר שלנו יהפוך לנצחי, בזמן שעמים אחרים עם תרבויות מפוארות ייעלמו. יותר משלושת אלפים שנה אחר כך – השירה נמשכת. לא ירדנו מהבמה. וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל – במות.

הנה דברי הפתיחה של אדלשטיין בנאומו אתמול בפני הפרלמנט הרוסי: "לפני שלושים ושלוש שנים נאסרתי, כאן במוסקבה, על ידי שלטונות ברית המועצות בעוון לימוד השפה העברית. נאסרתי, כי לימדתי את השפה, שבישרה לעולם את דחיית העריצות ואת שלטון הצדק, את אהבת האדם ואת תקוות הדרור. נאסרתי, כי פעלתי להפצת השפה בה נאמר לאברהם, מייסד הדת היהודית: 'לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'.

"רק אחרי תשע שנים כִּמְסוֹרַב עלייה, מתוכן שלוש שנים של עבודות פרך בגולאג, יכולתי גם אני לצעוד בעקבות אברהם אבינו. לפני שלושים שנים בדיוק עליתי לארץ ישראל, המקום בו הוקמה מחדש מדינת היהודים. גם בחלומותיי הטובים ביותר, לא האמנתי שאגיע לרגע הזה. עבורי, זוהי סגירת מעגל כפולה: שלי, יולי אדלשטיין, ושל העם היהודי כולו, שאני עומד כאן כנציגו. היום, אני עומד כאן לפניכם, כיושב-ראש כנסת ישראל, ובאותה השפה שֶבְּעָוֹון הוראתה נאסרתי, אני מברך אתכם בברכה היהודית העתיקה: שלום עליכם".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.