הורה, שפר הבעתך! מה קורה לילד שלך כשאתה כועס עליו?

כבר תקופה ארוכה שאני עובד על מידת הכעס, וברוב הפעמים אני די מצליח, עד ש... אני נכנס הביתה. ברגע שאני פוגש בילדים שלי ונחשף למעלליהם, כל הדרשות ששמעתי אי פעם בגנות מידת הכעס מוסטות הצידה, ובן רגע אני כבר לא מכיר את עצמי. אני די מיואש. מצד הרצון שלי, אני שואף לחנך את ילדי ולהציב להם גבולות ממקום בוגר, אך אני מוצא את עצמי נגרר פעם אחר פעם לתדר של כעס, ביקורת ועונשים מולם. מה העצה לכך?   

רבות נכתב במשך הדורות על ידי גדולי התורה על הנזקים הרוחניים שגורם לעצמו "כל הכועס". עצות אינספור העניקו לנו הצדיקים בכל הקשור לעבודת הקודש על מידת הכעס – החל מהכרה ברורה בעובדה שאני סובל מכעסים; דרך לקיחת אחריות על הרגשות שמעוררים אצלי את הכעסים; ועד לתיקון מידת הגאווה והתחזקות באמונה.

גם חוקרי הרפואה התגייסו לטובת העניין, ובמשך השנים סיפקו לנו שלל מחקרים שמוכיחים עד כמה הכעס מזיק ללב ולבריאות בכלל.

אכן, ההתמודדות עם מפלצת העצבים הקטנה שטיפחנו מאז תקופת ילדותנו כמענה ברור לתחושות קשות כמו השפלה, ביזיון, חוסר ערך וחולשה, או סתם כי מישהו התנהג באופן שאינו תואם את הרצונות והציפיות שלנו – היא אתגר לא פשוט כלל וכלל. אין ספק שמדובר בסוגיה רחבה, שתקצר היריעה מלתת לה פתרון ממוקד.

ובכל זאת, הבה נשנס מותניים, ונפתח חזית מול היצר הרע הזה שנקרא "כעס", דרך הסתכלות מזווית מעניינת על תפקידנו כהורים ומחנכים, לצד התבוננות על ההשפעה החינוכית שיש לכעס על אלה שאנחנו אוהבים באמת וחפצים בטובתם הנצחית – הילדים שלנו.

אין הורה שלא תהה בהזדמנויות שונות בחייו אודות תפקידו כמחנך. רבות נכתב וסופר על ההשפעה שיש להתנהגותו, להבעות פניו ולדמותו של ההורה על עיצוב תפיסותיהם של ילדיו ועל חוויית המציאות שלהם. עם זאת, צא וראה כמה נשים וגברים נעלמו להם עמוק בתוך "עולם החיתולים", חדורים בתפיסה השטחית שלפיה תפקידם כהורים לילדים מסתכם באספקת אש"ל, הטמעת משמעת, עזרה בשיעורי בית, גילויי חום ואהבה וזריקת כמה מילות עידוד פה ושם.

התורה מגלה לנו שהייעוד שלנו כהורים וכמחנכים עמוק ומשמעותי הרבה יותר מטיפול שוטף בילדינו, ואף הרבה מעבר להקניית הרגלים חינוכיים: שליחותנו היאלעצב בתפיסת הדור הבא את "פני האלוקים". ונסביר.

ההלכה מתירה לאדם להראות פני כועס לילדיו או לתלמידיו לצורך חינוכי, וזאת בתנאי שמדובר בכעס לא אמתי, ושבתוך תוכו הוא מרגיש רגוע ומיושב. ומדוע? – שמא יחקוק בילד פני כועס. מכאן שהורה המחנך את בנו מתוך כעס, גורם לו להעתיק את מראה פניו הכועסות באמת, עד שנוצרת אצלו התניה של פני אלוקים שכועס עליו ח"ו. 

(צילום: shutterstock)

כזכור, מנהיגו של עם ישראל, משה רבינו, נענש בחטא מי מריבה בכך שלא הורשה להיכנס לארץ ישראל. ומה היה חטאו? הרמב"ם מסביר שהוא נכשל בעת שכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו, ושכתוצאה מכך נגרם חילול השם, "לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם למדים מהם [...] והיאך יבוא ממנו הכעס". כלומר, מנהיגותו של משה רבינו נלקחה מאתו לאחר שהוא הראה לעם ישראל פני כועס בשעה שכעס באמת, עד שחקק בלב עם ישראל שה' כועס עליהם באמת – ומציאות שכזאת לא תיתכן, שכן ה' לעולם אינו כועס באמת.

וממשה רבינו למציאות דורנו: אחד מאנשי החינוך המפורסמים בעולם החרדי ביקש מתלמידיו לתאר בכתב את הוריהם, ואלה היו מרבית התשובות שהתקבלו: "אבא כועס ועצבני עלי... הוא מפחיד";"אמא מאוכזבת ממני"; "ההורים שלי מחפשים אותי בפינה". לצד אלה היו מעטים מדי שתיארו את הוריהם ככאלה שאוהבים ומעריכים אותם, ואפילו גאים בהם. בחלוף מספר שבועות ביקש המחנך מאותם תלמידים לתאר בכתב את הקב"ה. למרבה ההפתעה, הייתה התאמה מלאה בין התשובות. כך למשל, חניך שתיאר את הדמות ההורית כ"כועסת, ביקורתית ומאוכזבת", תיאר באופן זהה את דמותו של האלוקים.

סקר דומה נערך בקרב בנות סמינר שברבות הימים נשרו מדרך התורה והמצוות. וכך הן מתארות את רשמיהן מתקופה זו: "תמיד התעסקו בלבדוק אם אנחנו עומדות בתקנון. כל הזמן חיפשו אותנו בפינות, בלשו אחרינו. לא משנה איך התלבשנו, אף פעם לא היינו מספיק טובות בעיניהם. אז בשביל מה להתאמץ?!". התוצאה לא איחרה לבוא: אותן בנות שבתקופת ילדותן נהנו מהתפילה ואף חוו קשר קרוב עם הקב"ה – בעטו בתורה ובמצוות בבגרותן, לאחר שנחשפו במשך שנים לשדרים של קשיחות, כעסים ועונשים, עד שכל דיבור כיום על תקנוני-התנהגות או גבולות, מיד מעורר אצלן התנגדות וסלידה.

המסקנה מהדברים ברורה: כל ילד יוצר התניה (קשר) בין אבא בשר ודם, ובין אבא שבשמיים. כך, חוויית המציאות של אבא כועס, ביקורתי ומעניש, מייצרת אצל הילד תפיסה שלפיה אלוקים כועס ומעניש, ואף נתון למצבי רוח, ח"ו. וכן להיפך: הורים (וכל דמות חינוכית משמעותית בחיי הילד) שמקפידים להאיר פנים לילדיהם ולחניכיהם, ולשדר להם אהבת חינם ללא תלות בהתנהגותם או בעמידתם בציפיות חינוכיות כלשהן, חוקקים בחוויית המציאות הנצחית שלהם שהאלוקים אוהב אותם תמיד וללא כל תנאי.

כאשר נשים על לבנו ונזכור שילדינו רואים בפנינו את פני האלוקים ממש; ששליחותנו העיקרית כהורים היא לחקוק בלבם ובתודעתם שהשם אוהב אותם תמיד בלי קשר להתנהגותם; שהם מרגישים כל הבעת פנים שלנו וקולטים מתי הגבות מתחברות באמת מתוך זעם פנימי, ומתי מדובר רק בהצגה; ושהם מפנימים כל חיוך שלנו ויוצרים קשר חקוק בין הבעת הפנים שלנו ובין האופן שבו הם תופסים את השם ביחס אליהם – מה הסיכוי שנכעס עליהם באמת?

קחו לכם רגע חיובי אחד, וקבלו על עצמכם עכשיו את ההחלטות המשמעותיות ביותר שתקבלו אי פעם –

1. הורים, שפרו הבעתכם! הקפידו על מתיחת-פנים קבועה; הציגו לילדיכם פנים מאירות, במיוחד כשהם לא בסדר; חייכו לילדיכם בכל הזדמנות, שדרו להם שאתם סומכים עליהם, שאתם מאמינים בטוב שלהם ושהם חשובים לכם – ביחס לכל ילד, ובכל גיל, בין אם הוא עדיין תינוק שטרם למד לדבר, ובין אם הוא כבר נשוי ואב לילדים; שדרו לילדיכם שאתם אוהבים אותם גם כשהם טועים. כך הם יתפסו שגם השם אוהב אותם תמיד; זכרו: פניכם הן פני הבורא בעיניהם.

2. לא מחנכים כשכועסים: אם אתם מזהים שאתם כועסים – אל תחנכו את ילדיכם! הסיטו פניכם אל הכותל, דברו על הקושי שלכם עם השם, המתינו עד יעבור זעם, ורק כשאתם חשים רגועים ומיושבים, גשו למשימת החינוך, ובמידת הצורך הציבו גבולות.

3. אני תמיד אתך: בשעה שילדיכם נכשלים בהתנהגותם – אמרו להם כמה אתם אוהבים אותם. אל דאגה, ההתניה שהשם אוהב אותם תיווצר מאליה.

4. "כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן!" – גם אם טעיתם עד היום, אף פעם לא מאוחר מדי לעשות תשובה ולהתחיל מחדש, ויפה שעה אחת קודם; הקדישו זמן קבוע מדי יום לתפילה להשם על מידת הכעס, ובקשו ממנו שייתן לכם את הכוח והעצה הנכונה לבצע את שליחותכם החשובה כהורים: לחקוק אצל ילדיכם את פני האלוקים.                     בהצלחה!