הצופן
צירופי אותיות: המשמעות של מיקום האות במילה
רצף האותיות של התורה הוא התוכנית שעל פיה נברא העולם כולו
- הרב זמיר כהן
- פורסם כ"ב תמוז התשע"ז |עודכן
(צילום: shutterstock)
כשם שבכל אדם פועלים שלשה כוחות מרכזיים: כוח המחשבה שבמוח שהיא בבחינת הנשמה, כוח הרגשות שבלב שהוא בבחינת הרוח, כוח התאוות שבכבד שהוא בבחינת הנפש, ועל האדם לחזק ולהשליט את המוח על הלב ואת שניהם על הכבד (וזהו מל"ך אמיתי. מוח, לב, כבד) – כך בכל מילה. האות הראשונה באותיות השורש של כל מילה, היא החשובה והפעילה ביותר - בבחינת נשמתה של אותה מילה. הארת האות השניה בשורש המילה, בדרגה פחותה ממנה - בבחינת רוחה של המילה. והאות השלישית, בדרגה פחותה עוד יותר – בבחינת נפש המילה. וכן בשם האדם: האות הראשונה היא הפעילה ביותר והמשפיעה על האדם ביותר, השניה פחות, וכן הלאה. וכך, באמצעות הצירופים השונים, נוצרו פרטי הבריאה, כל פרט על פי צירופי האותיות המהוות אותו.
למעשה, סדר האותיות המופיע בספר התורה בכל פרשה, הוא סדר הצופן של היקום (אלא שהפרשיות עצמן לא ניתנו לנו כסדרן, מהטעם המובא במדרש "שוחר טוב": "לא ניתנו פרשיותיה של התורה על הסדר. שאלמלא ניתנו על הסדר, כל מי שהיה קורא בהן היה יודע להחיות מתים. לפיכך נתעלם סדרה של תורה"). שכן ספר זה, אשר הוא הספר היחיד בעולם שניסוחו על-אנושי – כמבואר בספר הזוהר שאפילו אות קטנה בתורה לא כתבה משה מעצמו – כתוב בנוסח שיש בו רבדים של עומק: פשט הפסוקים מלמד את שלבי הבריאה, מספר על ההשתלשלות ההיסטורית של האנושות בכלל ושל בני ישראל, ובעיקר מלמד את הוראות הבורא לברואיו – כיצד ינהגו לטוב להם. אולם בנוסף, נכתב הספר באופן שסדר אותיותיו, ללא המרווחים הנוכחיים שבין המילים, חושף את צופן הבריאה על כל פרטיה. וכדברי חז"ל: "כל התורה – שמותיו של הקדוש ברוך הוא". "שם" הוא צירוף אותיות היוצר השפעה רוחנית שפועלת במציאות הנתפסת במושגנו. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לשינויי ה'כתיב' וה'קרי' במקרא, כמו למשל במקומות בהם כתוב "נער" וקוראים "נערה". לפי הפשט הדבר נועד לרמז שהנערה נהגה כמנהג נער משוטט, אולם בעומקם של דברים סיבת הדבר היא שברובד צופן היקום אין מקום לפעולת האות ה' כאן, והוספתה היתה משנה כאן בעולם את הנובע ונוצר מצירוף האותיות שם.
שפת התורה
בעוסקנו במורכבות ועומק נוסח התורה ודרכי כתיבתה, חשוב להדגיש כי שפת התורה אינה כסגנון דיבורנו הרדוד כל כך ביחס אליה, עד כדי שלרוב הרגלנו בניסוח שאין בו עומק, אנו תמהים על פסוקים חסרי בהירות, ומקשים קושיות על התורה... אילו היינו מודעים לכללי שפתה, המיוחדים ביופי שיטת תמציותם, היו תמיהותינו וקושיותינו נופלות מאליהן. למשל, במקומות רבים בתנ"ך יש מילים שנראות כאילו חסרה בהן אות. ובאמת, לפי שפתה של התורה, האות שבסוף המילה הקודמת משמשת כאות כפולה, כלומר כאילו כתובה היא פעמיים: בסוף המילה הקודמת ובתחילת המילה הבאה. ובזה מוארים ומובנים פסוקים רבים. כגון צמד המילים: "בלילה הוא", מופיע בארבעה מקומות בתנ"ך: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא", "וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי. וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא", "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא", "וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא". בכל הפסוקים הללו חש הקורא שלא בנוח מחסרון האות ה' הראשונה במילה "ההוא". אולם אילו יידע שבשפת התורה האות ה' שבמילה הקודמת משמשת גם בראש המילה הבאה, תנוח דעתו. וכן הכתוב "וְנֶעְלַם דָּבָר", נדרש בתלמוד כמו "נעלם מדבר". וכן "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר", כמו "מעלות בהר". וכן אות שבראש מילה יכולה לשמש כאות כפולה. כמו בפסוק שבתהלים "שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו, וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם". והלא ישראל שאלו ולא האלוקים אשר הביא את השלו? אלא האות ו' שבתחילת המילה הבאה משמשת גם בסוף המילה שלפניה. וכאילו כתוב: "שאלו, וַיָּבֵא שלו".
יסוד זה בשפת התורה לא רק מקל את הבנת המקרא, אלא גם מיישב קושיות. למשל, הנביא ירמיה מורה לגולי בבל בשם ה': "וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה', כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם." הרד"ק בביאורו שם מקשה, והלא בפועל כשחרבה בבל ועלתה פרס נבנה בית שני והיה ליהודים יותר שלום? אולם בדברי חז"ל מבואר כי כוונת ההוראה כאן היא להתפלל בעד ירושלים ממנה הוגלו, ולא בעד בבל אליה הוגלו. ביאור זה לכאורה עומד בניגוד לפשט הפסוק. אולם לאור האמור הפסוק מואר באור יקרות. האות מ' שבסוף המילה "אתכם" משמשת גם בתחילת המילה הבאה. וכאילו כתוב: "אשר הגליתי אתכם משמה"!
ולא רק אות, אלא גם מילה ואפילו מילים ומשפטים נקראים עם המילים שלפניהם וגם עם המילים שלאחריהם. למשל הפסוק: "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ", והוא כאומר: "ויעשו בני ישראל, ככל אשר ציוה ה' את משה. ככל אשר ציוה ה' את משה, כן עשו". וראה עוד עשרות דוגמאות מאליפות כאלה בספר "המקרא והמסורה".
בשיטת הכתיבה הרוממה של התורה, ישנן גם מילים אשר הופעתן בשתי פרשיות שונות משמשת כ"קוד" המורה להעתיק נתונים מפרשה זו לפרשה זו. וזוהי אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, ונקראת "גזרה שוה". וכהנה רבות.
הבנה בסיסית זו כי אנו רחוקים מלהבין את עומקה של תורה, מעניקה ללומד רגשי ענווה כלפי כל מדרש חז"ל הנראה לנו תמוה. וכדברי התלמוד ירושלמי על הפסוק: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" – "ואם הוא ריק, מכם הוא! למה? שאין אתם יגעין בתורה".
זו גם הסיבה שכל אדם עם מהלכי חייו, וכל מאורע המתרחש בעולמינו, מופיע בתורה בצופן דילוגי האותיות - דבר שאין לו אח ורע בכל הספרות האנושית, וכמו שהוכחו בדורנו דברי חכמי תורת הסוד, עם פיתוח ושכלול עולם המחשבים והתוכנות. לפי שתורת הצפנים האלקית כמוה כתכנית האדריכלית של כל הבריאה, כלשון חז"ל: "איסתכל באורייתא [הסתכל בתורה], וברא עלמא [וברא עולם]". כלומר, הבריאה נבראה על פי התכנית הטמונה בספר התורה, אשר נכתב על ידי הבורא כרצף אותיות, לפני בריאת העולם. וכמו בשרטוט אדריכלי מזערי של בנין ענק, כל פרט הקיים בבנין, מופיע בהכרח מראש בתכנית (מתוך כך נבין כמה נואלו אותם אנשים אשר בקלות ראש תמוהה מניפים ידם ומרחיבים פיהם "לבקר" את המקרא, מבלי שלמדו מימיהם את הרבדים הקיימים בעומקה של תורת ישראל, אשר לימודם מאיר באור יקרות את ניסוחה המיוחד. גם אופן לימוד המקרא לילדי ישראל בבתי הספר הכלליים בארץ, על ידי אנשים המתייחסים לתורה האלוקית אשר אבותינו מסרו את נפשם עבורה, כאל חיבור אנושי, קורע את לבו של כל מבין. ומאידך, ישנם אשר לרוב התלהבותם מהתגלית שבתורת הסוד היהודית, כי העולם נברא באותיות, הקצינו להיכנס לעולם של דמיונות עד כדי עיוות ושיבוש עצמי, או לשימוש פסול במידע נכבד זה ליצירת רעיון ה"מטריקס" וה"פאי" ושאר עיוותים. על כל אדם החש סחף מתוך 'ריבוי אורות' אשר ה'כלי' הרוחני שלו אינו יכול להכילם, להתפכח, ולהתבונן בפשטי הפסוקים המלמדים כי הבורא אשר ברא את הבריאה, העניק לנו את הדרכתו המעשית כיצד לנהוג בהיותינו כאן בעולם: תרי"ג מצוות – לזרע האבות וגרי הצדק, ושבע מצוות – לשאר בני האדם, ובכך לחיות את המציאות שלנו על פי הרצון האלוקי).
עקרון זה, שכל אות בתורה משמשת כמרכיב נכבד בצופן היקום, מסביר את פשר האזהרה שהזהיר הכהן הגדול, רבי ישמעאל, את התנא רבי מאיר בעל הנס, כאשר נודע לו שעיסוקו הוא בכתיבת ספרי תורה: "בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא. שמא אתה מחסר אות אחת, או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (ומכאן, אגב, יש לדעת שמצוות התורה מלמדות ומדריכות את האדם כיצד לחיות על פי הצופן הפנימי של הבריאה – לתועלתו ולתועלת הבריאה! לכן גם במצוות בהן הטעם הפשוט אינו נראה לעין, אל לו לאדם להטיל ספק חלילה בתועלתן ובחשיבות שמירתן על כל דקדוקיהן).
לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.