מדוע נכתב ספר התורה ללא ניקוד?

הלומד את סוד האותיות, אם רק בעל לב הוא, עומד נפעם מול יופיה ותפארתה של מעט החכמה שנותרה בידינו, מתוך ההיקף הרחב והעומק האדיר שבתורה אודות בעשרים ושתיים האותיות. בתלמוד מתפעלים חז"ל מביאור האותיות הקצר המובא שם, עד כדי הביטוי ש"דברים אלה אפילו בימי יהושע לא נאמרו כמותם". שכן המעמיק חקר בהסבר התמציתי שבתלמוד, מגלה כי הביאור שם חושף את נקודת המהות העיקרית והמרכזית שבכל אות. אולם אותה נקודה מתפשטת ומתפרסת לרבדים-רבדים של עומק עד אין קץ. וכמו שכתב המהר"ל: "אין [לא רק] זה בלבד נרמז בפשוטם, כי דברים בלתי תכלית [ללא סוף] יש בהם. ורק אחד מן הדברים זכר [הזכיר] כאן".

ואכן, הלומד בספר "עץ חיים" את דברי מהרח"ו ז"ל מאשר קיבל מרבו האר"י ז"ל על טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות) עומד נדהם אל מול העומק הטמון בכל אחד מהם, והקשר המרהיב שיש בינם לבין השתלשלות עולמות אבי"ע והספירות. וזאת לאחר שמהרח"ו מדגיש כי אין בידו לכתוב את כל אשר קיבל מרבו, ולאחר שרבו לימדו רק חלק מאשר קיבל הוא מאליהו הנביא וגילויים עליונים.

משמעות הניקוד

בעוד שהאותיות הן בבחינת ה'אבנים' מהם נוצר 'בנין' המילה, הניקוד יוצר את צורת הבנין. שכשם שבנין יכול להיבנות מלבני וגבוה, או בצורת פירמידה – מאותן אבנים עצמן, כך המילה הנוצרת מאותן אותיות יכולה להיות בעלת משמעות שונה לחלוטין על-פי הניקוד הקובע את צורתה. כגון "הָלַךְ" או "הֵלֶךְ", "רַע" או "רֵעַ". הדברים מגיעים עד כדי כך שלדעת ה"מנחת חינוך", המנקד את אותיות שם הוי"ה בניקוד שגוי, עובר איסור מן התורה, לפי שהוא כמוחק את שם ה'.

ומכיון שהניקוד 'נועל' את המילה ומקבע את צורתה, נכתב ספר התורה ללא ניקוד, לפי שהתורה כתובה בחכמה אלוקית באופן שיש בה ארבעה רבדי פרד"ס, ולכל רובד שבעים פנים, כיהלום מלוטש רב-פנים המאיר מכל פן ופן בגוונים זוהרים שונים, ושבעים הפנים שבתורה מתחלקים לאין ספור ניצוצות חכמה שכולם אמת. ואילו ינוקד ספר התורה, הרי ננעלו מילותיו באופן מסויים. וזהו ביאור מדרשי חז"ל רבים האומרים על מילה במקרא: "אל תקרי כך, אלא כך". ומשנים את מובן המילה באמצעות שינוי הניקוד. ושתי צורות הקריאה אמת. זה בפשט, וזה בדרש.

בלשון הקודש, לעיתים הניקוד 'יולד' אות נסתרת המסבירה את המילה. כגון: "שֶׁמֶשׁ", ניקוד הצירי שבאות מ' יוצר מעין הגיית: 'שמאש' (כאשר ניקוד האות מ' נדחף ועובר אל האות שנולדה בזכותו זה עתה). וכעת הרי מוסברת מהות השמש: שם אש! וכן: במילה "ברח". 'רח' הוא שורש רוח ורווחה. 'ברח' כמו 'בא-רח'. בא אל רווחה. וכהנה רבות. נוסיף כי מנגנון זה, המחלק מילה בלתי מובנת לשתי מילים המסבירות את משמעה, קיים במילים שימושיות רבות החסרות פשר במבט שטחי, אך הן צירוף של קיצורי מילים. כגון: השחור שבעין נקרא "אישון". מילה זו היא צירוף שתי המילים 'איש קטון' (כמו 'ארנבון', במקום 'ארנב קטון') על שם האיש הקטן הנראה על גבי האישון כאשר מביטים בו, ומצביע על העובדה כי חור קטן זה הוא שער כניסת אנשי העולם אל עולמו הפנימי של האדם.

ברובד העמוק של הניקוד, כשם שבאותיות ישנן כאלה העומדות בגובה השורה, יש מעל השורה ויש היורדות אל מתחת לשורה, ולכל אחת סיבה לפי אופן זרימת הארתה (כמבואר להלן בפרקי ספר זה), כך בנקודות ובטעמים. יש העומדות מעל האות, יש מתחת האות, ויש בשורת האות, ולכל אחת סיבה אשר לביאור כל זאת נדרש חיבור מפורט בפני עצמו.

כל אחת מצורות הניקוד מכוונת כנגד אחת הספירות. לכן כל שם הוי"ה בחתימת כל ברכה בתפילת שמונה-עשרה מנוקד באופן שונה, על-פי הספירה השייכת לאותו עניין שמבקשים עליו באותה ברכה, והוא בסוד המפתח שפותח שערי שמים לקבלת תפילתו במקום הראוי. ובתורת הקבלה דרגת הנקודות גבוהה מהאותיות ומהתגים, ורק הטעמים גבוהים מהנקודות, כמבואר בספר "עץ חיים" בעניין טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות). וב"מאור ושמש" על התורה כתב שהמתפלל ומזכיר שם ה' בתפילתו בכל נפשו רוחו ונשמתו, אזי ממילא אותו השם נעשה בנקודות ובטעמים ובתגים הראויים לו, אף שאותו אדם אינו יודע לכוון בהם כראוי. עיין שם כל דבריו. והרמ"ק בספרו "פרדס רימונים" האריך לבאר בשער הנקודות את כל פרטי הניקוד וסיבת שמותיהם על פי הפשט ועל פי הסוד.

ובאותיות עצמן, בימים הקדמונים עת שכן ישראל על אדמתו שקט ושאנן, ואפילו בדורות מאוחרים יותר, היו בספרי-התורה מילים בהן נכתבו אותיות מסויימות בצורות מיוחדות המרמזות לסודה של מילה זו באותה פרשה. כגון אות פ' לפופה או רגל ח' עקומה או ל' שראשה שונה. וכמו שכתב הרמב"ם: "ויזהר באותיות הגדולות, ובאותיות הקטנות, ובאותיות הנקודות [שיש צורת נקודת עיגול קטן מעל כל אות], ובאותיות שצורתן משונות כגון הפיין הלפופות, והאותיות העקומות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמניינן. יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה". אולם מכיון שכל הדברים האלו, לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר וכמו שכתב הרמב"ם שם, לא הקפידו עליהם במרוצת הדורות משום קשיי וטרדות סבל הגלות, וכמעט שנשתכחו מאיתנו. 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.