האומנית שהופכת את ה’חול’ לקודש

'חול'. מהי האסוציאציה הראשונה שעולה בראשכם לשמע המילה הזו? בימים אלו של הקיץ החם נראה שהדבר היחיד שעליו ניתן לחשוב הוא ארמונות חול שנבנים על חוף הים, או החול שהילדים משחקים אתו בגינת השעשועים.

אבל עבור האמנית הדסה דובין, חול הוא לא רק מילה נרדפת לים ולמשחק, אלא הוא עיקר העבודה שלה, ובו היא מתעסקת כדי ליצור את יצירות חייה.

קשה, מסובך, ו-מהנה

"מאז ומעולם אהבתי אומנות", היא מספרת, "ציירתי ויצרתי המון כבר מאז היותי ילדה קטנה. תמיד השתמשתי בכל החומרים האפשריים, אבל על ציור באמצעות חול לא חשבתי מעולם".

לכיוון הייחודי הזה הגיעה הדסה דרך דודה שלה: "דודה שלי היא אילנה יהב, אומנית מפורסמת בארץ ובעולם. היא יוצרת באמצעות טכניקות רבות ומגוונות. אילנה ראתה את היצירות שלי והחליטה שהציור בחול יכול להתאים לי. זה היה לפני כמעט שמונה שנים. בתחילה מאוד חששתי להתחיל עם זה, כי הטכניקה היא די מורכבת, גם לא הייתי בטוחה שאצליח והעדפתי להישאר באומנויות המוכרות לי. אבל הדודה דחפה והמשפחה הקרובה גם כן המליצה, אז נגשתי לעניין ופשוט התחלתי ללמוד את המקצוע".

כמו ששיערה הדסה, לימוד הטכניקה בחול היה מאוד ארוך ומסובך, גם הציור עצמו היה מתסכל. "דווקא במהלך היצירה זה מאוד נחמד, כי לצורך הציור משתמשים בחול דק ומסונן, ולכן כיף ונעים לגעת בו", היא מסבירה. "אבל הביצוע עצמו הוא לא פשוט בכלל. צריך מאוד לדייק ואי אפשר למחוק כלום, אם משהו נעשה שלא כנדרש, צריך להתחיל הכל מהתחלה".

ואיך זה מתבצע בפועל?

"יש לי שולחן אור שתחתיו מותקנות מנורות מחליפות צבעים. אני מציירת באמצעות החול על השולחן. לפעמים זה נראה כאילו שאני משתמשת בטושים או במכחולים, אבל האמת היא שאני משתמשת אך ורק בחול. הסוד הוא בכך שתוך כדי היצירה מהחול נוצר אפקט של צל, ולכן נראה כאילו שהחול הוא בגוונים שונים, למרות שהוא כמובן באותו צבע בדיוק".

כאשר יושב מולה קהל, מחברת הדסה אל השולחן מצלמה בגובה של מטר, אשר מצלמת את היצירה, וכך היא יכולה להקרין זאת על המסך ולראות את הציורים שלב אחר שלב".

וכמה זמן לוקח לעבוד על כל ציור כזה?

"זה מאוד תלוי. יש ציורים שבאים מתוך הלב שלי ויוצאים יפהפיים ומהירים בתוך דקות ספורות, אבל יש ציורים שלוקח להכין אותם הרבה יותר זמן. לפעמים כמה שעות, לפעמים אפילו כמה ימים".

ואחרי כל העבודה את הורסת את הכל?

"נכון. זה עוד קושי שיש באומנות הזו, להרוס את מה שציירת במשך שעות ארוכות, כי אי אפשר לשמור חול... כמובן שאפשר לצלם, אבל זה לא כמו ציור אמתי שאפשר לשמור אותו ולמסגר אותו".

והדסה, בניגוד לאמנים אחרים, מרשה לעצמה גם להתבטא בכנות: "אני מרגישה לחץ מאוד גדול כשאני עומדת מול הקהל, כי אני יודעת שברגע אחד אני עלולה להיכשל, משהו אחד עלול לא להצליח, ואז הציור כולו הולך לאבדון, אבל יחד עם הלחץ אני גם מתחזקת באמונה, ואז התחושה שלי היא שכולנו, גם הקהל וגם אני, הרווחנו מהתכנית הזו".

אומנות של קודש

ציורים רבים ציירה הדסה במשך השנים, חלקם מותאמים אישית לאנשים שהזמינו אותם ממנה, חלקם הפכו למצגות, וחלקם בהופעות חיות, אבל תמיד היא משתדלת להעביר גם מסרים של יהדות בין התמונות.

"מדובר אומנם בציורים ולא בסרטונים, אבל בגלל הטכניקה המיוחדת, אנשים מאוד מרותקים אליהם, כי זה נראה שהם ממש זזים. התמונות מתחלפות במהירות ומתוך כל תמונה יוצא ציור נוסף ועוד ציור, ועוד אחד. כשאני רואה איך כולם מהופנטים, אז התחושה שלי שאני חייבת גם להעביר ערך מוסף דרך הציורים האלו. לשדר דרכם מסר".

זה מה שגרם לה ליצור סדרות ציורים בנושא של ויתור, גמילות חסדים, סיפורי החפץ חיים, והיא אפילו יזמה סדרת ציורים קסומה הממחישה את מה שעובר על ילד עם תסמונת דאון.

אבל הסדרה שגרמה לה לסיפוק הרב ביותר, היא זו שהקדישה לעילוי נשמת סבתה ע"ה. "לפני כחצי שנה סבתא שלי נפטרה. זו הייתה סבתא שהייתי קשורה אליה מאוד, כי טיפלתי בה במשך תקופה ארוכה. היא הייתה לפני כן במצב קשה, וכולנו, כל בני המשפחה, סבבנו אותה ובמשך כל החודשים האחרונים לחייה לא זזנו ממנה. במהלך אותה תקופה אבא שלי כתב ספר מיוחד על כיבוד הורים, ובמקביל, מבלי לדעת, אני הכנתי סרטון של תמונות חול, אשר המסר שעובר בהן הוא כיבוד הורים".

בסרטון שעליו מספרת הדסה ניתן לראות יצירות מחול שלמעשה מתעדות את כל מה שקורה, מאז שההורים יולדים את ילדיהם ועד שההורים מתבגרים ומגיעים לגיל שיבה – איך שבתחילה ההורים מטפלים בילדיהם הרכים, מחנכים אותם, מלמדים אותם, ובהמשך מתהפכות היוצרות. המצגת מסתיימת עם התמונה המרגשת בה נראים שני אנשים קשישים שעומדים באמצע וידיים תומכות בהם ומחזיקות אותם. רק אחר כך מגלים שאלו הידיים של הבנים שלהם... שכעת הגיע זמנם להשיב להם ולו מעט מהחסד שהם גמלו עמם ולהכיר להם טובה.