איך אמהות אמורות לעזור בשידוכי הילדים שלהן בתנאים לא אפשריים?

להיות אמא, זו השאיפה האנושית הגדולה ביותר שקיימת.

להיות אמא בקשר טוב עם בת, קשר של שיחות נפש, אכפתיות, הדדיות, הבנה, זו משאת נפש של כל אמא באשר היא.

ויותר. קשר טוב עם בת בשידוכי הבת, גן עדן עלי אדמות.

רבות האימהות שמעידות זאת על עצמן. אך יש אחרות, טובות ואכפתיות, שמשהו בקשר בינן ובין הבת נפגם, וכתוצאה מכך, גם שידוכי הבת אינם מתקדמים.

השורה התחתונה היא שיש זיקה מובהקת בין קשר בת-אמא (או בן-אמא), לבין היכולת להשתדך.

אביא כאן סיפור על אמא אחת, חנה, שמנסה לפלס את הדרך אל הבת, ומעלה כאן את הצד שלה. כל קשר לסיפורים דומים מהשטח, על אחריותכם בלבד.

הנה הסיפור של חנה:

מירי בשידוכים, איזו שמחה! לא מזמן היא נולדה... מי היה משער שהזמן יחלוף מהר כל כך...

היא נולדה מספר שנים אחרי החתונה. אני קוראת לה "ילדת התפילות שלי". כל כך התפללנו על הילדה הזאת. היא מילאה אותנו באושר רב. לא עוד לראות מבעד לחלון אימהות עם עגלות, כשהלב כמה לילד משלך. לא עוד להיות נושא לשיחות של חברות שמביטות בי בעיניים מרחמות. סתם להיות אמא, ולגדל את ילדתי. כשהיא נולדה, היא היתה האושר בהתגלמותו. בהמשך, משהו קרה.

השנים עברו. אינני יודעת איך התהפכו העניינים, אך בשלב מסוים, כשהמשפחה גדלה והבית התמלא בקולות של ילדים נוספים, הרגשתי יום אחד שמירי כבר לא משתפת אותי בסיפורים ספונטניים שהיא מביאה מבית הספר. היא לא רצה אלי בכל פעם שהיא מגיעה הביתה. היא לא באה לקראתי בשמחה טבעית של ילדה שנהנית מהפגישה עם אמא... בתחילה ניסיתי להבין עם עצמי מה קרה. האם אני אמא ביקורתית? האם החיים עמוסים מדי במרוץ החיים, ואין פנאי לתת את הדעת לדברים נוספים? אולי שכחתי קצת, שמעבר לדאגה התפקודית היומיומית, צריך גם לתת זמן איכות לילדים?

משהו בקשר בינינו השתבש. בתחילה היה קשה לשים את האצבע מתי ואיך הדבר קרה. עם השנים זה לבש צורה של נתק מסוים. במקום שיחות נפש ידידותיות שאני מנהלת בלי סוף עם ילדי האחרים, השיחות שלי עם מירי נהפכו לטכניות בעיקרן. שלא תבינו אותי לא נכון. אנחנו מדברות, אך שיחות שטח, לא עומק.

עם בעלי היא קצת יותר פורקת את הלב, אך לא הרבה. אתי, לא. שמתי לב שיש לה קשר פתוח יותר עם חברותיה. נכון שיש כאן תהליך טבעי – ככל שהבת גדלה, החברה תופסת אצלה מקום משמעותי יותר – אך בכל זאת, אני מכירה אימהות רבות שעל פניו נראות כמנהלות קשרים מצוינים עם בנותיהן. אני אוהבת את מירי, אך מתקשה לקשור אתה קשרים. נראה שהיא לא מאפשרת. הסיבה? מעורפלת משהו.

בעלי שם לב לכך, והוא מנסה כמיטב יכולתו לפטפט אתה קצת פה ושם. האם אליו יש לה רגשות טובים? נראה כך.

לי קשה. במקביל, התחלתי לפתח רגשי אשמה. מה עשיתי לא בסדר? אולי אני אמא רעה? אולי אני עושה שגיאות גדולות והורסת את ילדי? כלומר: ברור לי שאני משתדלת מאד להיות בסדר, אך הנתק ממירי מקפיץ לי הרבה שדים. אולי באמת משהו משובש אצלי? האם התנסיתם פעם ברגשות אשמה? תשמחו אם לא. אלו מחשבות שאוכלות את האדם, פשוטו כמשמעו.

בד בבד, מירי של גיל ההתבגרות התחילה להתנגד בכעס לכל גילוי של אהבה מצידי. אסור לי לומר לה את המילה "חמודה", או שאחטוף מקלחת של צוננים. אסור לי גם להתעניין מדי לאן היא הולכת או מה היא עושה. מבחינתה, שאלות כאלו חונקות מדי. ובכלל, אסור לי להעלות נושא כלשהו לשיחה אתה. היא עונה במין "כן ולא", וזהו. השיחה נתקעת.

פתאום אני כל הזמן במגננה. לאן נעלמה ילדת התפילות שלי, זו שכל כך שמחנו כשהיא נולדה? אה כן, היא חזרה. אני פתאום שוב מתפללת עליה ודואגת נוראות. איך בצורה הזו היא תמצא שידוך? הגידו לי, איך? מי ירצה להתחתן עם אישיות כל כך קוצנית? רבונו של עולם, מה יהיה עליה? איך אפשר להתקדם כך?

האם אני סתם דואגת? בסדר, אתי היא כך, אך עם בעלי והילדים, אפשר לומר פלוס מינוס שהיא בסדר. אז למה אני משגעת את עצמי בדאגות? האם אני אמא דאגנית מדי? או חודרנית מדי? או סתם אובססיבית בלי סיבה אמיתית?

כגילוי נאות עלי לציין שמירי עובדת עם ילדי חינוך מיוחד בגיל הגן. כאן קורה משהו מעניין. היא אוהבת את הילדים, והילדים אוהבים אותה. הצוות האחראי טוען שיש לה הבנה מיוחדת לילדים מיוחדים. איך אפשר להסביר זאת? האם כי קל יותר להתנהל עם ילדים מאשר עם מבוגרים? כי ילדים מקבלים אותך כמו שאתה בלי חשבונות?

עכשיו היא בת 22. בשידוכים מזמן. הכל תקוע.

לאחרונה הוצע לנו שידוך מעניין. איך מתקדמים כשהקשר הבסיסי בין אמא ובת לא תקין? איך מביעים דברים, כשזו שצריכה להביע אותם חוסמת את עצמה?

עד עתה, את רוב השידוכים הצד השני הוריד. האם מירי נפגעה? כנראה, כי היא פיתחה מין אנטי לשידוכים. היא שמחה מאד כשעוזבים אותה לנפשה. האם צורת ההתייחסות הזו נובעת מהאכזבות שהיו לה? או מהחשש שהיא צריכה להתחייב על משהו שגדול ממנה? אינני יודעת. מתוך השיחות שהיא מנהלת עם אחרים, ברור לי שהיא כן רוצה להשתדך. לי היא לא אומרת זאת. לי היא רק אומרת, "אוי, חבל שהם לא מורידים...". האם כל האמירות הנחמדות נאמרות לאחרים, ועלי היא שופכת את דאגותיה? האם אני סלע הדמעות והחבטות שלה, ואחרים הם סלע השמחות שלה? זה התפקיד שלי אתה?

(צילום: shutterstock)

בסופו של דבר היא נפגשה. וראה זה פלא, הקשיבו, הבחור מעוניין! שמענו שיש לו לב טוב, אך מה הוא מוצא במירי שלי? האם גם עליו היא תצעק כמו שהיא לפעמים צועקת עלי? שטויות, עלי היא תצעק, ואתו היא תשמח. זה כנראה יישאר המצב.

כל תשובה שהצד השני נותן, היא מסרבת לשמוע ישירות. אם אני שואלת אותה, בהססנות, "א... רוצה לשמוע מה הם אמרו?". היא עונה: "תרשמי!".

ואני רושמת, כמו בובה. רק שגם כאן היא לימדה אותי פרק חשוב. יקרה ממש אסון אם ארשום "בתי היקרה!". היא שונאת את זה. האם היא שונאת גם אותי? עלי להתחיל במילה "מירי," וזהו, ולרשום בקצרה משהו כמו "הבחור מעוניין. מתי את רוצה להיפגש פעם נוספת?". נגמר. התחשק לי להשאיר זאת ללא חתימה, אך הכרחתי את עצמי לחתום "אמא", כי יש גבול לכל תעלול. מי דואגת לה כל הזמן, לא אני? מי מתפללת בשבילה בכוונה כל כך גדולה, אשה אחרת? מי הופכת את העולם ולא מתייאשת אף פעם, רק מחפשת לה שידוך בלי סוף, לא אני, אמא שלה? אפילו הפתק הזה שכתבתי לה, מי עשה כאן את כל העבודה, הגידו אתם...

האנרגיות שלי הולכות ואוזלות. פיתחתי סוג של עייפות תמידית. אין לי כח להתמודדויות יומיומיות אתה. אני מחכה שהיא תסגור את השידוך הזה, ויוקל לי.

איך אימהות אמורות לעזור בשידוכי הילדים שלהן בתנאים לא אפשריים?

אתמול ספרתי את הסיפור הזה לחברתי, שגם לה יש התמודדויות לא פשוטות בשידוכי הילדים. דברתי על הקושי שלי והתסכול עם מירי. ואז היא ענתה: "הגזמת! חיכית לה שנים עד שהיא תיוולד, קבלת ילדה נפלאה, מה את מתלוננת? היית מעדיפה לא לקבל אותה?".

טוב, באמת לא צריך להגזים. ברור שאינני מוותרת עליה אפילו לרגע. אך מה זה שייך לנתק שיש בינינו ומקשה כל כך את זרימת החיים? זה לא פוגם בשמחה שיש לי את מירי. זה רק הורס את ההתנהלות הבריאה והנורמטיבית שכל אמא מצפה לה.

הבאתי כאן את הצד שלי. אשמח אם ה"מירי" שבתוך כל אחת מכן תתן לי לשמוע את הצד שלה, ואולי בין כל התגובות תופיע גם תגובתה של מירי האמיתית שלי...

מה דעתכם? האם כדאי לערב מישהו מבחוץ בשידוכים של מירי, או להמשיך לעזור לה בעצמי במצב הזה?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית בתחום משפחה ושידוכים hgoldberg10@gmail.com