כבוד ההורים ומוראם

כדי לעמוד כראוי על עוצמת היחס המכבד הנדרש כלפי ההורים על פי תורת ישראל, נתבונן יחד בדברי התלמוד:[1]

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר:[2] "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ונאמר:[3] "כַּבֵּד אֶת ה מֵהוֹנֶךָ".  השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום.

נאמר:[4] "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ונאמר:[5] "אֶת ה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא." השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום.

נאמר:[6] "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", ונאמר:[7] "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ".

השוה הכתוב ברכת [כלומר, קללת. ונקט לשון נקיה] אב ואם, לברכת המקום. וכן בדין [כך צריך שיהיה], ששלשתן שותפין בו.

תנו רבנן, שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

 ²

משמעות הדברים היא כי מנקודת מבט אמיתית, על האדם להתייחס להוריו ביראת הכבוד הראויה לבורא העולם (!) שהרי הם שותפיו של האלוקים ביצירתו. הוא נתן את הנשמה הרוחנית, והם נתנו את חומר הגוף. לפיכך, כלפי בנם, הרי הם בדרגת חשיבות התואמת לחשיבותו של הבורא. ואין זה משנה באיזה מעמד חברתי נמצא אותו בן ביחס אליהם.

המקרה היחיד בו מותר לבן לעבור על בקשת או ציווי הוריו, הוא רק אם חלילה הם מצווים אותו לעבור עבירה. שהרי אחרי הכל, גם הם חייבים בכבודו של מי שברא את כולם. עקרון זה נלמד מהפסוק המורכב משלשה חלקים, הנראים כבלתי שייכים זה לזה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה אֱלֹהֵיכֶם".[8] מדוע נקשר מורא ההורים עם שמירת השבת, ומה פשר סיום הפסוק אני ה אלהיכם? אלא בא לומר: איש אמו ואביו תיראו, אבל את שבתותי תשמורו. ואם הם מצווים אתכם לעבור עבירה, אל תשמעו להם, שהרי אני ה אלהיכם. של כולכם. אולם כל ציווי שאינו סותר את רצון הבורא, כגון אם אחד מהם מבקש לסייעו בדבר מה, לבצע פעולה כל שהיא, להימנע ממעשה מסויים וכל כיוצא בזה, על הבן לחוש באותה שעה כאילו הבורא בכבודו ובעצמו התגלה כעת לפניו, ואומר לו את המילים הנאמרות על ידי ההורים.

ואם כך במילוי משאלותיהם ובהשׂבעת רצונם, קל וחומר שעל הבן להיזהר שלא לבצע שום פעולה העלולה לגרום להם צער. אלא אדרבה, יתבונן תמיד במחשבתו כיצד בידו לגרום להם נחת ובמה יוכל לשמחם ולהסב להם קורת רוח. שהרי אפילו מצד הכרת הטוב הפשוטה על כל אשר טרחו ועמלו בעבורו מאז לידתו ועד עומדו ברשות עצמו, חייב הוא להם חוב שאין לו גבול. וקל וחומר לאחר שמצוות מלכו של עולם היא עליו, לכבד את ההורים שהביאוהו לעולם, אפילו במקרה בו לא גידלוהו בעצמם ולא טרחו כלל בסיפוק צרכיו. שהרי הם שותפיו של בורא העולם בבריאתו של ילד זה.

ומסופר בתלמוד:[9] "שאלו את ר אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. ביקשו ממנו חכמים אבנים [יקרות] לאפוד [שבבגדי הכהן הגדול] בששים ריבוא שכר [ברווח של שש מאות אלף מטבעות] ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא [רב כהנא גרס שהיה זה רווח של שמונה מאות אלף מטבעות], והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו [להעירו כדי ליטול את המפתח לפתוח את תיבת האבנים היקרות. וכך הפסיד את העסקה]. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו [לרוכשה]. אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנים לי. אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה [הגוי אינו מצווה במצות כיבוד הורים, לפי שאינה אחת משבע המצוות שהגויים חייבים בהן. אלא מקיימה מתוך ההיגיון]".

ועוד מסופר בתלמוד שם על הנהגתו המופלאה של אותו גוי מאשקלון: "פעם אחת היה לבוש סירקון [לבוש יוקרה מפואר] של זהב [רקום חוטי זהב], והיה יושב בין גדולי רומי. ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה".

²

גם לצורת פניית הבן להוריו בשעה שמספק להם את צרכיהם, מייחסת התורה חשיבות רבה. וכדברי האמורא אבימי בנו של רבי אבהו:[10] "יש מאכיל לאביו פסיוני [עוף יוקרה שהוא מאכל עשירים] וטורדו מן העולם [נענש על כך], ויש מטחינו בריחיים [שהיא מלאכה קשה] ומביאו [מעשה זה] לחיי העולם הבא". ובתלמוד ירושלמי מובאים שני סיפורים המסבירים זאת: "מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני. פעם אחת אמר לו אביו: מאין לך כל אלה? אמר לו: סבא! מה איכפת לך? טחון ואכול!" ולעומתו, "מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים [ומכך היה מפרנס את משפחתו] והיה לו אב זקן. ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך. אמר לו בנו: אבא טחון [במקומי לפרנסת המשפחה], ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה [שם יעבידו אותך ללא גבולות]". הרי לנו שדרך הביצוע המעשי של מצות כיבוד ההורים סובבת סביב ציר תחושתם הטובה של ההורים והדאגה לרווחתם בהתאם לנסיבות.

ואכן, העיד רבי אבהו, אביו של אבימי, על בנו שהיה מיישם גישה זו באופן מושלם. וכלשונו: "כגון אבימי ברי, קיים מצות כיבוד". התפעלות זו נבעה מהעובדה ש"חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו [לאבימי היו חמישה בנים גדולים שהיו סמוכים על שולחנו]". ובכל זאת, "כי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא [כאשר היה בא הסבא, רבי אבהו, ונוקש בדלת], רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר אין אין עד דמטאי התם [היה רץ אבימי עצמו ולא שולח את אחד מבניו, כאשר תוך כדי מרוצתו היה אומר כן, כן, פותח, פותח, עד אשר היה מגיע אל הדלת. וזאת כדי לכבד את אביו, על ידי המסר שכולו נתון לו כעבד לפני רבו]. יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא [יום אחד ביקשו אביו: השקני מים], אדאייתי ליה נמנם [עד שהביא לו, התנמנם אביו]. גחין קאי עליה עד דאיתער [נשאר גוחן כלפיו דרך כבוד עם המים בידו, עד שהתעורר]. איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף [הסתייע הדבר משמים ובשעת המתנה זו התחדש לאבימי ביאור בפרק התהלים מזמור לאסף]".

ועוד מספרים חז"ל:[11] "רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה [לרבי טרפון הייתה אמא, אשר בכל זמן שהייתה צריכה לעלות למיטתה הגבוהה היה מתכופף כדי שתעלה על גבו, במקום שתעלה על שרפרף]. וכל אימת דהות נחית, נחתת עלויה [וכן כשהייתה יורדת ממיטתה, היה דורש שתרד דווקא על גבו. וזאת על אף שהיה מגדולי הדור, כדי להראות לה את הכרת הטוב והתבטלותו המוחלטת כלפיה]". וכן: "רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה [כאשר היה שומע קול פסיעות אמו], אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא [אקום מלפני השראת שכינת הבורא שבאה]".

זוהי ההתייחסות האמיתית והנכונה הראויה לכל אדם, בכל מה שנוגע לגישתו כלפי מי שעומדים מאחורי כל הווייתו וכל קנייניו בעולם.

²

מבחינה מעשית, שני פסוקים נאמרו בתורה בדבר הגישה כלפי ההורים:

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".[12

 

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה אֱלֹהֵיכֶם".[13]

 

הפסוק הראשון מלמד את מצוות כיבוד ההורים והשני את מצוות המורא מההורים. כלומר, עלינו לנהוג עמהם גם בדרך של יראת כבוד, ולא רק לכבדם, כמפורט להן.

 

אך מדוע בפסוק הראשון הוקדם האב לאם ובשני להיפך?

"תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב".[14] ללמדנו שעלינו להיזהר הן בכבוד ומורא האב, והן במורא וכבוד האם.

²

עוד יש לציין את החובה המוטלת על הילדים לכבד את אשת אביהם אף על פי שאינה אמם, וכן את בעל האם אף על פי שאינו אביהם. חיוב זה הוא חלק בלתי נפרד מכיבוד האב או האם הביולוגיים. שהרי כאשר רעיית האב או בעל האם מקבלים יחס של כבוד מהילדים, מתכבד בכך ההורה הביולוגי הנשוי לה או לו. אולם כל זאת בזמן שההורה נשוי להם. אבל אם התגרשו או שההורה נפטר, אינם חייבים בכבוד מי שהיה נשוי לו, יותר מחיוב הכבוד שיש לכבד כל אדם. אלא אם כן ציוה ההורה את ילדיו להמשיך בכך. כמסופר בתלמוד[15] על צוואת רבי יהודה הנשיא בשעת פטירתו. הנה הסיפור עם המשכו המעניין: "תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם: היזהרו בכבוד אמכם. [ובכל ליל שבת-] נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני ושמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי". שואל התלמוד: "היזהרו בכבוד אמכם? דאורייתא היא! דכתיב:[16] כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ [הרי החיוב לכבדה הוא מן התורה ומדוע היה צריך להזהירם על כך?]. אשת אב הואי [היא הייתה רק אשת האם ולא אמם ממש]. אשת אב נמי דאורייתא היא [גם חיוב כיבודה הוא מן התורה], דתניא: כבד את אביך ואת אמך, את אביך - זו אשת אביך [המילה את מיותרת ובאה לרבות את אשת האב], ואת אמך - זה בעל אמך, וי"ו יתירה - לרבות את אחיך הגדול. [ומשיב התלמוד:] הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא [ולכן הוצרך לצוותם על כבודה לאחר מותו]. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה [לאחר פטירתו, בכל כניסת שבת היה בא רבי יהודה הנשיא לביתו], ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא [באחד השבועות, בבין השמשות של כניסת השבת באה השכנה וקראה על פתח הדלת], אמרה אמתיה: שתיקו, דרבי יתיב! [אמרה האמה המשרתת: שיתקו, משום שרבי יושב כאן] כיון דשמע שוב לא אתא [מאחר ששמע שדבר בואו הולך ומתפרסם, יותר לא בא]. שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים [שיאמרו עליהם שאין להם רשות לבוא לבני משפחתם לאחר מותם ולהתגלות ולשבת עמהם]".

 

לפנינו מקבץ קצר מהלכות מורא ההורים וכבודם, מתוך ספר ההלכה הבסיסי – השלחן ערוך:[17]

• צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם.

 

• איזהו מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו, או מקום המיוחד לו להתפלל. ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו. ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא. ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: אבא מארי [אבי מורי].

 

• עד היכן מוראם? היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך.

 

• איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות. שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות, נענש עליו.

זה שמאכילו ומשקהו, משל אב, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. אבל חייב לכבדו בגופו, אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים.

חייב לעמוד מפני אביו. ואם האב תלמיד בנו, כל אחד מהם עומד מפני השני.

 

• עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק.

 

• חייב לכבדו אפילו אחר מותו. כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, אומר: כך אמר אבא מארי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו, אם הוא תוך שנים עשר חדש. ואם הוא לאחר שנים עשר חדש, אומר: זכרונו לברכה.

 

• מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר, ילך לו ויניחם, ויצוה לאחרים לנהגם כראוי.

 

• ראה אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו: אבא כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והוא יבין בעצמו ולא יתבייש.

 

• אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דברי חכמים, לא ישמע לו. 

 

• ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו. אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו. [חייב הן בהלכות כבוד ההורים והן בהלכות מורא בהורים]

 

• חייב אדם לכבד אשת אביו, אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה, אינו חייב בכבודם. ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה.

חייב אדם בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו.

חייב אדם לכבד חמיו.

 

• אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו אלא אם כן האב בן תורה.

 

• המקלל אביו או אמו, אפילו לאחר מיתתן, חייב סקילה [כשהיו הסנהדרין דנים דיני נפשות] - אם הוא בעדים והתראה. אחד האיש ואחד האשה שקיללו. במה דברים אמורים, שקללם בשם מהשמות המיוחדים [של האלוקים], אבל קיללם בכינוי, אינו חייב אלא בלאו, כמו המקלל אחד מישראל. הגה: וכן המכה אביו או אמו חייב מיתה. ודוקא אם עשה בהם חבורה, אבל אם לא עשה חבורה, אינו אלא בלאו, כמו מי שמכה אחד מישראל.

 

• היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה, אסור לו להכותם ולקללם.

 

• כל המבזה אביו ואמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ".[18] ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי.

המתבונן אפילו בפשטם של דברים אלה, עומד מיד על היקף חובותינו הלכה למעשה כלפי הורינו, ועל המוטל כמעט על כל אחד מאיתנו לתקן את הלך חשיבתו ודפוסי התנהגותו עם הוריו. לאור זאת, כל מחנך צריך לראות חובה קדושה לעצמו, בפרט בדור זה, לחנך את תלמידיו ולהבינם את הערך העליון אשר היהדות מייחסת לכיבוד ההורים, וללמדם את ההלכות המעשיות המבוארות בשלחן ערוך ובספרים הרבים שהתחברו בזמננו על פרטי דינים נכבדים אלה.