האותיות המיוחדות: הסודות הייחודיים של התורה

בספר "התמונה" המיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה מובא כי התורה נכתבה בלשון עליונה ונשגבה מאד, ובסודי אותיות עליונות נוראות ונעלמות אשר לא יבינם מלאך ושר עליון. והקדוש ברוך הוא ביארם למשה רבינו ע"ה והודיע לו כל סודם ועניינם. ומשה כתבם ברמז בקוצי אותיות התורה, ובאותיות גדולות וקטנות, שבורות ועקומות, לפופות וישרות, קריין וכתיבין [קרי באופן שונה מהכתוב], פרשיות פתוחות וסתומות. וכולן [בכל צורות כתיבה אלה] רמזים עליונים נעלמים שאין להם לשון [ניסוח] לכותבם, ולא דרך לפרטם [ולכן רק נרמזו בדרך זו]. גם לפעמים תיבות משונות שאין הלשון נתפס בהן [מילים שלכאורה אין להן הבנה כראוי], הם כולם דרכים נוראים [להסתיר סודות] ורמזים נעלמים. ואם ישכיל אדם להבין קצתם, כגון אותיות גדולות וכו', כגון א' של "אנכי", ושל "אשריך ישראל", ו-א' קטנה של "ויקרא", ו-ח' תלויה ועקומה של "וחרה אף", ו-פ' לפופה של "פן יפתה", ופרשה סתומה של "ויחי יעקב", ב' גדולה של "בראשית", נ' של "משפטן" וכו', ובסוד הנוני"ן ההפוכין וכו'. עד כאן קיצור דבריו.

רוב סודן של אותיות אלה נשכחו במרוצת הגלות. וכבר רבנו אברהם בנו של הרמב"ם כתב בתשובותיו: "אותיות שצורתן משונה, והתלויות, והנקודות, ורב, וזעיר, ומה שנקרא ואינו נכתב, היש לזה טעם או לא? תשובה: אלו הם דברים שנמסרו לנו בקבלה, וסודותיהם סתומים ממנו, ואין אנו יודעים טעמיהם לפי אמיתתם". והרב חיד"א בספרו "יוסף אומץ" כתב שזקנו מהר"א אזולאי ראה ספר קדמון בכתב יד בשם "מעשה אורג", בו "נרשמו האותיות העקומות והמלופפות, צורתן וסודן וטעמן". והוסיף שרבנו אפרים נתן טעם על פי הסוד לשינויים אלה.

ובפירוש על ספר התמונה שם מבואר על פי הפשט, שבמקום שרגלי ה-ח' עקומות כגון בפסוק "וְחָרָה אַף", הדבר בא ללמד את דרכי ההנהגה העליונה בעת חרון אף, ומרמז על מצב רגלי השכינה כביכול, שבאותה שעה אינן בבחינת יציבות ככתוב: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים", אלא רחוקות זו מזו כרעועות, ואין הגנה על עם ישראל. והוסיף לבאר עוד מקומות של הופעת אותיות גדולות ולפופות ודבוקות, ופרשיות סתומות ועוד, על פי הפשט ועל פי הסוד. גם מהר"י בשירי, מחכמי תימן לפני כשלש מאות שנה, כתב בספרו "חבצלת השרון" ביאורים על כמה אותיות מיוחדות. והובאו דבריו בספר "תורה שלימה".

והביאור בזה ביסודם של דברים הוא, שבכל צורת אות מהאותיות הנכתבות בצורתן הרגילה, טמון שורשה הרוחני המסוגל להצמיח פעולה חיובית או פעולה שלילית, וביד האדם ניתן כיצד כוח הבחירה כיצד לפעול ולהשתמש בכל שורש. אבל אותיות המופיעות בתורה בצורה השונה מצורתן הרגילה, הרי זה בא ללמד על שינוי מהותי בפעילות האות באותו מקום, שלא כהרגלה במקומות האחרים, בהתאם לשינוי בצורתה. כגון, האות ח' של "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" הכתוב בעונשו של הנחש, מרמזת על החטא (ח') שבו ה-ז' (כלי זין, כלי ענישה) השמאלית (שמאל רומז לספירת גבורה, דין) שהיא רגל ה-ח', השתנתה מרגל יציבה לפיתול נחשי היורד מטה (ולא כ-ח' דומה לזו, במקומות אחרים בתורה, שהפיתול בהם מופיע מעל ראש האות). ומורה על תוצאת חטא (ח') הנחש, שמידת הדין (שמאל) פגעה בו (ז') להענישו לקצץ את רגליו (רגלי ה-ח', האות הרומזת לחי העומד על שתי רגליים) ולזחול מפותל על גחון. ובנוסף, לרדת מטה גם בתפקידו הרוחני לעד בבחינת "רגליה יורדות מוות" (הנרמז ברגל ה-ק' היורדת מטה כמבואר בפרק האות ק'). ובודאי שהאמור כאן הוא רק ברובד השטחי של הנרמז בפיתולה של האות ח' במילה זו.

* * *

אותיות מיוחדות אלה הוזכרו גם בדברי הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה. וכתב שם שארבעים ותשע מתוך חמישים שערי בינה שנמסרו למשה, הכל כתוב בתורה או בפירוש, או ברמז "בתיבות או בגימטריות או בצורת האותיות: בכתובות כהלכתן או במשתנות בצורתן כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהן וכו'. כי הרמזים הללו לא יתבוננו [לא יובנו מאליהן על ידי התבוננות עצמית] אלא [במה שנמסר] מפה אל פה עד משה בסיני וכו'. בידיעתן ובפירושיהן סודות רבים עמוקים מאד". והריטב"א בחידושיו ביאר על פי זה את טעם ההלכה ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה", משום שבקריאתם על פה יש הפסד, שאז אין בהם הדרשות הטמונות בכתב החסרות והיתרות, העקומות והלפופות ודומיהן.

והמאירי פירט בספרו "קרית ספר" את שמות האותיות המיוחדות שבתורה: ה' דפתית, מוזרקת, לפופה, מעוגלת ועוד.

המקור הראשון בו מופעים אותיות ותגין אלו באופן מסודר, הוא "ספר תאגי". ספר זה הוזכר על ידי הראשונים כספר המוסמך ביותר בנושא זה. מתוך ההקדמה לספר עולה שמקורו הוא קדמון ביותר, עוד מימי יהושע בן נון: "הדין ספר תאגי דאסיק עלי הכהן מן שתים עשרה אבנים שהקים יהושע בגלגל, ומסרו לשמואל, ושמואל מספרו לפלטי בן ליש וכו' ויהוידע הכהן מסרו לנביאים, ונביאים קברוהו באסקופת בית מקדשא, וכד עקרו אסקופת בית מקדשא בשני יהויכין מלך יהודה, אשכחיה יחזקאל נבייא ואתייה לבבל. ובשני כורש מלך פרס כד אסיק עזרא עשרה יוחסין מבבל אשכחיה עזרא להדין ספרא, ואסקיה לירושלים והגיע לידי מנחם וכו' ור' נחום הלבלר מסרו לרבי [יהודה הנשיא]". ספר זה נערך ונמצא במלואו באנציקלופדיה החשובה של רבי מנחם מנדל כשר "תורה שלמה" בחלק הקרוי: "כתב התורה ואותיותיה" (כרך כט).

בחלק הראשון של ספרו "קרית ספר" כותב המאירי: "צריך שתדע שיש קבלה ישנה ביד הסופרים הדווקנים [דייקנים] איש מפי איש עד עזרא הסופר, ומעזרא עד משה רבנו ע"ה שינוי אותיות בספר תורה בהרבה מינים, וראוי לדקדק בהם למצווה אע"פ שאם לא דקדק לא פסל. והן: לפופות, ועקומות, ומנוזרות, ומעוגלות, ודפתיות, ודחויות, ותלויות, וצורתן רע. לפופות – הוא ענין עיגולים דקים בתוך האות אחד על חברו כעין כריכת דבר על דבר. ועקומות – הן שהאות שלה עקומה, כחי"ת [של] 'ויחר אף ה' במשה', האמור במעשה העגל הן שכן כולה עקומה. דחויות – הן שעיקר האות ישרה אלא שהבריח שלה [כרגל ה-ק'] עקומה. תלויות – הן שהאות גדולה וארוכה, יוצאת מקו שאר האותיות למעלה ולמטה, כ-ו' ד'גחון'. ושצורתן רע – היא וא"ו מלופפת בראשה ובסופה כ-ו' [של] 'וימאן'. מנוזרות – יש מפרשים מעניין 'נזורו אחור', ו'הן נונין' הפוכות שיש מהן שתים בתורה, אחת לפני 'ויהי בנסוע' ואחת לאחריה."

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.