ישועת השם כהרף עין: סיפורי ישועות בני זמננו (חלק א')

נשים יקרות, את הטור הזה אני מקדישה באהבה רבה לכולכן, לאלו שעברו/עוברות את ניסיון הפוריות. הטור הזה הוא שלכן בלבד. עם ישראל ערבים זה לזה, וזה כל כך מרגש לראות את "שותפות הגורל" שלנו. במכתב זה פרושים לפניכן סיפורי ישועות של אחיותינו, שעברו את ניסיון הפוריות ומעוניינות לחזק אותנו בהמשך המסע שלנו לילד.
אני מודה לכן מראש על שיתוף הפעולה, שהקב"ה ימלא משאלות לבכן לטובה. אכי"ר.

נתחיל בסיפור הראשון:
"התחתנתי בשעה טובה. שנה חלפה ועדיין לא זכינו להיפקד. עלו תהיות, אך לא דאגנו. עברו עוד כמה חודשים ואז בשורה משמחת – שני פסים. מסתבר שהשמחה הייתה מוקדמת מדי וההיריון לא החזיק מעמד. זה לא היה ניסיון קל. כולם עודדו ואמרו שעכשיו היריון נוסף ייקלט בקלות, אבל זה לא קרה. עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. בזמן הזה אני ובעלי התחזקנו ועלינו על דרך התשובה, ברוך השם.
באותה תקופה שחוויתי את העיכוב בפוריות, גם חברה טובה שלי התמודדה עם עיכוב בזיווג. ראיתי איך לבה נשבר אחרי כל הצעה שנופלת והלב שלי נשבר אתה. חיזקנו מאוד אחת את השנייה והתפללנו זו על זו. אחת לכמה שבועות היינו פוקדות את ציונו של דוד המלך זיע"א ואחר כך ממשיכות להתפלל בכותל. מאהבתנו אחת לשנייה, דמעותינו היו זולגות זו על זו. כך חלפה תקופה בה כל אחת חשה את צער השנייה.

יום אחד היינו, אני וחברתי הטובה, בחתונה של חברה משותפת. חברתי שידלה אותי להתברך על ידי רבנית ידועה שהייתה נוכחת בחתונה. הרבנית שאלה לשמי, ואמרה שעלי לשנותו, וכן הציעה שמות חלופיים. זה לא היה קל, אבל לבסוף שיניתי את השם. כחמישה שבועות לאחר מכן התבשרנו בבשורה המשמחת, ולאחר מס' חודשים, בשעה טובה, ילדתי את ילדי הראשון. חברתי הטובה באה לבקר אותי בבית החולים, זורחת כולה. היא סיפרה לי על בחור שהתחילה להיפגש איתו, ולאחר מספר שבועות היא בישרה על אירוסין. בבוקר יום החתונה הרגשתי שהעולם כולו לבש חג. כל כך התפללתי שאזכה לראות בשמחתה, והנה זה קורה באמת. שתינו עמדנו יחד בכותל רק שהפעם אנחנו כאן במצב שונה – היא כלה ואני אימא, מתפללות ומודות לקב"ה.
וזה עדיין לא סוף הסיפור. בנה של הרבנית שהורתה לי לשנות את שמי, קידש את חברתי בחתונתה. לאחר החופה ביקשתי ברכה, והנה מספר ימים לאחר החתונה זכיתי להיפקד שוב. כיום אני אימא לשני ילדים מקסימים ומתוקים, ומתפללת שכן ירבו.

ישועת השם כהרף עין. אין דבר שעומד בפני תפילות מעומק הלב. זהו רק חלק מהפאזל שזכיתי לראות. אין לי ספק שהתפילות שהתפללו עלינו קרובינו וחברינו הביאו את הישועה לא פחות ממה שסיפרתי, אבל אי אפשר להתעלם מהחלק הנפלא הזה שהראה לנו הקב"ה – 'יתפללו אלו על אלו ויוושעו...'. בברכת ישועה קרובה לכל בנות ישראל האהובות, מתפללת עליכן בכל עת. יהי רצון שהקב"ה ימחה דמעה מעל כל פנים במהרה בימינו ממש".

סיפור נוסף:
"הסיפור שלי התחיל כמו כל זוג צעיר שמתחתן ושמח בכך. השנה הראשונה חלפה כמעט בלי לדבר על הנושא שנקרא ילדים, כמובן שרצינו ילדים, אך ידענו שהזמן יעשה את שלו. לו רק ידעתי מה צופן העתיד...

לאחר שנה התחלתי לדבר עם בעלי על הנושא. הוא הגיב באדישות, מהסיבה שגם אחותו וגם חברה שלי נפקדו רק לאחר כשנה וחצי, אז נרגעתי. במקביל כבר קבעתי תור לרופאה, כדי לפחות לשמוע ממנה שהכל תקין ורק צריך לחכות. הרופאה שלחה אותנו לבדיקות, ולאחר התייעצות עם רב שליווה אותנו, יצאנו לדרך. קבלנו תוצאות שבעיקרון אין שום בעיה, אלא מדובר ב"אי פריון מסיבה בלתי מוסברת", זאת אומרת שיכול להיות הריון טבעי, רק צריך לחכות... וכמה זמן? לאף אחד אין תשובה. אז בהתחלה זה נשמע טוב, אך כשחלפה עוד שנה התחלתי כבר להילחץ, כי מי שיש לה בעיה לפחות יודעת מה לעשות – לטפל בבעיה, לעשות טיפול שדרכו היא תיפקד, אבל מישהי בלי בעיה, מה תעשה? תחכה. כמובן מיותר לציין שבאותה תקופה התחזקנו מאוד אני ובעלי – ברכת המזון מתוך סידור בנחת, צניעות, בעלי התחזק בלימוד התורה, בתענית דיבור והרבינו בתפילות בדמעות. לאחר שנתיים הלכתי לרופא מומחה, שהמליץ או לחכות ללא זמן מוגבל, או להתחיל בטיפולים. אני כבר לא ידעתי מה גרוע יותר: טיפולים או לחכות. נכון שהזריקות כואבות ודוקרות, אבל הרחמנות של האנשים סביבי לא פחות דוקרת? הגיסה שילדה ואת עדיין מחכה לא פחות דוקר? אך הדבר שהיה הכי דוקר היה המבט של אימא שלי, שכל כך רצתה שאבשר לה בשורות טובות. כל התקופה לא סיפרתי לאמי מה עובר עלי, העדפתי להגיד שהכל בסדר, שיתפללו ואף אחד מהסביבה לא ידע כלום. היינו נראים "מיליון דולר", כמו שאומרים, אך אף אחד לא באמת ידע שהמיליון היחיד שהיה זה סכום הכסף שהוצאנו על תרופות וטיפולים. אז החלטנו להתחיל בטיפולים ראשוניים. כדי לחזק את עצמי בתקופה זו חשבתי על היעד, דמיינתי תינוק קטן, ואז כבר לא הרגשתי שום כאב, כי המטרה הייתה ברורה.
לאחר שלושה ניסיונות ללא הצלחה, הגענו לרגע המכריע: האם להמשיך לטיפול מתקדם יותר, הדורש הרבה יותר כוחות פיזיים ונפשיים. אך כמו שאמרתי קודם, ה"לחכות" היה כואב יותר.
באותה תקופה לקחתי על עצמי קבלה לקרוא נשמת כל חי – להודות להשם על כל הטוב, שאני בריאה, שאני נשואה וכן על זה הדרך. זה לא ממלא את החוסר, אך נותן פרופורציות על החיים.
בנוסף, היינו אצל הצדיק מזוועהיל בירושלים בימים שני חמישי שני.
אחרי שלוש שנות נישואין ביקרתי את חברתי שילדה (הילד היה כבר בן חצי שנה אז הגיע הזמן, לא?). הביקור היה ממש נחמד, כמובן נושא הילדים עלה, ואמא שלה, שהיתה שם, סיפרה לי שבשבת הקרובה שחל בה ראש חודש, יש סגולה שביום שישי לעלות לקבר של בעל הייסורים בצפת, להגיד את כל הספר תהילים ולבקש בקשה אחת. ואכן כך עשינו. נסענו לשבת בצפת, להתפלל ולשנות אווירה. לא אשכח את יום שישי השרבי הזה. בצפת היה חמסין. אני ובעלי, ועוד עשרות אנשים המצפים לישועה, קוראים את ספר התהילים. אני חושבת שרק מהייסורים שעוברים שם נגאלים. אחרי התפילה השתחררנו, והייתה הרגשה אחרת של נחמה.

במוצאי השבת, למרות שהיינו עייפים, החלטנו לעלות גם לציון הרשב"י. התפללנו והבטחנו (בלי נדר) שנקרא לילד על שם רשב"י – זו סגולה להיפקד. בתחילה בעלי היסס, אך הוא בדק וגילה שזו סגולה שכתובה בגמרא.

כשחזרנו הביתה, בברכת הרב התחלנו בטיפול מתקדם יותר, וברוך השם נקלטנו בילד בריא ושלם. כעבור שנה בדיוק מאותה שבת של בעל הייסורים וההבטחה בציון הרשב"י נולד לנו שמעון הקטן.

אני כותבת את זה ודמעות זולגות מעיני. קיבלתי על עצמי שמהרגע שאקבל את בשורת ההיריון, במשך שנה אגיד נשמת כל חי, וכך היה, ברוך השם. אמרתי נשמת כל חי בתקופת ההיריון וגם עם תינוק בידי. לאחר הלידה הלבשתי את הילד בבגד שקניתי עוד לפני שהתבשרתי על ההיריון, כמעשה של אמונה.
עשינו הרבה השתדלויות, ולא תמיד ראינו את הישועה מיד לאחר מכן. אבל אין ספק שהשם רואה הכל. הצדיקים שהתפללנו בקברם היו לנו מליצי יושר, וכל קבלה, תפילה ודמעה קרבו את הישועה, שהפכו למתנה המדהימה שקוראים לה תינוק. ילד צדיק שכל יום אני מודה לבורא עולם שנתן לי אותו. היום אני שמחה שאני לא ישנה טוב בלילה כי נופל לו המוצץ, אני שמחה שההוצאות גדלו כי צריך לשלם מטפלת, בגדים ועגלה שתמיד חלמתי, ושמחה בכל רגע של קושי, כי על הילד הזה חלמתי.

מתפללת שכל המצפות לישועה יזכו לה בקרוב, ברחמים, בקלות ובשמחה. אני אתכן בלב מלא דמעות של אמונה, תקווה וידיעה ברורה ש"בכל צרתם צר לו". השם אוהב אותנו וצר לו על כאבינו יותר מאשר שכואב לנו. שנזכה במהרה לגאולה הפרטית והכללית של כל עם ישראל, בבניין ירושלים, אמן".

סיפורים נוספים יפורסמו במכתב הבא...

בשורות טובות,
שלכן,
אני