גאולתנו תלויה באחדותנו: על כוח האחדות המיוחד של עם ישראל

"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ": (תהלים ק"ד כ"ד).

עם התפתחות האנושות לאורך ההיסטוריה, התגלו למדענים חוקי-הטבע הצפוּנים בבריאה [שלחכמי-ישראל, היו ידועים מתוך לימוד התורה], כגון: כח-המשיכה [גרביטציה], חוק כלים-שלובים, חוק התפשטות עצמים בחום, חוק שוויון-ריכוזים של תמיסות בנוזלים וגזים, ועוד רבים אחרים.

אחד מחוקי הטבע שהתגלו, והפכו להיות שימושיים ביותר, הוא כח ריכוז אנרגיה ומיקודה – מִשֶּׁטַח גדול לשֶׁטַח מצומצם. תופעה זו מוכרת לנו בחיי היום-יום במיקוד אור קרני השמש, ע"י שימוש בזכוכית מגדלת, לשריפת צורות המשורטטות על גבי נייר – לשם שעשוע, באופן שקרני השמש החודרות דרך פני כל שיטחה של העדשה הקמורה – מתמקדות לנקודה זעירה. כלומר: אותה האנרגיה הסולרית העוברת דרך כל העדשה [שבמצבה הטבעי הרגיל בכוחה להאיר, או לחמם מעט] – מתלכדת לנקודה אחת, ויכולתה מתעצמת ביותר, ומאפשרת השגת תוצאות מרשימות, הרבה יותר – עד כדי הבערת עצמים במהירות. ומה גרם לכך? "כח-האחדות".

דוגמא נוספת של מיקוד כוחות אנרגיה אנו מוצאים בכלי-מלחמה, במושג הנקרא: "מטען-חלול", שבו צורת המבנה של חומר הנפץ גורמת לריכוז כל כוחות הפיצוץ – לנקודה אחת. ממילא, מתהווה כח עצום, המאפשר חדירת שריון עבה מאוד ע"י פצצה קטנה [וכאשר כוחות הפיצוץ אינם מאוחדים וממוקדים – כמעט שאין לפיצוץ השפעה על השיריון]. ושוב אנו מגלים שבמידה מוגבלת של אנרגיה, מושגת עוצמה אדירה, הודות למיקוד הכוחות – הַמַּעֲצִמָה את יכולת פעולתה של אותה כמות אנרגיה, עד מאוד, ומאפשרת השגת תוצאות מרחיקות לכת, שלא היו מושגות באופן אחר. ושוב, הגורם לכך הוא: "כח-האחדות".

אמנם, כח-האחדות עצום ורב, והוא גם מאוד מוחשי, בעולם החומר. ולהפתעת רבים, לא זו בלבד שהוא מצוי גם בעולם הרוח, אלא שהשפעתו מתגלית ביתר שאת וביתר עוז. ויתירה מזו: התאחדות כוחות הרוח מאפשרת שליטה מוחלטת על כוחות הטבע.

בספרים רבים מובא בשם הזוהר הקדוש ש"הקב"ה וישראל ואורייתא חד". כלומר: חטיבה-אחת, שאי אפשר להפרידהּ. וזאת משום הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בהר-סיני, עם נתינת התורה הקדושה לישראל.

ברית נצחית זו, שזכה בה עם-ישראל, ושלא זכתה בה שום אומה אחרת בעולם, היא למעשה פּוֹעַל-יוצא מנאמנותם של אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב ע"ה. אלא שלא היה די בזה, וגם עם-ישראל נשאל, לאחר יציאת מצרים, אודות רצונו לקבל את התורה, וענה (שמות כ"ד ז'): "נַֽעֲשֶׂה וְנִשְׁמָֽע", ולא עוד, אלא שחנו לרגלי הר-סיני "כאיש אחד בלב אחד", שכך פירש רש"י ע"ה, את דברי הפסוק (שמות י"ט ב'): "וַיִּֽחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" [הואיל וכתוב: "וַיִּֽחַן" – בלשון יחיד]. מכאן אנו למדים, שאחדות עם-ישראל באותה העת אִפְשרה את מימוש זכויותיהם של אבותינו הקדושים.

אירוע היסטורי זה ותוצאותיו אינם ניתנים לשינוי, ואין חזרה למצב הקודם – של יחידים רבים המכונסים תחת שם של עם-אחד. מאז, הפך כל עם-ישראל לחטיבה-אחת; וכשם שהקב"ה הוא שלמות-אחת – בלא שינוי ותמורה, והתורה היא שלמות-אחת – בלא שינוי ותמורה, כך גם עם-ישראל הפך להיות שלמות-אחת – בלא שינוי ותמורה, כמובא בתלמוד (ברכות ו' ע"א), וז"ל: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: "אתם עשִׂיתוִּני חטיבה-אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה-אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה-אחת בעולם, שנאמר (דברים ו' ד'): 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' | אֶחָֽד'; ואני אעשה אתכם חטיבה-אחת בעולם, שנאמר (שמואל ב' ז' כ"ג): 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'", ע"כ. ואגב, מכאן הקשר הנִשְׁמָתִי המאחד את כל נשמות-ישראל, הקיים רק בעם-ישראל, וההשלכות לעניין האחריות ההדדית של יחיד מישראל למעשה חברו [וליחיד המוציא את חברו ידי חובה בקיום מצוות, כגון: בברכות], כמובא בתלמוד (שבועות ל"ט ע"א), וז"ל: מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, ע"כ.

למעשה, כבר במקרא (ויקרא כ"ו ח') מובטח לעם-ישראל שאחדותם הינה המפתח לגבורתם ולהצלחתם, ככתוב: "וְרָֽדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה – מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם – רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָֽפְלוּ אֹֽיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָֽרֶב", כלומר: מבחינה חשבונית, אם חמשה – רודפים מאה, מאה אמורים לרדוף – אלפיים. אלא שאחדות כוחם מאפשרת להם להניס פי חמשה.

גם מדרש תנחומא [בובר] (בפרשת נצבים ד'), ממחיש לנו את כח האחדות וז"ל: בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים – שמא [אולי] יכול לשברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת, אחת – אפי' תינוק יכול ומשברם. ע"כ. כלומר: אחדות הקנים – מחזקת אותם, ואילו הפרדתם – מחלישה אותם.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ואכן, דברי המדרש הנ"ל ממחישים את כוחה של האחדות בכלליות. אלא, ממאמר המקרא מוכח – שאחדותם של ישראל אינה אחדות רגילה; הואיל ואמר הקב"ה לישראל, כמובא לעיל, "ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" – אחדותם של ישראל הינה במהותם, שהפכו כולם לחטיבה-אחת. מכאן, כשם שהקב"ה הוא "אחד" במהותו, וכל האומר אחרת – לא זו בלבד שפוגע בכבוד קדושתו של בורא העולם יתברך, אלא שהוא נחשב לכופר בכל, ופוגע ח"ו במהות ייחודו יתברך. וכשם ש"תורת-ישראל" הינה "אחת", וכל האומר ח"ו שיש תורה אחרת, או אפילו יאמר ח"ו כל התורה אמת, חוץ ממדרש אחד או הלכה אחת – נחשב לאפיקורוס גמור; נמצא, שלא זו בלבד שפוגע בכבוד קדושתהּ של "תורת-ישראל", אלא שהוא נחשב לכופר בכל, ופוגע ח"ו במהות ייחודהּ.

מעתה, הואיל ועל-פי הזוהר הקדוש: "הקב"ה וישראל ואורייתא חד", וכאמור, על ישראל אמר הקב"ה: "ואני אעשה אתכם חטיבה-אחת בעולם" – ואחדותם הינה במהותם – יש לומר, שכל הפוגע באחדותו של עם-ישראל [כלומר: ע"י מחלוקת שאינה לשם-שמים, כמחלוקת קורח ועדתו (אבות ה' י"ז)], ע"י דיבור לשון-הרע, מחלוקת ושנאת-חינם – נחשב ח"ו לפורץ חומת ההגנה של ישראל, וכמחריב את הכל; וזו, שנאת-החינם [השקולה כנגד ג' העבירות החמורות שבתורה, שהן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שנאמר עליהן (יומא פ"ב ע"א): "יהרג ואל יעבור"], גרמה לחורבן בית שני, ולהימצאותנו בגלות עד היום הזה. ויתירה מזו, הואיל וכאמור, "הקב"ה וישראל ואורייתא – חד", כל הפוגע בכבודם של ישראל – כאילו פגע בכבודו של הקב"ה, ח"ו.

 בניגוד המוחלט לזה, אהבת-החִנם ואחדותנו, מלכדת ושומרת עלינו מכל משמר. וראיה לדבר אנו מוצאים במעשה בלעם הרשע [האויב המסוכן ביותר שקם לישראל מעולם], שנתבקש ע"י בלק, מלך מואב, לקלל את ישראל ח"ו, ובעל כורחו – מתוך התפעלות עצומה – נמצא מברכם; עד שאמר (במדבר כ"ד ה'): "מַה טֹּבוּ אֹֽהָלֶיךָ – יַֽעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – יִשְׂרָאֵֽל". ומלבד פירושו של רש"י (שם), וז"ל: מה טובו אֹהָלֵיךָ - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה, ע"כ; המלמד על צניעותם, מוכיחה לשון הפסוק, שראה גם את אחדותם. לכאורה, צריך היה לומר [בלשון רבים]: מה טובו אוהליכם –בני-יעקב, משכנותיכם –בני-ישראל. אלא, מכיוון שראה שהם חונים – כאיש אחד בלב אחד – התייחס אליהם כאל חטיבה-אחת, ובֵרְכַם. נמצא, שהאחדות והצניעות הגנו על עם ישראל.

לכן מסיק מדרש תנחומא (שם), שהוזכר לעיל, ואומר [אודות חוסר האחדות]: "וזהו הגורם להתארכות גלותנו המרה", ע"כ. ומוסיף ואומר על הגאולה העתידה: "וכן אתה מוצא, שאין ישראל נגאלים, עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר (ירמיה נ' ד'): 'בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה', יָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי-יְהוּדָה יַחְדָּו', ואומר (ירמיה ג' י"ח): 'בַּיָּמִים הָהֵמָּה, יֵלְכוּ בֵית-יְהוּדָה עַל בֵּית-יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן', כשהן אגודים – מקבלין פני שכינה", עכ"ל.

גאולתנו תלויה באחדותנו, מבין המצרים אל ראש צורים!

ויהי רצון, שנזכה במהרה, מתוך "אהבת-חינם", לאחדות המיוחלת, ולגאולה הנכספת, במהרה בימינו, אמן ואמן.