טובה סלומון: "אני מרגישה שכל עם ישראל איתנו"

מצבה של טובה סלומון, שאיבדה את בעלה, בנה ובתה בטבח הנורא בחלמיש, משתפר. אתמול (שלישי) יצאה מבית החולים והגיעה לאוהל המנחמים באלעד. "אני מרגישה שכל עם ישראל איתנו", היא אומרת. "ניחמו אותנו המונים. כולם עם לב רחב. שלא נדע צער יותר".

טובה משחזרת את הטבח הנורא: "אני היית במטבח, בדלפק. לפי דעתי מישהו דפק על הדלת ואז חיה פתחה, והוא כנראה התנפל על חיה, והיא ברחה. אני לא יודעת לאיפה. לא ראיתי לאן. ואז הוא נכנס, עם מכנסיים כהות ארוכות וחולצה לבנה, ואני שואלת אותו: 'מי אתה?' היה לנו שלום זכר, יש הרבה אורחים ואני לא מכירה את כולם. אז הוא אמר משהו בערבית ושלף את הסכין. ואני מיד התכופפתי. הוא דקר אותי בגב. יוסי בעלי עמד ליד הארון. לא ראיתי את המכה שהוא נתן לו, אבל ראיתי את יוסי צונח לרצפה", היא ממשיכה לשחזר את הטבח. 

טובה נמלטה לחדר בקומה העליונה של הבית. "נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת, ואז חשבתי: 'אף אחד לא ידע שאני כאן, אני יכולה למות מאיבוד דם', ובשארית כוחותיי יצאתי החוצה.

"הגיעו כוחות ההצלה. הוציאו אותי דרך הסלון, כדי שאני לא אראה מה נעשה בבית. הם שמו לי עירוי, דיברו איתי כל הזמן, וגם תפסו לי את הגב כדי שלא אמשיך לדמם. וכשיצאתי עם הכיסא ראיתי שהם עושים החייאה. לא ידעתי למי. בדיעבד אני יודעת שאת ההחייאה עשו לחיה".

טובה פונתה לטיפול בבית החולים שערי צדק בירושלים, שם פגשה את אחייניתה שעבדה במשמרת. "'טובה, זו את?'" היא שאלה ונהייתה חיוורת פתאום. 'את רואה? זאת אני', השבתי לה. הכניסו אותי לסי.טי. ומיד לניתוח.

"יצאתי מהניתוח וראיתי את אורית ביתי. שאלתי אותה: 'מה קורה, מה שלום אבא?' והיא סימנה לי בראש "לא", המשכתי לשאול: "חיה?" והיא  מסמנת: "לא", זעקתי: "אלעד?" והיא מסמנת בראש לשלילה.

"כבר לפני שנתיים אמרתי ליוסי: 'בוא נעזוב את נווה צוף. נעבור למודיעין', אבל הוא לא הסכים בשום אופן", מספרת טובה. "הילדים לא מרשים לי לחזור לבית. יהיה לי מאוד קשה, כל המראות. לא אחזור לבית בחלמיש.  

ביום חמישי תתקיים ברית המילה לבנו הבכור של הבן הצעיר. "בעזרת ה' יהיה בסדר. ביום חמישי יהיה ברית ויהיה בסדר. אנחנו נמשיך. נזכור את כולם, נאהב את כולם, ושמוליק אמר לי: 'אמא, אם היום תקראי לי אלעד או שמוליק אני לא אכעס עלייך'. תמיד הוא היה כועס: 'את קוראת לי אלעד ואני שמוליק. מהיום אני לא אכעס כשתקראי לי אלעד"...  

שמואל סלומון, בנם הצעיר של יוסי וטובה, מתקשה לעכל את האסון: "אני מצטער שלא הייתי שם כשהמחבל היה בבית, שלא הייתי עם אלעד, להילחם איתו, מצדי למות איתו ביחד. מה שמחזיק אותי זה אשתי, והבן שלי, שנולד יום לפני כן. הוא הגיע לעולם יום קודם כדי לחזק אותי".

גם שמואל, כאמו, לא מתכוון לחזור אל הבית בנווה צוף. "זה הבית שבו גדלתי, יש לי שם זיכרונות בכל פינה, אבל לא אוכל לדרוך במקום שבו שפכו את דמם של בני משפחתי", אומר שמואל.

מיכל סלומון, שהצילה בגבורה את חמשת ילדיה, מספרת על הרגעים בהם הבינה שבעלה סיים את חייו. "אני יודעת שאלעד ראה אותנו רצים למעלה וידע שהתפקיד שלו זה לעשות הכל כדי לעכב את המחבל", אומרת מיכל. "כשירדתי למטה ראיתי אותו נושם נשימות אחרונות, והשתוקקתי לגעת בו ולחבק אותו, אבל ידעתי שאם אעשה את זה לא אוכל לחזור למעלה לילדים: היתה לי שמלה בהירה ואלעד היה מגואל בדם. הוא נשם שלוש נשימות ואז לא זז יותר. כאילו רצה לראות שאני בסדר, ואז שחרר, כשהוא יודע שאת המשימה שלו להגן עלינו - ביצע", אמרה מיכל, והוסיפה: "אני לא מרגישה גיבורה. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות".