"משהו בלב שלי אמר לי להיכנס פנימה", סיפורו המרטיט של החשמלאי שהציל את חיי הילד

"נעשה לנו נס", אומר בהתרגשות אברהם דהן, תושב עפולה, כאשר אנו משוחחים אתו. "בני אלקנה, שבשבוע שעבר חגגנו לו חלאק'ה, היה עלול לא להיות אתנו היום".

והוא גם מוסיף: "האמת היא שגם אני, כמו הרבה אנשים אחרים, התרגלתי לחיות את החיים שלי כמובנים מאליהם, אף פעם לא התעכבתי על מאורעות שאירעו לי וכיניתי אותם כ'ניסים'. אבל הפעם מדובר בנס אמתי ומוחשי שגורם לי להודות ולהודות עליו ללא הפסקה".

והוא מספר ברעד ובהודיה עצומה את סיפורו.

חגיגת בר מצווה עד אמצע הלילה

ראשיתו של הסיפור ביום רביעי בלילה. "נסענו כדי לחגוג בר מצווה בכותל לבננו עילאי", מספר אברהם. "מכיוון שהיה חשוב לנו להגיע לכותל כמה שיותר מוקדם, אז שכרנו אחוזה – צימר גדול מאוד בבית שמש. התכנית הייתה לישון שם בלילה של יום רביעי, יחד עם כל המשפחה המורחבת, ולמחרת, מיד על הבוקר, לנסוע לכותל המערבי".

בתחילה עבד הכל לפי התכניות. אברהם מספר שהם הגיעו לצימר, ובאמת היו שם כל הדברים הטובים והמפנקים שהובטחו להם, והכל בצניעות מרבית, שכן המקום היה סגור לגמרי ומבודד. "במשך כל הלילה חגגנו", הוא מתאר, "אך כנראה שמכיוון שכולנו הלכנו לישון מאוחר, התעוררנו גם מאוחר והיה לנו חבל מאוד על כך, כי רצינו להגיע לכותל בהקדם.

"החלטנו לקחת את עצמנו בידיים וחילקנו בינינו את העבודה: אשתי הלבישה את הילדים, אני הכנתי את הסנדוויצ'ים, גיסתי קיבלה על עצמה תפקיד מסוים וחמי לקח תפקיד משלו. כל אחד היה עסוק בביצוע משימתו וכולנו היינו מאוד בלחץ".

בתוך כל הלחץ הזה אף אחד לא שם לכך שאלקנה – בנם בן השלוש, חומק אל מחוץ לצימר. "האמת היא שאלקנה היה חצי חתן בשמחה", מציין אברהם, "כי יום למחרת הוא נהיה בן שלוש, וחלק מהתכנית המקורית הייתה לציין את החלאק'ה שלו בכותל המערבי".

אך איש לא יכול היה לשער את מה שיקרה לאחר מכן.

"פתאום נשמע 'בום'"

בעודם בצימר, איש לא שם לב להיעדרות של אלקנה הפעוט. "אלא שאז", ממשיך אברהם בקול רועד, "בזמן שאני עומד ומכין את הסנדוויצ'ים במטבח של הצימר וכולנו לחוצים וטרודים, נשמע פתאום 'בום' גדול. לא הצלחנו להבין את פשר הדבר, אבל הרגשנו שקרה משהו נורא, אז עזבנו הכל ויצאנו החוצה. מה שהתגלה לעינינו היה באמת מחזה נוראי – ראינו אדם זר שמחזיק את הבן שלנו - אלקנה שהיה רטוב כולו ונוטף מים.

"התברר שאלקנה פשוט החליט שהוא רוצה לקפוץ למים, מבלי שאף אחד רואה, והאיש הזה שמולנו היה זה שהציל אותו ברגע האחרון ממש. בתחילה הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום, אך כשראיתי שאלקנה בוכה, הבנתי שברוך השם הנורא מכל לא קרה".

ובכל זאת, את סערת הרגשות שבה הם היו נתונים אומר אברהם שאי אפשר לתאר. "במשך דקות ארוכות ישב האיש מולנו ופשוט רעד כולו, הוא לא הצליח לדבר. גם אנחנו  לא. רק אחרי שהוא שתה משהו והתאושש הצלחנו להודות לו וגם שאלנו אותו את שאלת השאלות – איך ידעת להגיע בדיוק ברגע הנכון?"

ואברהם מבקש להזכיר כי מדובר בצימר סגור ומבודד לגמרי. "מאז שהגענו לשם, במשך 24 שעות, לא נכנסה למקום נפש חיה. האיש סיפר לנו דבר מדהים - הוא טכנאי חשמל והיה בדרכו למבנה שנמצא שני בתים אחרי האחוזה שבה היינו, כדי לתקן שם משהו. אלא שכאשר הוא עבר בסמוך לצימר, הוא הרגיש צורך מיוחד להיכנס. הוא אמר לנו במילים האלו: 'משהו בתוך הלב שלי, אמר לי להיכנס פנימה'. וזה מה שהוא עשה. הוא פתח את הדלת ובדיוק ראה את אלקנה כשהוא באוויר, צונח למים. הוא הדגיש: 'אין לי שום הסבר לכך שנכנסתי, אני בחיים לא נכנס לפה, כי אני יודע שיש כאן אנשים. אבל משהו בלב אמר לי להיכנס'. הדבר הכי מצמרר הוא שאם הוא היה נכנס באיחור של שנייה, אפילו של חלקיק השנייה, הוא כבר לא היה רואה את אלקנה, כי הוא היה שוקע בתוך הבריכה. גם אם הוא היה מגיע שנייה קודם, הוא לא היה רואה דבר, כי אלקנה עוד לא היה קופץ. הוא נכנס בדיוק ברגע הקריטי ביותר, פשוט נשלח משמיים כדי להציל את הילד שלנו".

אברהם מספר את הדברים ולא גומר להתרגש. "אחרי שכל הסיפור הזה הסתיים, יצרתי קשר עם מספר רבנים וצדיקים גדולים וכולם אמרו לי שזו הייתה התגלות של אליהו הנביא'". 

ולמי שמעוניין לדעת מה עלה בגורל הבר מצווה, נציין כי בסופו של דבר הגיעה משפחת דהן לכותל לקראת השעה אחת. "זו הייתה שעה מאוחרת יותר מכפי שתכננו מלכתחילה", אומר אברהם, "אבל התפילה בכותל הייתה מרגשת ומיוחדת במינה. כולנו בכינו שם, הודינו מעומק הלב על הילד שקיבלנו במתנה. על כך שאנחנו כאן, כל המשפחה בהרכב מלא. למחרת נסענו במיוחד לרבי מאיר בעל הנס, כדי לחגוג את החלאק'ה לאלקנה וכדי להודות גם שם על הנס המופלא".

ואברהם מסיים את סיפורו בהתרגשות: "התחושה שלנו היא אחד ויחידה – הקב"ה הוא מלך. הוא היחיד שהיה יכול להציל לנו את הילד באותן שניות קשות. אף אחד מלבדו לא היה יכול לעשות זאת. אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות..."