עידן שטיינורץ: "הרופאים הורו למשפחתי להיפרד", אך ר’ דוד אבוחצירא פסק: המחלה תיעלם

כששומעים את סיפורו המפעים של עידן שטיינורץ  – קשה להישאר אדישים לכמות הניסים שליוו אותו בדרך, החל מהרגע שבו התגלה הסרטן הנוראי בגופו וכלה ברגע שבו קיבל את ההחלטה הרת הגורל, שלא להמשיך עם הטיפולים הכימותרפיים.

הכול החל בפסח של שנה שעברה. "איך שנכנס ליל הסדר, בביס הראשון שנתתי במצה, הרגשתי כאב עצום בחינכיים ומאותו רגע לא יכולתי לאכול כלום", משחזר שטיינורץ בן ה-39, נשוי ואב לשישה ילדים משדה אליעזר. "עד אז הייתי אדם בריא לחלוטין שלא לוקח כדורים ולא מבקר אצל רופאים, אבל החיים שלי כעצמאי היו כל כך תובעניים ולחוצים, שלא דאגתי לעצמי באמת: במשך היום חייתי על קפה וסיגריות בעיקר.

"כשחזרתי הביתה לקראת הערב – זה תמיד הסתכם באכילת כמה בורקסים או דברים אחרים לא בריאים, רק כדי להשביע את הרעב ו'שיהיה משהו בקיבה'. גם כשהרגשתי לא טוב, נתתי לזה לעבור לבד. לא היה לי זמן לעצור, בטח שלא להיות חולה".

שטיינורץ חשב שגם הפעם מדובר באחת מני אותן חולשות שתקפו אותו לעתים בחגים, ולא התרגש יתר על המידה. אלא שיומיים לאחר מכן, זה רק הלך והחריף. "חמי שהוא פרופסור שגילה את אחת התרופות ללוקמיה, לחץ לי את היד ומיד הרגיש שמשהו איתי לא בסדר. הוא לא אמר לי כלום כמובן, אבל היה לו חשד כבר אז שאולי זה סרטן. לחיצת היד שלי, כך אמר לי כשאובחנתי במחלה, הייתה מדי רפויה ולא כמו שאני רגיל".

ימי החג עברו עליו בתחושה שהוא הולך למות. "קצת קשה להסביר את זה, אבל בתודעה כבר הגעתי לשערי מוות. הרגשתי כל כך רע, עד שפחדתי שהראש שלי עלול להיכבות כל רגע כמו שמכבים מסך טלוויזיה".

באסרו חג החליט שטיינורץ לשים קץ לסבל, והלך לרופא המשפחה שלו שהסתכל בגרון וקבע: 'יש לך דלקת גרון, קח אנטיביוטיקה ותהיה בריא'. "לקחתי את האנטיביוטיקה במשך יומיים והרגשתי שיש שיפור קל, אבל ביום השלישי המצב הידרדר בצורה דרסטית. הרגשתי לחץ אדיר במוח, וחשבתי לעצמי ש'זהו. עוד רגע אני עובר לעולם אחר'".

עידן שטיינורץ עם אחד מילדיו

"מנהל המיון הסתכל בי במבט מחשיד, ושאל: 'אמרו לך משהו?"

ביום הרביעי פונה שטיינורץ לקופת חולים ומשם לבדיקות דם וחזה במיון. אחרי כמה שעות, אשפזו אותו הרופאים וכל אחד בתורו שאל אותו המון שאלות. "ואז הגיע מנהל המיון, הסתכל בי במבט מחשיד ושאל: 'אמרו לך משהו'? לא הבנתי את השאלה שלו. 'למה אתה מתכוון?', שאלתי. ואז הוא הפיל את הפצצה. 'יש לך לוקמיה ואתה במצב קריטי. אנחנו מעלים אותך על אמבולנס, ואתה נוסע ברגע זה לתחילת טיפולים ברמב"ם'. מסתבר שכל הרופאים האחרים שתשאלו אותי ידעו שיש לי לוקמיה, ולא אמרו לי שום דבר על זה".

עוד באותו ערב חובר שטיינורץ למכונה מיוחדת, שסיננה את דמו במשך שש שעות. בד בבד קיבל המון כדורים, וכאדם בריא – לא יכול היה שלא למחות על כך. "כל רגע דחפו לי כמויות של כדורים להורדת חום, וכיוון שאני לא רגיל לקחת תרופות, זה הגיע למצב שהתווכחתי איתם וסירבתי לקחת את הכדורים".

ואז הגיע אח אחד, והסביר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאם הוא לא לוקח את הכדורים האלה – הוא פשוט הולך למות. "הוא הסביר לי שהגוף שלי נמצא במה שנקרא בשפה הרפואית 'שוק ספטי'. הכדורים האלה גורמים לצמא אדיר, וזה כל מה שהם רצו – שאתחיל לשתות כדי שהגוף יתחיל לעבוד והרעלים ייצאו מתוכו".

ביום למחרת התחיל שטיינורץ את טיפולי הכימותרפיה, ומדהים לציין אבל דווקא שם – בכאבים והייסורים הכי גדולים – הרגיש את קרבת ה' כמו שלא הרגיש מעולם. "כתוב שאדם שחולה שכינה נמצאת למראשותיו, ועד שלא התחלתי את הטיפולים, לא הבנתי כמה זה נכון. קודם זה היה רק בספר, רחוק ממני. היום אני יודע כמה זה נכון, מדויק ואמיתי להפליא. באותם רגעים, כבר לא עניין אותי אם אני הולך למות או שאני סובל ייסורים שאי אפשר לתאר. הייתי במין 'היי' רוחני, מבסוט מהחיים, למרות שלא היה תא אחד בגופי שלא סבל. הייתי בוכה ואומר תודה על כל זריקה ועל כל דקירה".

זה לא ממש נתפש בשכל האנושי, מה שאתה אומר.

"אני יודע איך זה נשמע, אבל זו האמת וזו התחושה שליוותה אותי בכל ימי האשפוז. לא יודע להסביר את זה, אבל הייתה לי וודאות מוחלטת שכל מה שאני עובר הוא לטובה, לצורך התיקון שלי. למרות שאני בעל תשובה ותיק, רק שם התחלתי לעשות תשובה מכל הלב, להתפלל, להתבודד, לקבל על עצמי קבלות ולהתוודות על קלה כבחמורה. ידעתי בדיוק על מה אני 'משלם' את הניסיון הזה, וכשהתחלתי להרגיש שאני הולך למות – אמרתי לעצמי: 'טוב, כנראה שיש דברים שצריך לשלם עליהם גם במחיר החיים עצמם', והשלמתי עם זה".

עידן בזמן האשפוז בבית החולים

הרגשתי שאני 'מקיא את הנשמה' - כי בגוף לא באמת היה מה להקיא

באותו שלב הלוקמיה בגופו של שטיינורץ עשתה שמות, ולדבריו "הכימותרפיה הייתה החלק הכי פחות קשה ממה שעבר עליי. הפה שלי היה פצוע באופן שלא יכולתי ללעוס שום דבר, וגם את המעט שבכל זאת הכנסתי, הגוף פשוט דחה. פעם אחת הרגשתי שאני מקיא את הנשמה, כי בגוף לא באמת היה מה להקיא. הכימותרפיה הייתה כמו תרופה בשבילי, כי דווקא בזכותה התיאבון קצת חזר והצלחתי לרדת מהמיטה ולהחלים".

דף פייסבוק שנפתח עם תפילות לרפואתו, הצליח להביא אליו חברים מכל תקופות החיים – ביניהם אנשים שלא ראה במשך שנים, דתיים על חילוניים. "כולם היו שם בשבילי 24 שעות ביממה, וכל יום הגיעו מסות של אנשים לבית החולים, כדי להשלים מניין לתפילות ליד המיטה שלי", הוא מספר. "הרופאים היו בשוק ממה שהתרחש בחדר שלי כל יום, הם לא היו רגילים לראות כזו תכונה בחדר של חולה סרטן".

אלא שיום אחד זה התחיל להעיק עליו. "הייתי עייף כל הזמן, ולא הצלחתי לישון יותר משעה. בשבת היה לי עונג שבת והצלחתי לישון 2-3 שעות רצוף, אבל במשך השבוע זה היה פשוט סיוט והודעתי לחברים שאני כבר מרגיש טוב יותר, ואין צורך להגיע כל יום".

ודווקא ביום שבו הודיע את ההודעה הדרמטית – צרה חדשה הופיעה בפתח: זיהום ברגל. "הרופא לא התייחס לזה ברצינות. הוא אמר שאולי מתחתי שם משהו ושיהיה בסדר, אבל כאבי התופת התגברו ותוך יום – כבר לא יכולתי לעמוד על הרגל".

לדברי שטיינורץ, זיהום שמתפתח בגוף של חולי סרטן, הוא סכנת ממשית בפני עצמה היות ומערכת החיסון לא מתפקדת כראוי וכשחיידק נכנס לגוף – אין באמת מי שיתקוף אותו. "הוא עשה מה שבא לו, והתחיל לאכול את הרגל מבפנים כשהרופאים עומדים מנגד חסרי אונים".

למה בעצם?

"כי עד שהם גילו איזו אנטיביוטיקה יכולה לטפל בחיידק הזה - לקח זמן, ובזמן הזה דחפו לי אופיום להרגעת הכאבים, 24 שעות ביממה. כשהרגל התנפחה לממדים שלא יתוארו והתחילו להופיע עליה שלפוחיות בכל מיני צבעים - נבהלתי. אף אחד לא גילה לי שמדברים כאלה מגיעים בסופו של דבר לכריתה, אך בניסי ניסים הוחלט להכניס אותי לחדר הניתוח ולחתוך חתיכה מהרגל, כדי לנקז את המוגלה שנוצרה שם".

נס גלוי: ר' דוד אבוחצירא בירך – והמחלה נסוגה

ברוך ה' הניתוח עבר בשלום, אך כשהאורתופד הגיע אחרי כמה ימים לפתוח את התחבושת, שטיינורץ ראה 'מה שהולך שם', וכמעט התעלף. "מרוב שזה היה מזעזע, לא הבנתי מה אני רואה. חתכו לי את כל הקרסול עד לאמצע השוק, ודחסו ערימת תחבושות בין העור לבשר – שהתייבשה ונדבקה למקום.

רבי דוד חי אבוחצירא (צילום מסך יוטיוב)

"אבל עוד לפני שעיכלתי את המראה הזה, האורתופד פשוט 'משך' את התחבושת היבשה וגרם לי לכאבים שאני לא מסוגל להסביר. אני, שלא מסוגל לסבול דקירה של מחט, פתאום סובל 'מכה' כזו של כאבי תופת ש'לא מהעולם הזה'. נס שלא מתתי באותו רגע".

כשראה את אביו במצב הזה, החליט בנו של שטיינורץ שהיה אז בן 13 וחצי, לנסוע בעצמו לרב דוד אבוחצירא בנהריה, כדי לבקש את ברכתו. הרב בירך ואמר לו: 'אל תדאג, הכל יהיה בסדר', ועם ההבטחה הזו מרבי דוד – נכנס שטיינורץ, נטול כל פחד, לסבב הכימו השני. "הייתי בטוח במאת האחוזים שברכת הצדיק תתקיים במלואה, ושהקב"ה יעזור לי".

וכך אכן היה. "עברתי את הטיפולים בהצלחה, ואפילו בחילות לא היו לי. המחלה הראתה סימני נסיגה, אבל לצערי, לא הקפדתי על הכללים ולא שמרתי על עצמי מספיק טוב", הוא אומר.

זמן קצר לאחר מכן, חטף חום והטיס עצמו לבית החולים - כי ידע שחום זה סימן שהמערכת החיסונית קורסת. "איך שהגעתי חיברו אותי למכונת הנשמה, ובד בבד הרופאים הודיעו להוריי שצריך לכרות את הרגל, כי אם לא 'הילד מת'. הייתי כל כך מיואש באותם רגעים. לא הבנתי איך הגעתי למצב עוד יותר גרוע ממה שהייתי לפני כן, ולא ראיתי איך אני חוזר לחיים תקינים. בנקודה כלשהי כבר איבדתי את העשתונות וצעקתי לרופא: 'קדימה, תוריד עכשיו את הרגל. נמאס לי, אני לא רוצה לסבול יותר'. רק מאוחר יותר נודע לי שלפני הכניסה לניתוח, הרופאים הכינו את המשפחה שלי לגרוע מכל וביקשו מכולם להתחיל להיפרד".

על ההחלטה להפסיק את הכימו: "אני פשוט יודע שאצא מזה"

אלא שאז קרה נס גלוי נוסף. "עד לאותו יום, הטלפון שלי היה כבוי למשך כמה חודשים. אבל אחרי שהרופאים החליטו לכרות את הרגל, למרות שאימא שלי ואחי לא נתנו לאף אחד להגיע – שני חברים טובים שלי החליטו לנסות להשיג אותי בטלפון. משמיים יצא שדווקא באותו יום החלטתי להדליק את הטלפון, וכשראיתי שיחה נכנסת מחברי הטוב קובי – עניתי".

רק בדיעבד התברר שזה היה נס גדול שהוא בכלל ענה, כי מה שקובי התקשר לומר לו הוא שהחברים התייעצו עם רבי דוד ו"רבי דוד אמר לא להוריד את הרגל בשום פנים ואופן. אחרי ששמעתי את זה, בשבילי נגמר הסיפור. החלטתי שאני לא מנתח את הרגל, ויהיה מה".

ואיך הגיבו הרופאים?

"בהתחלה הם לא כל כך אהבו את זה, אבל כשהנמק ברגל נעלם תוך שבועיים והיא החלימה כליל בניסי ניסים – אין רופא שלא שפשף את עיניו בתדהמה. הפיזיותרפיסט שטיפל בי היה בשוק: לפני הברכה של ר' דוד לא יכולתי להרים אצבע ברגל וכל שכן לקום, אבל אחריה – עמדתי על הרגליים וצעדתי רגיל. עד היום כשאני רואה אנשים שהולכים על הרגליים, אני מתרגש עד דמעות. אנשים לא מבינים איזו מתנה ענקית זו".

אלא שכאן עוד לא נגמרה סאת הייסורים. אחרי הנס עם הרגליים, שטיינורץ אמור היה לחזור לבית החולים להשתלת מוח עצם, שזה דבר איום ונורא – אבל הרופאים החליטו בכל זאת לחכות כמה חודשים. "בזמן הזה התפללתי, התבודדתי ועשיתי עם עצמי עבודה רוחנית רבה".

חלק מאותה עבודה רוחנית היה עבודה על חשיבה חיובית והחלטה חד כיוונית לחיות את האמונה בכל רמ"ח איבריו ולהאמין שהוא בריא – עוד לפני שזה קרה בפועל. "ההחלטה הזו הייתה 'ברגע האחרון', אחרי שהורידו לי את השיניים והוציאו מוח עצם מהדם. אני זוכר שאמרתי לעצמי: 'זהו. אני יותר לא ממשיך את הכימו, אני בריא ויוצא לדרך חדשה', וזה בדיוק מה שעשיתי".

אמיץ מחד ופזיז מאידך. אתה לא חושב שהחלטה גורלית שכזו מעמידה את חייך בסכנה?

"ברור שיש כאן סכנת חיים, אבל הקבלות הטובות שקיבלתי לצד ההחלטה היו כל כך חזקות, עד שפשוט ידעתי שאצא מזה. לראשונה בחיי לקחתי את החיים ברצינות, הורדתי לגמרי את כל ההרגלים הרעים כמו עישון וצריכת מזון לא בריא, והיה לי ברור שהקב"ה יתמוך בהחלטה הזו שלי ויעזור לה להתממש".

בד בבד להתחזקות הבריאותית, מוסיף שטיינורץ להתחזק ברוחניותו ביתר שאת תוך שהוא מבקש להעביר מסר חד משמעי למי שקורא את הראיון הזה: "אני לא בנאדם שאומר לאנשים מה לעשות ואיך לחיות את החיים שלהם, אבל למדתי על בשרי שלפעמים הקב"ה מעביר אותך בניסיונות, כי הוא רוצה שתחקור ותנסה להבין איזה שינויים אתה צריך לעשות בחייך. במקרה שלי השינוי היה דרסטי, ועצם ההחלטה שלא להמשיך בכימו הביאה אותי להתפטר מהרבה הרגלים שאלמלא הסרטן לא הבנתי מה הם קריטיים.

"אם פעם יכולתי לזלול מגש בורקסים אחרי שלא אכלתי שום דבר במשך היום, היום אני נותן לגוף את מה שהוא באמת זקוק לו – לא מעשן בכלל, מקפיד על תזונה נכונה, עושה כושר ומעל לכל, לא מתרגז ולא מכניס דברים 'מקולקלים' לקיבה הרוחנית שלי.

"החיים הלחוצים שחייתי עד לגילוי המחלה דחקו את החלומות שחלמתי לקרן זווית, אבל היום אני מבין ששום דבר לא באמת שווה את זה שאוותר על מימושם. בזכותם נרשמתי ללימודי רפואה אלטרנטיבית במכללה החרדית בירושלים. אני מרגיש שהקב"ה אומר לי: אתה תבחר בדבר הנכון, ותשאיר את המחר לי. אל תחיה מתוך פחד".

מה המסר שלך לחולים שמתמודדים עם המחלה?

"המסר שלי הוא שלא צריך לפחד שיקרה לך משהו רע, כי כשהשם נותן את המכה – הוא גם נותן את הכוח להתמודד איתה. הפחד הכי גדול שלי היה להתמוטט מבלי שאף אחד יוכל לעזור לי, אבל אחרי שהרגשתי את קרבת ה' הכי גדולה בתוך הניסיון – היום אני חושב שאם אני אדאג או אפחד ממשהו – זו פשוט תהיה חוצפה. השם הראה לי שכל הפחדים שהיו לי, זה פשוט הזיות. ממילא שום דבר לא באמת בידיים שלי, אז למה לדאוג?

"אני שולח איחולי החלמה שלמה לכל החולים, אבל חשוב לי להגיד שגם אם אתם מגיעים למצב קשה – אם תתבוננו באמת, אתם תראו שהקב"ה מפרק לכם לאט לאט את הפחד, ומקרב אתכם אליו בצורה שאי אפשר להסביר. בצורה שספק אם אדם בריא זוכה או יזכה לה אי פעם".