במרחק נגיעה (2)
המשך הסיפור המרתק שייתן לכם את כל התשובות לגבי שמירת נגיעה, הן ברמה ההלכתית והן ברמה ההגיונית-אנושית. מה אפשר להרוויח מההימנעות?
- חיים (שם בדוי)
- פורסם כ"ו חשון התשע"ד
אסי: ''ומה בנוגע לנגיעות קטנות? כמו למשל העודף שנהג האוטובוס מחזיר וע''י כך נוגע בידי... אני מניח שזה לא כל כך חמור כמו לחיצת יד, נישוק, חיבוק וכו'. האמנם?''.
אני: ''בוודאי ש'נגיעה בלי כוונה' אינה עבירה כי לא התכוונו ורצינו שהיא תתהווה. אך בכל זאת הצדיקים הגדולים עשו תשובה גם על זה, כשאר השגגות שמתחרטים וחוזרים בתשובה עליהן כל אימת שזוכרים ואף אם לא. כמובן, למעט אותן פעמים שהדבר מצווה, כגון להציל חיי אדם וכד'. כי הנמנע מלגעת בנשים כשיש (ספק) פיקוח נפש נקרא 'חסיד שוטה'. אך אחי, תזכור כי כשם שהקב''ה אסר עלינו להבעיר אש בשבת, ולא נשאל 'ומה בנוגע לגפרור קטן??!', כך כל נגיעה אסורה, כל עוד היא באה בכוונה זדונית מאחד הצדדים''.
אסי: ''טוב, אבל לפחות באחים ובני דודים מותר לגעת, לא? הרי בסה''כ אנחנו רק קרובי משפחה''.
אני: ''שאלה חשובה. נקודה זו כלל לא ידועה אצל המון העם. רבים טועים וחושבים שככל שהקרבה המשפחתית לאדם יותר גדולה, כך האיסור פחות חמור, או לא חמור בכלל. אבל למעשה, זהו הקונטרסט הגמור מהמציאות. ואם נבחין ונתבונן היטב, ניווכח שגם הרציונל, השכל הישר, יראו לנו שכל הקרוב קרוב – הריהו אסור יותר. הרי ככל שהאדם יותר קרוב אלי, כך האיסור יותר קרוב לגילוי עריות, לא עלינו. ובשביל שנבין את זה מעט יותר לעומק, ניקח דוגמה קטנה: הבא על אמו וכלתו, נידון בסקילה שהיא המיתה החמורה. והבא על אשת איש, נידון בחנק שהיא מיתה קלה. אם כן אסי, אנו רואים בעליל שלגבי נגיעה, וקל וחומר חיבוק ונישוק לבן/בת משפחה קרובים, האיסור הרבה יותר חמור, ועלינו להיזהר בזה ביותר''.
אסי: ''את האמת, חידשת לי עכשיו דבר שלא חשבתי עליו מעולם עד היום. גם אם ידעתי שיש כזה מושג 'איסור נגיעה', לא העליתי על דעתי שהוא שייך גם לגבי קרובי משפחה... אז רגע, לפי דבריך, מתי יהיה מותר לי לגעת למצער אם בכלל, בחברתי, או אשתי לעתיד?''.
אני: ''שאלה טובה, אסי. אמנם הקדמת את המאוחר, אבל אענה לך על זה עכשיו בקצרה מפני שכבר שאלת. על שאלה זו ורבות כמותה ענה שלמה המלך ע''ה כבר לפני למעלה מ-2,800 שנה, באחד הספרים שנאמרו על ידו וכתבו אותם חזקיה וסיעתו: 'עת לחבוק ועת לרחוק מחבק'. אסי, לכל דבר ודבר בעולם, למעט הדברים המזיקים לגוף ולנשמה, יש היתר מהתורה. אמנם לנו נראה לכאורה שהכל 'אסור', אך אין זו האמת. ההיפך הוא הנכון! התורה פשוט ממתנת אותנו ונותנת לנו את המינון הנכון לכל דבר. התורה לא אוסרת עלינו לגעת בנשים, אלא אומרת לנו במי מותר לגעת ומתי. כמו כן בכשרות, שבת ועוד. בכשרות למשל, התורה אמנם אסרה לאכול חזיר, אך התירה לנו את דג השיבוט, שיש לו בדיוק את אותו טעם. אסרה לנו חלב גמלים, אבל התירה לנו חלב עיזים שגם טוב לרפואה מלבד טעמו המיוחד. וכן בשבת, אסרה עלינו ''מלאכה'' (הכוונה ליצירה, ולא לעבודה-מאמץ פיזי, כמו השוגים לחשוב), אבל התירה לנו לעסוק בה בכל ימות השבוע ואף ציוותה עלינו לנוח ולאכול מעדנים ומגדים לכבוד היום הנכבד הזה''.
השעה כבר 3.30 לפנות בוקר. ברגע זה קטעה את רצף השיחה האחות באמירה הקבועה של האחיות: ''חבר'ה, בוקר עוד מעט! יש לכם טיפולים מחר... יוסי, עדיין לא לקחת תרופות... אבי, אתה צריך לקבל זריקה'' וכו'. היא התפלאה על כך שרוב המאושפזים במחלקה יושבים סביב השולחן העגול של אסי ושלי כמהופנטים וערניים, ומאזינים לשיחה שלנו. מרוב סקרנות התיישבה גם היא לדקות אחדות, האזינה לרצף השיחה, ואף שידרה מבטים המצביעים על אותות הסכמה לנאמר, עד שנשמע צלצול הפעמון של אחד החולים מקצה המסדרון, ואז נאלצה לעזוב את חברתנו כשעדיין מהרהרת בנושא שהועלה... מידי פעם נשמעת שאלה מאחד האנשים בקבוצה בנושא זה או אחר, אלא שאני רציתי להתמקד דווקא במי שהתחיל את השיחה בנושא הנגיעה, - אסי. כי היה חשוב לי לענות לו על כל שאלותיו. המשכתי...
באשר על כן, אסרה עלינו התורה את הנגיעה בנשים לטובתנו, כדי שלא נסבול על זה בעתיד, מלבד ההנאה הנשחקת והסלידה היחסית מבן/בת הזוג לאחר שנים של נגיעה רציפה אחד בשני, כבר אין 'רגש', אין תשוקה, אין אהדה כלפי השני כמו בפעם הראשונה של הנגיעה. אז אולי כדאי לשמור הנאה קדושה(!) זו לזמן המתאים – לחתונה?!
אסי: ''וואו, נתת לי אמנם חומר למחשבה, אבל על פני השטח, בין המחשבה לביצוע, המרחק די רב... אם כן מה לדעתך אני צריך לעשות עכשיו כדי להימנע כמה שיותר מעברות, וגם לא 'לסבול' את חוסר הנאת הנגיעה? יותר נכון, מה אתה מציע לי כעת, במצב נתון זה, שכבר יש לי חברה ואני עדיין לא ממש מרגיש צורך ומוכנות להתחתן? למרות שאנחנו כאמור, די אוהבים אחד את השני... זה ממש קשה לי להיות איתה בלי נגיעה, אבל להתחתן...?!''.
אני: כאמור, אסי, אינני 'דובר של היהדות', ואני ממש לא יודע אם אתן לך על זה תשובה ראויה והגונה, אך אומר לך את דעתי האישית על זה לפי ידיעותיי, השקפתי ודעתי. ישנן שתי אפשרויות להימנע מהעבירות החמורות הנ''ל, וכל אחת קשה שלעצמה. האפשרות הראשונה היא אמנם פשוטה, אך כאמור קשה מנשוא. והיא פשוט מאד – להיפרד לאלתר. ככל שתהיה עם חברתך והיא איתך יותר זמן, כך תתרגלו יותר אחד לשני והפרידה תהיה קשה יותר. ולמה אני מציע לכם להיפרד לאלתר?! התשובה היא טריוויאלית. הקשר ביניכם כעת הוא קשר של 'התאהבות' – קשר רגשי – גופני – משיכה הדדית, ולא של 'אהבה' אמיתית בין גבר לאשה. את זה תבין אחרי... ולכן, כדי לדעת אם אתם אכן אוהבים 'באמת', רצוי לנתק את הקשר לזמן מה ולעשות חושבים אם אכן אתה רוצה בה בתור אשתך, והיא בך – בתור בעלה. הניתוק יהיה קשה ואולי אף יגרום לצער רב, אך עם הזמן זה עובר והרגש נרגע במקצת. והאפשרות השנייה לעניות דעתי, היא לאמיתו של דבר האנטיתזה הגמורה של האפשרות הראשונה. והיא בעצם להתחתן לאלתר. למה?! כי רק כאשר תחליטו שאו שאתם נפרדים מיד או מתחתנים מיד, הדבר יכריח אתכם לעצור לרגע ולשאול 'האם באמת אנו מתאימים זה לזו?!' ואז תעמדו במבחן הניסיון אם אכן אתם רוצים וחפצים להיות זוג נשוי זה לזו. ובקשר לקושי שלך להיות עם מישהי, או אפילו לא להיות איתה בתור חברה ולהישאר רווק, על זה אמרו חז''ל בגמרא במתק לשונם וברוב חכמתם: 'כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה בלא תורה, בלא חומה בלא שלום'. אין זו סתם קלישאה חלילה, אלא אמרה בעלת משמעות מיוחדת וחשובה! הקושי של: 'לא טוב היות האדם לבדו', ידוע לנו כבר מאז בריאת האדם. המין האנושי, ובכלל כל בעלי החיים, זקוקים זה לזו כדי להמשיך את קיום העולם. הבורא הטביע בנו טבע שנרצה ונרגיש צורך פנימי, רגשי, נפשי וגופני כדי להתחתן, ובכך להמשיך את זרע אדם הראשון ולהעמיד בנים ובני בנים... ואגב, זו גם המצווה הראשונה הכתובה בתורה: 'ויברך אותם... פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'. כך שלסיכומו של עניין אסי, אפשר לתמצת שיחה זו, בזה שכדאי ומומלץ מאד לשמור על מה שנקרא 'נגיעה', בין בן לבת, ובכלל בקשר בנים-בנות שלא לצורך. ובכך לקדש את ההנאה העתידה והמותרת לנו בבוא העת שלא תהיה חלילה באיסור, אלא כמצווה גמורה והנאה מרבית!''.
הבוקר הפציע, הציפורים מצייצות כבר שעה ארוכה ואנחנו עדיין בעיצומה של שיחה מרנינת לבבות. ברם, שעת עלות השחר כבר עברה וזמן התפילה תיכף ומיד מגיע. קשה היה לנו להפסיק דיאלוג, או יותר נכון 'הידברות' זו, אבל לא הייתה כל ברירה. הדאבה של שנינו הייתה עד אין קץ, מכיוון שידענו שככל הנראה זו הפעם הראשונה והאחרונה שנדבר. החלפנו פרטים, אולי יסובב המסובב (בורא עולם) שנתראה עוד מי יודע כמה זמן. לחצנו ידיים, ואף ראיתי את אסי מוחה דמעה מלחייו, ספק מן הפרידה ספק כי ראה אותי במצבי וכאב לו עליי. הבטחנו ''לשמור על קשר'' כשאצא מבית החולים, ושנמשיך את שיחתנו זו, ואף ''נגלוש'' לשאר הנושאים שחפץ לדבר עליהם. שוב לחיצת ידיים, הודינו אחד לשני על תשומת הלב, ועל הזמן אותו כל אחד הקדיש לשני. אסי יצא לו לעבודתו, אני לתפילתי, ומני אז עברו שנתיים ללא כל קשר בינינו...
יומיים אחרי הברית של בני החמישי הדואר הגיע. מעטפה מבוילת בצבע בז' ללא שם הנמען הופיעה על השולחן בסלון. עליה היה כתוב: ''לחיים ורעייתו''. לא היה לי שמץ במה מדובר. הייתה זו הזמנה לחתונה מ'אסף עב''ג יעל'... לקח לי זמן להתעשת ולהבין מזה ה'אסף' הזה. אבל נזכרתי די מהר. כן, זה אותו אסי מביה''ח איתו העברתי לילה שלם בשיחת נפש בנושא שמירת נגיעה. היה לי לפלא על שזכר אותי, ואף רשם לי הקדשה ארוכה מצורפת להזמנה. מחברתו משכבר הימים נפרד חודשיים לאחר שיחתנו, מסיבות שאין כאן המקום לבארן, ולאחר שנה וחצי הכיר את בחירת לבו, איתה החליט להקים בית נאמן בישראל. האמת שממש לא חשבתי ללכת לחתונה, אלא רק להתקשר ולאחל מזל טוב. אבל אחרי שבסוף ההקדשה ראיתי שכתוב ''והישיבה תהיה בהפרדה!'', היה זה מן הבלתי נמנע להגיע לחתונה. הגעתי, רקדתי, שמחתי ושימחתי אותו. הוא זיהה אותי מיד, ואף הזמין אותי למעגל הריקודים לרקוד איתו ''סולו''.החתונה הייתה משובבת נפש והסתיימה בכי טוב. הפעם שמרנו על קשר טלפוני רציף במיוחד, ואף מידי פעם נפגשנו ושוחחנו. אשתי עם אשתו ואני איתו. כארבעה חודשים לאחר חתונתם הזמנו אותם לשבת אצלנו, שיראו מה זו שבת יהודית אמיתית עם מאכלי שבת מענגים, דברי תורה סביב השולחן, זמירות שבת, מנוחת שבת שאין משתווה לה בימות החול, ועוד דברים שרק בשבת חשים את הנאתם. גם הפעם, כמו לפני שנתיים פלוס, סביב השולחן העגול, פנה אלי אסי בתואר ''רב'', ואמר שיש לו שאלה ביהדות שהוא חושב עליה כבר הרבה זמן.
אבל הפעם, בנושא אחר...
מאמר זה נכתב בתמצות רב בנושא איסור נגיעה (ובקשר בין בנים לבנות), ולכן בכל שאלה ובעיה הקשורות לעניין, יש להיוועץ בתלמידי חכמים מנוסים ובקיאים בנידון, וכן ללמוד ולקרוא בספרים המדברים אודות תחום חשוב זה.