האות א': כל אות והערך המיוחד שלה

על-פי סוד האותיות ניתן להבין את סיבת היווצרות כל מילה מאותן אותיות מסויימות דווקא, דבר שאינו קיים בשום שפה אחרת. הנה למשל שתי מילים מצויות: אב ואם.

אב:

א – אלוף (אדון)

ב – בית (משפחה)

אב: אלוף הבית, ראש המשפחה.

ומן הצד המספרי: אב – ה-א' נעשה ב'. האחד היה לשנים באמצעות לידת ילדו. ומעתה נקרא זה: אב.

לעומת זאת, המילה אם מורכבת מצירוף האות א' – היא האחת – עם האות מ' המבטאת התרחבות ויצירת חיים חדשים (כמבואר להלן באות מ'). שהרי הבן מתפתח וגדל בתוכה ובה הוא מקבל חיים, ועל ידו נעשית היא אם. אמנם עד סיום יום הארבעים להריון אין גופו שלם, ומשום כך מקבלת היא את השם 'אם' רק מיום הארבעים ואחד להריון. ואכן, המילה 'אם' ערכה בגימטריה ארבעים ואחד. וכאן כדאי להעיר כי אף על-פי שנשמה נכנסת לעובר כבר בשלושת הימים הראשונים להריון כמבואר בדברי האר"י ז"ל, והפלת העובר מהווה נטילת נשמה, גופו נעשה שלם רק בסוף יום הארבעים; כמבואר במשנה.

עוד יש לציין שהאותיות העוקבות (הבאות) אחרי אותיות 'אם', הן 'בן' – ב' אחרי א', ן' אחרי ם'. לפי שהוא יוצא ממנה וממשיך את הדור שאחריה. וראה עוד בנוגע לכך באות ב' אודות המילה 'אבן' המורכבת מאותיות 'אב – בן'.

חסרון א' במילה בספר התורה

במדרש מובא שבשעה שחטא אדם הראשון, פרחה ממנו האות א' ונשאר דם. כלומר, סילק הקדוש ברוך-הוא ממנו את החלק הרוחני הגבוה שנתן בו קודם החטא, והאדם נעשה נמוך יותר מבחינה רוחנית, באופן יחסי.

לאור זאת נבין ולו במעט, את העומק הטמון בכתיב מלא ובכתיב חסר שבספר התורה. הסתלקות האות א' כתוצאה מחטא חמור נרמזת בכמה מקומות בתורה על ידי שינוי בכתיב. הנה מספר דוגמאות:

בארבעים וחמשה מקומות מופיע בתנ"ך הביטוי: "לחטאת". אולם כאשר התורה מצווה להביא קרבן חטאת על חטא עבודה זרה, נאמר: "ושעיר עיזים אחד לחטת". חטת במקום חטאת. לרמז על הסתלקות ה-א', ה"אלוף", מאדם החוטא בעבודה זרה. ונפלא הדבר, ש'אדם' בגימטריה ערכו ארבעים וחמש, והסתלקות הא' מאחד המקומות – בפסוק העוסק בנכשל בחטא עבודה זרה – משאירה ארבעים וארבע מקומות שערכם המספרי הוא 'דם'.

גם באשר לגילוי-עריות נאמר בתורה לאבימלך: "ואחשוך גם אני אותך מחטו לי". מחטו במקום מחטוא. לרמז על הסתלקות ה-א, ה"אלוף", מאדם החוטא בגילוי עריות.

וכן לעניין אכילת מאכלים האסורים באכילה (אשר הזוהר הקדוש משוה את האוכל אותם לעובד עבודה זרה), נאמר בתורה "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם"; ונטמתם במקום ונטמאתם. לרמוז על היעלמות ה-א', ה"אלוף", מאדם החוטא באכילת מאכלים האסורים.

עוד מצאנו בתורה את הסתלקות האות א' מהמילה "תאומים" בפסוק העוסק בלידת יעקב ועשו: "וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה", בעוד שבפסוק העוסק בלידת בני יהודה ותמר, פרץ וזרח, נאמר: "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה". רש"י, מגדולי מפרשי התורה, מסביר מדוע נאמר על יעקב ועשיו "תומם": "תומם, חסר. ובתמר נאמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים. אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע".

ביטוי ירידה רוחנית באמצעות סילוק האות א' קיים במילים נוספות בלשון הקודש. כגון: התואר 'אמת' ראוי רק לדעה או לחוק אשר הם נכונים על-פי החכמה האלוקית. שהרי בן אנוש עלול מאד לטעות ולכנות בתואר 'אמת' דבר שקר, הנוגד את דעת בורא הכל. נמצא שכל דעה הסותרת את תורת ה' יתברך, אינה אמת. כלל זה רמוז כבר בתחילתה של התורה: סופי המילים "בראשית ברא אלהים", יוצרות את המילה אמת. אלא שאותיות אלה מופיעות כסדרן בא"ב, לרמז שעולם החומר הנברא, מעלים ומסתיר את האמת.

לפיכך נמצא, שכל הנקרא 'אמת' בפי הבריות, אך הוא סותר את האמת התורנית, אין מקומה של ה-א' להימצא בו ואינו נקרא 'אמת', אלא ה-א' (אלוקים) מסתלקת ממנו ונותר: 'מת'; גוף ללא נשמה, חומר ללא רוח, מילים ללא תוכן אמיתי. בדיוק כשם שסילוק הא', הנשמה, מהאדם מותירה את המילה 'דם' שהוא חומר ללא רוח. מפליא הדבר, שהערך המספרי של המילה מת הוא 440, במקביל לערך המספרי של המילה דם שהוא 44. דבר המצביע על דמיון שניהם בלעדי ה-א', שאז שניהם ללא רוח. (אלא שהמילה מת מורה על הגוף השלם הכולל בתוכו את הדם. ומשום כך מספרו עשרת מונים).

כך גם המילה 'אהבה' שפירושה רגשי השתוקקות להעניק מתוך קרבה, הופכת, כאשר ה-א' הרוחנית פורחת ממנה, למילה 'הבה' שפירושה תן לי. כמצב המצוי באדם חסר יראת-שמים, שכל תכליתו רק הנאת עצמו.

ויכוח האותיות

במדרש עמוק ונפלא הנראה תמוה במבט ראשון ועוסק בויכוח האותיות המבקשות שבהן יברא העולם, טמון סוד הארת האותיות, כל אות על-פי הכוח שהוטבע בה. הנה קטע קצר מתוך המדרש:

"אמר רבי עקיבא: אלו עשרים ושתים אותיות שבהן ניתנה כל התורה כולה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקדוש ברוך-הוא. ובשעה שביקש לברוא את העולם, ירדו ועמדו לפני הקדוש ברוך-הוא...

ואל"ף, כיוון שראה את הקדוש ברוך-הוא... עמד לו לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקדוש ברוך-הוא ואמר לו: 'אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום?' השיב אל"ף ואמר לו: 'ריבונו של עולם, מפני שאין בי כוח לומר לפניך כלום. שכל האותיות מחושבים במניין מרובה, ואני במניין מועט. בי"ת בשתים, גימ"ל בשלושה, וכן כולן. ואני באחד'.

השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לו: 'אל"ף, אל תתיירא! שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל. שנאמר "אנכי ה' אלוקיך".

סודות רבים טמונים בטיעוני האותיות שבמדרש ובתשובת ה' יתברך אליהם. מהטיעונים ומהתשובות ניתן ללמוד מהי מהות הארת כל אות, וממילא כיצד מסוגל האדם באמצעות כוח הבחירה שקיבל, להשתמש בהארה זו ולהפעילה במסלול חיובי, נכון ומועיל, או חלילה במסלול שלילי, מוטעה ומזיק. יכולתה של אות לפעול במסלול השלילי היא הסיבה שמחמתה לא נפתחה הארת בריאת העולם באותה אות, כדי למנוע אפשרות פעילות חזקה של אותו כוח הטמון באות, במסלול זה.

האות אשר נבחרה שבכוח הארתה יופיע העולם כתינוק הנוצר ומתגלה ונולד, ובעקבותיה פעלו כל האותיות, היא האות ב' – אות הברכה והריבוי. צניעותה של האות א' שנעמדה לצד אחד בשתיקה כמבואר במדרש, מבטאת את קו ההארה הראשונית שהאיר אלופו של עולם. אותה הארה רוחנית גבוהה שיצרה את הכל, וומוצנעת כנעלמת בכל המציאות הנראית, אך היא סיבת קיום הכל. וזהו הטמון בסוד תשובת הקדוש ברוך הוא ל-א'. לומר, שאל יטעה האדם בראותו כי הכל סביבו מורכב מחלקים רבים וחומריים, ויסבור כי זוהי מהות המציאות המוחלטת. אלא יידע כי "הראש לכולן כמלך, הוא ה-א', אלופו של עולם, שהוא המקור לכל, וללא הניצוץ הרוחני שנתן לכל חומר, לא היה לו קיום. וללא התורה האחת שניתנה לעם אחד, לא היה טעם ותכלית לכל הבריאה הקיימת.

השימוש בכוח האות א' לצד השלילי

מבואר בזוהר הקדוש שעקב כוח הבחירה שניתן לאדם, טמונה בכל אות גם יכולת ההטיה לצד השלילי. ומשום הכוח הגדול הטמון באות א', הטייתה לשלילה על ידי האדם תגרום לנזק גדול. ולכן נברא העולם באות ב' ("בראשית") ולא באות א'.

הנה לשון הזוהר: "ואם תאמר הלא ה-א' ראש לכל האותיות ולמה לא נברא העולם בה? אמת שהוא כך. אלא משום שבה קריאת המילה 'ארור', לכן לא נברא בה העולם. ואף על-פי שה-א' היא אות הסוד העליון שכולל בתוכו את שם הוי"ה המהווה את כל הקיים לא נברא בה העולם כדי שלא לתת יכולת ומקום התגברות לסטרא אחרא שנקרא ארור. ולכן השתכלל העולם ב-ב' ובה הוא נברא".

ביאור המילה "ארור": א' – התפשטות ללא גבול, אל עבר האות ר' – הוא הרש והרשע. ו' – הוא ו' החיבור אל עוד ר'. כלומר אל הרש שברשים, הרשע שברשעים. וכעין זה מובא בתלמוד ירושלמי, עיין שם.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.