זוגיות ושלום בית
מה עושים כשהבעל לא מוכן להוציא כסף? האם הוא קמצן?
מה עושים כאשר האיש רוצה לחסוך כסף, והאישה מעוניינת להוציא אותו? איך מתגברים על חילוקי הדעות בין בני הזוג?
- הרב חגי צדוק
- פורסם כ"ו תמוז התשע"ז |עודכן
(צילום: shutterstock)רונית נראתה רגע לפני פיצוץ. "אני לא מסוגלת! כל הזמן הוא אומר 'אין לנו כסף' אין לנו אפשרות'. די! אני מרגישה חנוקה!".
אך יעקוב בשלו. קצת מתגונן, אבל עקבי: "אבל באמת אין אפשרות לקנות כל דבר! חייבים לחסוך. איך נקנה דירה? מהבזבוזים שלה? היא לא מציאותית!".
טוב, אתם בטח מתארים לעצמכם שהוויכוח הזה הוא עתיק יומין. הוא נוצר כמה שנים לפני שהגיעו אלי.
הקונפליקט הזה אינו תיאור של מה שקורה רק אצל יעקוב ורונית, זה קונפליקט מצוי מאוד, שאני נתקל בו שוב ושוב. ואני טוען, שפשוט חבל! הקושי הזה, אם הוא לא נפתר, הוא כדור שלג ש'אוסף' ומייצר בדרך עוד ועוד קונפליקטים, שיכולים להתגלגל לרבנות... העניין הוא, שבגישה נכונה, אפשר לפתור אותו וקשיים נוספים.
הבסיס לזוגיות טובה, הוא הבנה בין בני הזוג. זה נכון גם לכל מצב בו נמצאים שני אנשים עם אינטרסים שונים, שלעיתים יוצרים קונפליקטים, כמו בין עובד למעביד, חברים לעבודה, שכנים, וכדומה. מדוע? מכיוון שבאופן טבעי, לא יתכנו חיים זוגיים ללא קונפליקטים, היות שהרצונות, הצרכים והסטנדרטים שונים מאדם לאדם. נקודה.
למשל, במקרה שהבאנו, שצד אחד תומך בשמירה של הכסף, בחיסכון, ואילו השני סבור שזו קמצנות לשמה, כי "אם יש, אז צריך ליהנות ממה שיש". כל אחד בטוח שלשני יש בעיה.
אם נבדוק קצת לעומק את רגשותיהם, נגלה שהבעל חש זלזול בהשקעתו למען המשפחה, "אני עובד כל כך קשה. אם היא היתה מעריכה זאת, היא לא היתה מבזבזת כל כך הרבה. היא לא מבינה כמה אני משקיע בעבודה! זה מכעיס אותי!".
ואילו האישה אומרת: "אני מרגישה צורך לקנות דברים במקום אלה שהתבלו כבר, אני מרגישה 'עניה שיש לה כסף', זה ממש חוסר אכפתיות וזלזול בצרכים שלי. אני מרגישה חנוקה!".
לא פתיר, אה?
נכון. אם אין הבנה הדדית, הסיכויים שזה ייפתר קלושים בהחלט. כי אם, למשל, הם ילכו לאדם שלישי, שיכריע בוויכוח, והוא יקבע פשרה, שמוציאים כך וכך שקלים בחודש – בהתחלה, זה יכול לעבוד, אך לאחר שבועיים-שלושה, "ואם בגבורות", חודשיים-שלושה, יתכן מאוד שהפתרון הזה יקרוס. מפני שמהות הפשרה היא: לא לך יהיה הכל, וגם לא לי. כלומר, שנינו נרגיש שלא קיבלנו את מבוקשנו. אז אמנם בתחילה הם אפילו שמחים על שמצאו פתרון, אך בהמשך, כאשר תפוג תחושת ההקלה על ש"מצאנו פתרון", וכשהאישה תרצה מאוד לקנות בגד מסוים, והיא תגלה שה"קצבה" נגמרה, היא תחוש שוב את תחושת ה"קמצן הזה", שלא אכפת לו מהצרכים שלי...
גם הבעל עלול פתאום להסתכל על חשבון הבנק בעיניים כלות, ולומר לעצמו "לא לילד הזה התכוונתי! איזה בזבוז! לא אכפת לה ממני...". פתאום הם יתחילו לחוש מירמור. בתחילה יהיו מעט ממורמרים, אך לאט לאט יצטבר עוד ועוד מירמור, עד הפיצוץ הבא שיוביל אותם שוב לאותו גורם שלישי, שינסה שוב למצוא פשרה, שתתפוצץ שוב, ויבואו שוב... כמה מתיש ומייאש!
(צילום: shutterstock)אז מה עושים?
כאן בדיוק נכנס המקום של הבנה הדדית. אם לפני ניסיון לפתרון, מנסים להבין כל אחד את הצד של בן הזוג, הגישה תהיה אחרת לחלוטין.
דבר ראשון, המוכנות לנסות להבין את האחר, יוצרת עמדה שגם האחר לגיטימי, מה שמציב את שני הצדדים בעמדה של יותר מוכנות להגעה לפתרון. אין זה אומר שאם אני מבין אותו, אני גם צריך להסכים עם עמדתו. אלא רק להבין שהשני לא מורכב מגוש בשר ועצמות בלבד, אלא גם מנפש עם רגשות. גם לו יש הרגלים, תפיסת חיים וצרכים, ואם כן, הוא פועל ממקומות אלו, ולא מפני שהוא רק רוצה להרע לי. נכון, לפעמים אתה נפגע, אך זה לא כי הוא רק רוצה להרע לך. כנראה, הוא פשוט מונע מצרכיו ותפיסותיו את העולם.
מעבר לכך, כאשר השני חש שמבינים אותו, הוא יכול להגיב בענייניות, ללא תחושה של פגיעות, המובילה להתגוננות והתקפה, שהופכת את השיח לרווי אמוציות, ללא יכולת להגעה לשום פתרון, אלא רק למקום של יותר כעס והאשמות. כאשר אדם חש שמבינים אותו ולא פוסלים אותו, הוא יכול להרשות לעצמו להיות ענייני, ולחשוב יחד מה יהיה טוב לשני הצדדים.
כאשר זה סגנון השיח, בני אדם גם מתחברים אחד לשני. מכאן אפשר לנסות להגיע לפתרון, בואו ניקח את הדוגמא שהבאנו קודם, ונראה כיצד זה מסתדר:
אם הגישה היא ממקום של הבנה, למשל, שהבעל גדל בבית בו לא היתה יכולת כלכלית, או שלא "בזבזו" – והאישה גדלה בבית בו כל צורך בכסף היה נענה. לכן, לבעל חשוב לחסוך, כי חשובה לו תחושת הביטחון, לדעת ש"אני לא אתקע, כשתתקע ההכנסה". זהו צורך שבוער בקרבו מאוד. בלי זה הוא מרגיש אבוד! לעיתים, הוא גם ירגיש שמזלזלים בהשקעתו למען המשפחה, למרות שברור שהאישה לא מתכוונת לכך. ומצד שני, האישה מרגישה ממש חנוקה! היא התרגלה לתפיסת עולם שאומרת, "בתכריכים, אין כיסים...". היא מרגישה שמזלזלים ברגשותיה, ומכתיבים לה חיי צנע אף על פי שיש כסף! היא מרגישה מצוקה אמיתית.
אם יש הבנה, אפילו אם בני הזוג יחליטו שהפתרון הוא "קצבה", כמו שהבאנו מקודם, הפעם יש יותר סיכוי שזה יעבוד. מפני שהפעם שני בני הזוג מגיעים ממקום של הבנה לצורך של השני. לכן גם כאשר תיגמר ה"קצבה", והאישה תרצה לקנות בגד ותגלה שנגמרה ה"קצבה", היא תוכל לקבל זאת ממקום של הבנה לתחושות בעלה, שזה לא מפני שהוא מזלזל בה, אלא מפני שחשובה לו התחושה שיש כסף, זה נותן לו ביטחון. כך גם הבעל, כאשר יסתכל בחשבון הבנק ויגלה שלא נשאר הרבה, הוא יוכל להבין שזה בסך הכל צורך של אשתו להרגיש שאפשר להוציא מידי פעם, כי ללא זה היא מרגישה חנוקה ומושפלת. היא לא מזלזלת בו.
זו הדרך, וזו העיר. זו הדרך הטובה ביותר לפתור קונפליקטים בין בני זוג ובין בני אדם בכלל.
אני יודע ש"על הנייר" זה נשמע נחמד ונעים, ובפועל זה קשה יותר. אין ספק שזהו אתגר לא קטן הניצב בין שני אנשים שיש ביניהם קונפליקט. אני כן מציע, אם יש לכם קונפליקטים, לשבת ולקרוא יחד את המאמר הזה. לנסות את זה על קונפליקטים קטנים, ואז להתקדם לאט לאט לקונפליקטים גדולים יותר.
לעיתים זה באמת אתגר גדול מדי. אם זה כך, והזוגיות במצב לא פשוט, מומלץ להיעזר באיש מקצוע, שמשתמש ומנחה בדרך זו. ישנם כלים נוספים העוזרים ליישם טכניקה זו, שלא הבאתים כאן. בעיני ומניסיוני, זו הדרך הטובה ביותר להשכין שלום בין בני זוג, ובכלל. בכל מקרה, הייתי ממליץ לנסות לבד, לקרוא יחד את הדברים, לדון בהם ולנסות ליישם.
כשתצליחו, בע"ה, את ההבדל תרגישו (גם) בכיס...
בהצלחה!
חגי צדוק הוא יועץ נישואין ופסיכותרפיסט של מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה: 0732221310