ראיון מיוחד עם עידית שלו: "בלי שתכננתי, התקרבתי חזרה אל היהדות"

"ברגע שפגשתי את ימימה התחלתי לחיות את החיים בהרבה פחות מאמץ. נעלם הצורך הנואש להתקבל בחוץ ולרַצות את כולם, הייתי הרבה יותר נאמנה לעצמי ושקטה עם עצמי. ויתרתי על הרבה הגנות והפכתי להיות יותר חשופה. בלי שתכננתי, התקרבתי חזרה אל היהדות" – את הדברים אומרת עידית שלו, מורה בכירה ללימודי ימימה.

בשיחה מיוחדת שהעניקה למגזין 'נשים', מספרת שלו על חייה כילדה, על התובנות שלמדה ממורתה הגדולה ועל המשבר האישי שפקד אותה כשבנה התינוק, דוד, נפטר בפתאומיות בהיותו בן חצי שנה.

עידית גדלה בדרום אפריקה כילדה ישראלית בסביבה של יהודים עשירים, בִּתם של שני מורים שהיו שליחים מטעם הסוכנות. “מדי פעם היינו חוזרים לארץ ושוב נוסעים”, היא מספרת. “הייתי קצת צוענייה, ילדה אאוטסיידרית שנלחמת על ההשתייכות החברתית שלה. הנקודה הזו של ההשתייכות ליוותה אותי הרבה שנים במסעות שלי בין חברות שונות”.

שלו אומנם גדלה בסביבה דתית, אבל בגיל 15 החליטה לעזוב אחרי שנדחתה בקשה שלה להתקבל להדרכה בבני עקיבא. "לקחתי את זה מאוד קשה", היא נזכרת. "הרגשתי דחייה חברתית. אמרתי 'לא מדבשם ולא מעוקצם' ועזבתי את החברה הדתית. זה לא היה מרד במשפחה או בהורים שלי אלא מרד בחברה שאליה השתייכתי. שנים ספורות לאחר מכן, עם התקדמותה בלימודי ימימה, שבה עידית ליהדות.

"ימימה לימדה לאזן בין הצורך לרַצות כל הזמן את הסביבה החיצונית שהיה שייך לאישה בעידן הקודם לבין הצורך שהוליד הפמיניזם – להיות קשובה ומרוכזת בעצמך. יש מקום לשילוב בין הסתכלות פנימה על הצרכים שלך לבין הרגישות החוצה לזולת ולסביבה".

"ברגע שפגשתי את ימימה התחלתי לחיות את החיים בהרבה פחות מאמץ", מספרת עידית על השינוי העצום שחל בחייה בגיל 22, כאשר נחשפה ללימודים. "נעלם הצורך הנואש להתקבל בחוץ ולרַצות את כולם, הייתי הרבה יותר נאמנה לעצמי ושקטה עם עצמי. ויתרתי על הרבה הגנות והפכתי להיות יותר חשופה. בלי שתכננתי, התקרבתי חזרה אל היהדות".

שלו ממשיכה ומספרת על התקרבותה חזרה אל בורא העולם. "פתאום זה נראה לי הכי טבעי שבשבת אני מעדיפה להישאר עם המשפחה במקום לצאת לבלות. כל העולם היהודי פתאום הפך קרוב אליי לא מן החוץ אל הפנים אלא מן הפנים אל החוץ. גיליתי עולם רוחני ששייך ליהדות, אבל העניין של ימימה ממש לא היה להחזיר בתשובה. להפך, היא מאוד חששה מזה. היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאמהר. היא חששה שהמחשבה תעוף קדימה והנפש תישאר מאחור. לא משנה מה המחשבה מבינה, הנפש צריכה את הקצב שלה”.

שלו התקרבה חזרה ליהדות, אולם לא דרשה ממשפחתה לעשות כמוה. “אני מאמינה כפי שימימה נהגה לומר - שאין כפייה ברוחני”, היא אומרת. "בעלי הצטרף אחרי חצי שנה ללימודי ימימה וחווה התקרבות מעצמו והילדים בסוף הצטרפו אף הם. כשאת נמצאת במקום שאת מקרינה שטוב לך, אחרים רוצים להצטרף. היו שנים שהיה פער ביני לבין בעלי, הוא עדיין לא שמר שבת, הילדים לא קמו לתפילה. מעולם לא כפיתי. איך אפשר לכפות אינטימיות עם השם על מישהו? ימימה נותנת את המרחב להיות גמישים עם צורות שהן שונות משלך".

"ימימה היא מורה רוחנית ששילבה בין קבלה, פסיכולוגיה וחסידות", מתרפקת עידית על תורתה של מורתה. "למעשה היא פיתחה והמשיכה את מה שהחסידות התחילה לספר לנו – שעבודת השם היא לא רק ד’ אמות של הלכה. עבודת השם על פי החסידות היא בבית המדרש, באכילה, בשתייה, בזיווג, בזמן העבודה וכולי. מה שימימה הרחיבה זה שעבודת השם היא קודם כול בינך לבין עצמך ובינך לבין היקרים לך. זו תורה רוחנית של עבודת השם בתוך הבית. זה מאוד נשי, כי נשים מכוונות לעבודה בתוך יחסים, ומאוד מתאים לדור שלנו כי עוד לא היה דור מבולבל ומפורק בנושא הבית והזוגיות כמו הדור שלנו".

שבר כבד מנשוא: "אפשר לומר שהחיים שלי מתחלקים לשניים"

למרות האופטימיות והעוצמה שמשדרת עידית, היא עצמה חוותה שבר כבד מנשוא לפני 19 שנים. "בגיל חצי שנה נפטר באופן פתאומי בני הרביעי ששמו היה דוד", היא מצטמקת בכאב. "אפשר לומר שהחיים שלי מתחלקים לשניים. זה שינה לי משהו מאוד עמוק בנפש. אני לא אותו בן אדם".

באותה תקופה כבר הייתה שלו אחת מתלמידותיה של ימימה, אבל היא הבינה שזה אינו הזמן ליישם את הכלים שרכשה על המציאות. "כשקורה משהו כל כך דרסטי כמו מוות, ברגע הראשוני הכלים לא ממש אפקטיביים. ימימה ליוותה אותי כל הזמן, היה לה מאוד חשוב שלא אתיימר להיות יותר רוחנית ממה שאני. התגובה הראשונית שלי הייתה של אחת שמבינה חשבונות שמיים ואיך הכול פועל לטובה, ובטח זו נשמה שהייתה צריכה לעבור תיקון. גם כל אנשי הרוח שהגיעו לנחם אמרו כך. אבל בשיחות שהיו לי עם ימימה היא אמרה לי: 'אל תחששי להיות כמו אימא שאיבדה את בנה. אל תהיי רוחנית מדי, תבכי כל יום'. באותו זמן הייתי שוב בהיריון ואמרתי לה שאני לא רוצה לבכות כדי שזה לא יפגע בתינוק. ימימה אמרה לי 'תשימי יד על הבטן ותגידי לתינוק שלך שאת לא בוכה בגללו ותראי שיהיה בסדר'. היא התעקשה לתת מקום לחלקים הרגשיים של הכאב והאובדן והאֵבל והחרדות. היא לא רצתה שנטשטש את זה. יש אֵבל שחייב לקבל את המקום והזמן שלו. יש כאב אנושי שאי אפשר לטשטש אותו עם אידיאות".

הכאב, אכן, היה קשה מנשוא והשבר גדול. "החסר בהתחלה ממלא את הכול, כשיש לך תינוק יונק ופתאום הוא איננו, זה תופס את כל החיים. הכול מתגמד, אין משמעות לשום דבר, הכול הופך להיות חלל שדרכו את חווה את הקיום; אך ככל שעובר הזמן ואת נותנת מקום לכאב הזה, את חוברת לְמה שיש סביבך. כי תמיד יש מסביב: ילדים, בעל, עבודה. לאט לאט מצליחים לראות שוב את יתר הדברים הטובים שכן קיימים, היש הולך ומתעצם והחלל תופס את המקום האמיתי שלו – חלק מהחיים. גם היום, 19 שנה אחרי, בכל שנה בתאריך הפטירה כשהשקדיות פורחות, כולם יודעים שעידית רגישה יותר, אבל ברוך השם אני חיה את רוב החיים בתוך החיים ולא בתוך המוות".

"הסבל שעברתי עוזר לי להבין איך אפשר להמשיך את החיים למרות שיש פחדים וחרדות"

"כפסיכותרפיסטית אני חושבת שהסבל שעברתי עזר לי להבין את המקומות הנמוכים ואיך אפשר להמשיך את החיים למרות שיש פחדים וחרדות. כשמישהו עומד מולי עם סיפורים כאובים, אני מרגישה שיש לי המון פז”ם נפשי לתת לו.

"כל החידוש של ימימה אביטל זצ"ל הוא להיות רוחנית, אבל כפי שאת באמת, בלי לדחות שום חלק בתוך עצמך. כל התנגדות למה שאת מרגישה רק חוסמת את ההתפתחות שלך. גם לעומס וגם לחלקים שמיותרים לכאורה יש את מקומם ואת זמן ההתפרקות שלהם, שאי אפשר לזרז אותו. חשוב לדעת שיש בי חלק פגוע, מהסס, כואב, חסום, סגור, ושאני לא מתנגדת לו. ההסכמה מייצרת את הריפוי. הלימוד עושה שרטוט מדויק של כל מרכיבי הנפש, איך הם פועלים, ומתוך מפת ההתמצאות תדעי איך להתהלך. ההיכרות עם הנפש מעניקה לך בחירה. הנושאים שימימה לימדה קשורים להתמודדות עם חיי היומיום – כלים לזוגיות, לעבודה, להורות, לתיקון מול ההורים, לחיזוק הדימוי והביטחון העצמי", נוגעת עידית על  קצה המזלג בתורתה של מורת דרכה.