אבישי שטרית: "כשהתבקשתי להפעיל את הבובה של צור, פשוט לא הצלחתי"

את השיחה עם השחקן אבישי שטרית אנו מקיימים אחרי יום צילומים ארוך ומפרך שהחל בשעות הבוקר המוקדמות והסתיים בשמונה בערב. "אתה בטוח שאתה יכול לשוחח?" אנו שואלים.

שטרית משיב מיד בחיוב, על פניו מופיע חיוך רחב, המזכיר מעט את החיוך שעל פניו של 'צור' – הבובה המוכרת לילדים מהתכנית 'צור משלנו'. רק בהמשך הריאיון, כשהוא יספר לנו מה שעובר עליו בשעות הצילום כאשר הוא מפעיל את הבובה במשך יום שלם, נבין עד כמה הייתה שאלתנו במקום ועד כמה הוא מותש יותר מכפי שאפשר לדמיין. 

תפילה על הכל ועל הקול

למעשה, הפעם הראשונה בה נכנס שטרית לנעליו של צור הייתה לפני כשש שנים, אז הופקה לראשונה התכנית הפופולארית. סיפור קבלתו לערוץ הידברות הוא סיפור מלא בהשגחה פרטית, והוא מספר על כך: "הגעתי לאודישן הראשון כמפעיל בובה. היו שם חוץ ממני עוד עשרים אנשים שהתחרו על התפקיד. בסופו של דבר הצוות שבחן אותנו לקח אותי לצד ואמר לי: 'תשמע אתה מפעיל את הבובה ממש טוב, אבל אין לך קול של ילד. תנסה לעשות קול של ילד'. ניסיתי ולא הצלחתי והצוות אמר: 'אנחנו מצטערים, אבל צור חייב שיהיה לו קול של ילד ולא של מבוגר'.

"חזרתי הביתה מדוכדך ואז התקשרו אליי והציעו לי להגיע בעוד שבוע לאודישן נוסף, בו אשב עם הבובה ואנסה להוציא קולות. הייתי ממש מיואש ואמרתי להם: 'כבר השמעתי את כל הקולות שיכולתי, אין לי מה לחדש'. ובכל זאת סיכמנו שאגיע. הבנתי שיש לי שבוע כדי להשיג קול של ילד, אבל איך עושים את זה?"

וכאן, נזכר אבישי בכך שבעודו בתיכון ובישיבת ההסדר, כאשר היה רוצה לקבל ברכה מיוחדת להצלחה בכל מיני עניינים, הוא היה הולך לרב מרדכי אליהו זצ"ל, מחכה במשך כל הלילה עד הזריחה ואז נכנס אליו בתפילת ותיקין כדי להתברך. "כשביקשתי להתקבל לערוץ היה זה בדיוק מעט אחרי פטירתו של הרב. אז הלכתי להתפלל בקברו. בכיתי להקב"ה, התפללתי וביקשתי. אחר כך המשכתי לאודישן. התיישבתי שוב עם אותה בובה ואמרו לי: 'תנסה'. ואני פותח את הפה ומנסה לעשות קולות ופתאום יצא לי הקול המוכר: 'היי, שלום ילדים' - הקול של צור".

אבישי מספר שהוא היה המום והמפיקים היו המומים גם כן ושאלו אותו: "איפה הקול הזה היה עד עכשיו? קנית אותו באי-ביי?"

"האמת היא", הוא מוסיף בחיוך, "שבמשך תקופה ארוכה חששתי שכמו שהקול הגיע כך הוא פתאום יעלם באמצע הצילום. לכן, לפני כל צילום הייתי הולך רגע לצד, מנסה לדבר ובודק שהקול אכן קיים, ורק אז בא להצטלם. האמת היא שעד היום כשאני יושב ורואה את צור, אני לא מאמין שזה הקול שלי..."

ואיך זה להיכנס לתוך נעליים של בובה?

"אני מאוד נהנה מזה. למעשה התחלתי את הקריירה שלי כשחקן, בכלל לא חשבתי להיות בובה. הייתה אפילו מעט אכזבה כשהבנתי שאת כל השחקנים יראו ואותי לא, אבל בסופו של דבר גיליתי שאין סוף לדברים שאפשר להוציא מבובה, כי זה פשוט להחיות אותה, להפוך אותה לבן אדם חי. זה כיף וזה מחיה גם אותי".

אתה כבר לא ילד קטן, אפשר לשאול איך אתה מצליח להיכנס לראש ולמחשבות של צור?

"נכון, אני בן 39, אבל לשמחתי אף פעם לא עזבתי את הילדות שלי. תמיד הייתי מחובר לילדים, ברמה ילדותית באמת. אני אוהב להתרועע עם ילדים קטנים, לצחוק ולהשתולל איתם. הילדים שלי אומרים לי תמיד: 'אבא אתה עושה בושות', אבל אני יודע שבאמת גם הם נהנים מזה.

"לפני שנכנסתי לעולם המשחק הייתי מורה ובחיים שלי לא הסכמתי להיכנס לכיתה גבוהה יותר מא' או ב'. רציתי להיות רק עם הגיל הרך, ובהפסקות לא נכנסתי לחדר מורים, אלא שיחקתי כדורגל, תופסת, מחבואים ואפילו גומי עם הילדים. זה הכיף שלי. המשחק בסרט ילדים היה טבעי מבחינתי".

ומה התפקיד של צור דורש ממך?

"בשביל להפעיל בובה אתה חייב להיות קודם כל שחקן, זה ברור, אבל בנוסף לזה אתה חייב שיהיה לך גם חוש טכני וקואורדינציה טובה, כדי שהבובה תיראה טוב על המסך, שהיא תזוז כמו ילד ולא כמו בובה מבד. השאיפה היא שהבובה תהפוך להיות חיה ואמתית".

וזה בוודאי קשה.

"מאוד", הוא מסכים, "אני מתאמן על כך המון. הגעתי להידברות כבר אחרי שהיה לי ניסיון בתחום, ועדיין אני נדרש להתאמן הרבה". 

לשכב מתחת לספסל

העבודה בכל יום צילום היא מפרכת מאוד גם מבחינה פיזית. "כשאתה מחזיק את הבובה אתה חייב לשבת בכל מיני תנוחות כדי שלא יראו אותך", מסביר אבישי. "התנוחה שבדרך כלל אני יושב בה היא כאשר אני מרים שתי ידיים – יד אחת נמצאת בתוך הראש של הבובה והיד השנייה נמצאת ביד של הבובה, והראש שלי מורכן כמעט עד לרצפה – כדי שלא יראו אותי. כך אני יושב במשך כל היום".

באחת הפעמים הוא מספר שהסבל גבר, היה זה כאשר היו אמורים לראות את צור כשהוא יושב על ספסל, וכתוצאה מכך נדרש המפעיל להיות ... מתחת לספסל. "הייתי צריך לשכב במשך שעות מתחת לספסל ולהרים את שתי הידיים. כמעט לא הצלחתי להזיז את האיברים שלי. במשך כל היום חיכיתי להפסקת הצהריים, ואז, כשהגיעה ההפסקה כולם פרשו לאכול ו... שכחו להרים את הספסל ולחלץ אותי. אני זוכר את עצמי צועק לכולם: 'היי, רגע אני כאן, קחו ממני את הספסל הזה'".

במשך יום צילום שלם אתה נמצא בכאלו תנוחות? איך אתה מסוגל?

אבישי מעיד שזה באמת לא קל. "אחרי דקה שאתה יושב אתה מבין עד כמה שזה כואב וקשה. רגע אחד כואבת לך הכתף, ברגע השני אתה מרגיש שהצוואר כמעט מתפרק. אבל אחר כך אתה מתרגל איכשהו לתנוחה וחדוות היצירה משכיחה את הקושי. אה, ויש לי גם פריבילגיה".

מהי?

"בגלל שאני מוסתר ומכופף אני יכול לשים לפניי את הטקסטים ופשוט להקריא מתוכם, זאת בזמן שכל השחקנים האחרים צריכים ללמוד ספרים שלמים בעל פה..."

השליחות: "ללמד מידות טובות"

ובתוך כל התפקיד הזה אומר אבישי שיש גם ממד עצום של שליחות. "בכל פעם אני נדהם לראות כמה צפיות יש ברוך ה' בכל אחת מהתכניות שלנו. כי ההזדמנות כאן היא אדירה – ילדים רבים כל כך צופים בצור כי הם פשוט אוהבים אותו, אבל על הדרך הם גם לומדים על ערכים. כולנו כהורים יודעים שאנחנו מנסים פעמים רבות כל כך לחנך את הילדים שלנו ולהקנות להם מידות טובות, אבל כאשר הם רואים מול העיניים שלהם ילד כמותם שקוראים לו צור שנכשל בלהעליב חבר ואחר כך הולך לבקש ממנו סליחה, או שהוא מכבד הורים, או עוזר למבוגרים, או לא משתתף בחרם – זה חזק פי מיליון מאשר שנגיד לילדים שלנו: 'צריך לכבד הורים', 'אסור לעשות חרם', וכדומה.

"כמובן שיש כאן גם אחריות מאוד כבדה. אני יודע שאם אגיד מילה שלא במקום, או שבטעות אעביר מסר שלילי – אז גם את זה ילמדו ממני. אני צריך ממש להיזהר ולשקול כל מילה ומילה".

ולסיום, מציין אבישי כי יש לו גם בשורה משמחת: בעוד פחות מחודש יצא צור מאולפן הצילומים ויפגוש את ילדי אלעד ופתח תקווה בשתי הופעות ענק שאורגנו במיוחד למענם. באלעד תתקיים ההופעה בט"ו באב (7.8) ובפתח תקווה בט"ז באב (8.8).

"אני מאוד מתרגש מההופעות האלו, אומר לנו צור, סליחה אבישי. "אני חושב שיש להן פוטנציאל אדיר, כי הן בעצם הולכות להפגיש את הילדים עם הדמויות שהם ראו תמיד על המסך השטוח, מבלי שיכלו לחוש או להרגיש. כעת זה יהיה כמו קסם – יהיה שם  את הבית המוכר של צור, את החצר שהילדים מכירים, הכל יהיה על הבמה. זוהי זכות גדולה לשמח כל כך הרבה ילדים. אני מודה להקב"ה על המקום הזה ועל הזכות הזו".

מבחינה מקצועית, בהופעות יהיה לך יותר קשה מאשר בסרט?

"זה יהיה יותר קשה, כי בשונה ממה שקורה בצילומים של הסרט – על הבמה אני לא יכול להגיד 'קאט, קאט' ולעצור הכל כדי להזיז קצת את היד או לחלץ את האיברים. אז עד סוף ההצגה אצטרך להיות מוצנע היטב ולא יראו אותי, אבל בסיום המופע אני מבטיח שלא לפספס את הכיף הכי גדול שיש - לראות את הילדים. אני שואף להגיע לכל ילד שירצה לפגוש אותי וללחוץ לו את היד. אני לא יכול להבטיח שאצליח, אבל אני מאוד רוצה".

לפרטים והזמנת כרטיסים למופעים: 0732221300