מה ההבדל בין לשון הקודש לשאר השפות?

במרוצת מאות השנים האחרונות, ניסו רבים לפצח את חידת השפה האנושית: כיצד נוצרה שפת הדיבור? מה גרם להתפתחותה של יכולת מופלאה זו הייחודית לאדם; להפיק מהפה צלילי קול, ולחברם יחדיו באמצעות השפתיים, הלשון, השיניים ושאר חלקי הפה, לסדרות של מילים ומשפטים שתוכן יצוק בהן.

תיאוריות שונות עלו ונפלו, והחידה במקומה עומדת.

גם באשר לתקופת ראשית הדיבור האנושי, נבוכים החוקרים ומעלים אפשרויות שונות. מבוכתם נובעת בעיקר מתפיסתם המוטעית כי האדם אינו אלא בעל-חיים שהתפתח מבעל-חיים פרימיטיבי יותר. לכן אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בשאלות: כיצד התפתחה מאליה, ביצור נחות, התשתית הביולוגית הכל-כך מורכבת הנדרשת לדיבור? מהו הגורם שעורר התפתחות זו? מתי לפתע החל היצור האנושי לדבר בשפה? מהי הסיבה לדמיון המפליא בין כל השפות האנושיות, ולדמיון בדקדוק של השפות הללו? ספרים ומאמרים רבים נכתבו בניסיון להשיב על שאלות כבדות משקל אלו. אולם האמת היא שעם כל ההערכה לתאריהם ולמעמדם של אותם אנשים חוקרים, כל האפשרויות שהועלו על ידם אינן מתבססות על עדויות מאותה עת עתיקה, ואף לא על הוכחות חד משמעיות. דבריהם אינם אלא בגדר תיאוריות והשערות, שגם לכשעצמן אין בהן כדי להניח את הדעת.

אולם בידינו, עם התנ"ך, נמצאת התשובה זה אלפי שנים לשאלות נכבדות אלו. התורה מלמדת אותנו כי השפה האנושית מוטבעת בטבע האדם משום נשמתו הרוחנית אשר נבראה דומה לבוראה בתחומים רבים, ככתוב: "וַיִּבְרָא אלוקים  אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אלוקים בָּרָא אֹתו" (כידוע, האדם עצמו הוא האדם הרוחני שבתוך ה"לבוש" הנקרא גוף). וכשם שבבורא נמצא מה שנקרא אצלנו בשם אמירה ודיבור, ככתוב: "וַיֹּאמֶר אלוקים", "וַיְדַבֵּר אלוקים", כך האדם קיבל יכולת זו, כמבואר בהרחבה במבוא לספר זה.

התורה גם מפרטת שכל האנושות דיברה בשפה אחת עד חטא המרד במגדל בבל. במרד זה ניצלו בני האדם את האיחוד ביניהם לרעה, וגרמו בכך להתערבות על-טבעית שהביאה לבלבול השפה האחת שבקרבם. כך החל הפיצול בין קבוצות רבות דוברי שפות שונות.

הנה לשון התורה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם...

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת. וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת?" 

הקדוש ברוך-הוא פונה לשלוחיו המלאכים ואומר להם:

"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל".

בבל

מכאן שמקור השם העתיק "בבל", הוא בלשון הקודש, מלשון בלבול ובלילה. ולימים כינו אנשי בבל את שם אלילם "בל", מבלי לדעת את מקורו העברי של שם עירם, אשר על שמה נקרא האליל. ומכאן קצרה היתה הדרך לכנות את שמות נכבדיהם בשם: "בלשאצר" הלא הוא המלך הבבלי השלישי לאחר נבוכדנאצר, או "בלטשאצר" – הכינוי שניתן לדניאל. לאחר פיזור העמים בוני מגדל בבל, נדד השם האלילי "בל" והגיע בשינוי קל למחוזות רחוקים – בשם "בעל". כמו: "בעל צפון", "בעל מעון", "בעל פעור", "במות בעל", "קרית בעל" ועוד. כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ". 

הרי לנו עדות התורה כי מבריאת אדם הראשון ועד דור מגדל בבל, דיברה כל האנושות בשפה אחת.

ואיזו שפה היתה זו? משמות בני האדם בדורות שקדמו לדור מגדל בבל עולה בבירור שהיתה זו השפה העברית הנקראת לשון הקודש: אדם הראשון נקרא בשם אדם משום שגופו נברא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", והרי "אדמה" היא מילה בלשון הקודש. חוה נקראה כך משום היותה "אֵם כָּל חָי". קין, מלשון "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'". שת, מלשון "כִּי שָׁת לִי אלוקים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן". נח, מלשון "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ". שמות אלו, כולם נגזרים מלשון הקודש.

וכן אמרו חז"ל במדרש על הפסוק שבפרשת בריאת אדם וחוה: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת": "לשון נופל על לשון [אשה – מאיש]. מכאן שנברא העולם בלשון הקודש".

***

"נברא העולם – בלשון הקודש". זהו יסוד ההבדל רב-המשמעות שבין לשון הקודש לשאר השפות. לשון הקודש היא שפת הדיבור היחידה אשר מקורה בבורא היקום, ובה ברא את העולם – באותה שפה ובאותן מילים המופיעות בתורה בפרשת הבריאה.

בתלמוד ירושלמי מבואר שהשימוש האנושי בשפתו של הבורא נרמז בפסוק: "ויהי כל הארץ שפה אחת": "שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש". כלומר, מלבד ביאור פשט הפסוק, שהיו מדברים בשפה אחת, ברובד העמוק יותר נרמז במילים "שפה אחת" באיזו שפה דיברו: בשפה האחת שהיא שפת יחידו של עולם.

ואכן כותבים חכמי הקבלה במקומות רבים כי באותיות העבריות טמונות הארות וכוחות רוחניים אשר הוטבעו בהן על ידי האלוקים, ובאמצעות צירוף אותם כוחות ברא את עולמו (מעין הנוסחאות בכימיה, בהן צירופי רכיבים שונים על פי נוסחאות שונות יוצרים מהויות ומציאויות שונות) וכמו שיבואר בפרק הבא בדבר סוד כוחן של האותיות. לכן, בניגוד לכל השפות שהן הסכמיות וניתן להוסיף בהן מילים על פי הסכמה אנושית, לשון הקודש היא מהותית. כלומר, במילה עצמה טמונה מהות הדבר הנקרא בשם זה, ולכן על כל מילה להיות מורכבת מאותיות מסויימות דווקא, על פי התוכן האמיתי של כל אות, כאשר צירוף כל הכוחות יחדיו יוצר את אותה מציאות שמילה זו מבטאת. ואכן, אין בשפות אחרות אותה מהות פנימית המסבירה את עומק משמעות המילה, ברמה המשתקפת בלשון הקודש, בה נברא העולם. משום כך כל עצם או עניין נקרא בלשון הקודש "דבר", או "חפץ". "דבר" – מלשון דיבור, לפי שנברא בדיבור מוגדר המבטא את מהותו. "חפץ" - לפי שעצם קיומו תלוי ברצון, בחפץ האלוקי, שיתקיים.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.