פרשת מטות-מסעי: גם החניה היא חלק מן המסע

פרשת "מסעי" מספרת את מסעותיהם של בני ישראל, ומציינת את שמות התחנות בהן חנו במשך ארבעים השנים שבין יציאת מצרים לכניסתם לארץ. סך הכול ארבעים ושנים מסעות, כולם נזכרים בשמות.

נשים לב שהתורה נותנת דגש מיוחד לא רק על המסעות עצמם, אלא גם על החניות, למרות שבדרך כלל החניות אינן מהוות חלק אינטגרלי מעצם המסע. בדרך כלל העיקר הוא היעד, והחניות נעשות בלית ברירה, שהרי חייבים לחנות כדי לאגור כוחות ולהתקדם במסע. אולם בכל זאת התורה נותנת דגש מיוחד גם על החניות עצמן.

כנראה שבמסע של בני ישראל, שעל פי חכמי הקבלה הוא מסע החיים של כל אדם, יש לתת מקום של כבוד גם לחניות.

נבאר:

הפסוק האחרון בספר שמות כותב: "כִּי עֲנַן השם עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ', ל"ח). רש"י על פסוק זה שואל: הרי ידוע שענן השם שכן על המשכן רק בעת חנייתם, ואילו בעת מסעם הענן היה עולה, וזה היה הסימן האם עליהם לחנות או לנסוע ("בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ" – במדבר ט', כ"ב). אם כן, מדוע התורה כותבת שענן השם היה על המשכן בעת מסעם, בעוד שהוא היה רק בעת חנייתם?

רש"י עונה: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". כלומר, החנייה עצמה מהווה חלק מהמסע. החניות אפשרו לבני ישראל לעכל את כל החוויות והאירועים הרוחניים שהם חוו במסע, ולהעמיק את הקשר הפנימי בינם לבין בוראם.

כאשר אדם יודע איך לחנות – החניה מסייעת לו לעכל את חווית המסע החולף ולהעניק משמעות למסע החדש שיבוא אחריה.

היהדות עוסקת רבות ברעיון ה"חניות". מידי יום אנו "חונים" שלוש פעמים מטרדות היומיום ומתפללים שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית, וכך מעניקים אנו משמעות לשעות הבאות. מידי שבוע – ביום השבת, אנו חונים ועוצרים את מסע ימות החול למשך יממה, עצירה המעניקה משמעות לשבוע הבא אחרי השבת.

עלינו לנסוע, אך גם לחנות.

*

חכמי הקבלה כותבים שארבעים ושנים המסעות שנסעו בני ישראל, מכוונים כנגד שם בן ארבעים ושתים אותיות של הקדוש ברוך הוא. כל מקום בו הם עברו, היה מכוון כנגד אות אחת בשמו.

ידוע הדבר, והרחבנו על כך בהזדמנויות שונות, ששמותיו השונים של הבורא מבטאים את אופני ההתגלות השונים שלו. לכל הנהגה וגילוי יש שם מיוחד. לדוגמא: שם "אלוקים" מבטא תוקף ודין, שם "הוויה" מבטא רחמים ועוד. בפרשה הזו אנו מגלים שם חדש – שם של מסע. יש שם מיוחד שהתגלה באותם מ"ב מסעות של עם ישראל וליווה אותם לאורכם.

כאשר אדם יוצא לדרך והוא יוצא מאזור הנוחות שלו, יש שם מיוחד של בורא עולם שמגן עליו, כמובן – בתנאי שמטרת הדרך חיובית היא.

שם זה, אשר ליווה את בני ישראל במסעם במדבר, מלווה את בני ישראל גם במסעם לאורך הגלות במדבר העמים, ואת האדם באופן פרטי במסע חייו. 

רבינו בחיי על פרשה זו מביא את דברי המדרש ("תנחומא"), שלעתיד לבא, לפני הגאולה הסופית, הקדוש ברוך הוא יעביר את עם ישראל את אותם מ"ב המסעות במדבר, ומקום המדבר יהפוך למקום ירוק של עצים ומים, במקביל לכך שמקומות הישוב ייהפכו למדבר שומם.

"אתה מוצא, שעתיד המדבר להיות ישוב והישוב להיות מדבר, שנאמר: "וְאֶת עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (מלאכי א', ג'). המדבר ישוב, שנאמר: "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם  וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם" (ישעיה, מ"א). ונאמר: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (שם).

ההפיכה של מקום ישוב למדבר, ומדבר למקום ישוב, היא "משחק החיים" שלנו, הן במישור הכללי של עם ישראל והן במישור הפרטי.

לכל אדם יש מקומות בנפשו שהיו שוקקי חיים, אולם במהלך מסע חייו הם נהפכים למדבר שומם, ולהיפך, יש מקומות בנפשו שנראו כמדבר שממה, והנה הוא הצליח לעורר אותם לחיים.

הימים האלה שאנו מצויים בהם, ימי "בין המצרים", הם ימים של דין, קושי ועצב גדול לעם ישראל, אולם הם ייהפכו לעתיד לבא לימים של שמחה. תשעה באב יהפוך מיום של חורבן ליום של גאולה, והכל בהתאם למעשיהם של עם ישראל. "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִי טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט).

עלינו להחזיק חזק במסע, ולהפוך את הלך הרוח של שנאת חינם, לתודעה חדשה של אהבת חינם והשפעה הדדית טובה, או אז נזכה כולנו לראות את המהפך הזה בתוך כל אחד מאתנו, וכמובן במציאות הכללית של עם ישראל.